חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// מחירי השכירות מחכים למס הכנסה /// דודי עזרא מזכיר שחייבים לחנוק את המזומן /// השימוש ברוגלות הוא לא שאלה של "צו - כן או לא" /// תקנות יו"ש לא מנקות את פשעי המלחמה

מוסף כלכליסט | 09.06.22

התייקרות השכירות

המס יעשה סדר

דירת 4-3.5 חדרים בתל אביב מושכרת ב־7,300 שקל בחודש, בממוצע. לא בעולם האמיתי, כמובן, רק בעולמה של הלמ"ס: זה הנתון המעודכן ביותר שיש לה על גובה השכירות בעיר היקרה בארץ. במציאות מחיר דירה כזאת גבוה בכמה אלפי שקלים. את העליות בשכירות — אלה שאינספור מרואיינים וגולשים תיארו בשבועות האחרונים — בממשלה לא מכירים. למדינה אין שום נתונים עדכניים שמאפשרים לעקוב אחרי שוק השכירות, להבין את המצב ולהחליט אם נדרשים צעדים יצירתיים כדי לצנן אותו. זו בעיה, אבל כאן מסתתר גם הפתרון: בשביל לקבל תמונה מהימנה של שוק השכירות, צריך להתחיל לגבות עליו מס. החוק אמנם קובע שיש לשלם מס על הכנסה מהשכרת דירה מעל סף של כ־5,200 שקל, אבל האכיפה שלו עלובה. כשהוא ייאכף, והדיווחים ייהפכו לנורמה, המשכירים אמנם ירוויחו קצת פחות, אבל הרווח של המדינה יהיה משולש. ראשית, ההכנסות ממסים יגדלו. שנית, היא תוכל לבנות תמונה מעודכנת של מחירי השכירות, שתאפשר לגבש מדיניות שתואמת את המציאות. ושלישית, בטווח הארוך אכיפה כזאת תאפס קצת את השוק. נכון, ייתכן שבשלב הראשון המשכירים יגלגלו את הצורך לשלם מס אל השוכרים, אבל בסופו של דבר המחירים יתכנסו לאיזושהי מסגרת הגיונית יותר, ללא זינוקי פתע חדים. האכיפה אולי לא קלה, אבל היא הכרחית. ובשביל להוציא אותה לפועל, צריך הנהגה שבאמת רוצה לטפל בבעיה, ולא רק לעשות עליה סיבוב.

/// גולן פרידנפלד

המזוודה של עזרא

תזכורת למאבק הכרחי

דודי עזרא, מבעלי ענקית המזון נטו, נעצר השבוע בנתב"ג עם מזוודה ובה כמעט חצי מיליון יורו. הוא הסביר שלקח את הכסף כדי לשלם לקבלנים שמשפצים עבורו בית ביוון. אולי. ייתכן שהכסף הושג בישראל כחוק, ייתכן שבדרך אליו עזרא שילם את כל המס כחוק, ייתכן שגם ביוון התכוון לשלם הכל כחוק. רק שאין שום דרך לדעת זאת. עובדתית, אנשים משתמשים במזומן דווקא כשהם רוצים לחמוק מהחוק, ובעיקר מתשלום מס. מזומן הוא ערוץ המימון של העולם האפור והשחור, לא של מי שמדקדקים בקוצה של כל תקנה חשבונאית ומקפידים על כל ספרה בספרים. לכן כשמישהו נתפס עם חצי מיליון יורו מזומן, זה מריח כמו שימורי טונה שהבאישו. בייחוד כשהמישהו הזה כבר הפגין משחקים פיננסיים קודמים, כשהעביר את ההחזקות שלו בנטו לנאמנות שמיועדת לבנו עדי.

מה אפשר ללמוד מכל זה, חוץ מזה שמשפחת עזרא כנראה רוצה לשלם כמה שפחות מס? שחייבים להמשיך במאמצים להגביל את השימוש במזומן. המהלך הזה כבר יצא לדרך, אבל ישראל מפגרת בו יחסית לאירופה, למשל, בין השאר בשל אינטרסים של קבוצות שונות — עשירות מאוד ועניות מאוד. המזוודה של עזרא היא (לכאורה, לכאורה) רק סמל, קצה הקרחון לכלכלה שלמה שמתקיימת מתחת לרדאר, לא מדווחת, לא מפוקחת, ללא מיסוי, בעסקים שלפחות חלק מהם פוגעים בבני אדם. לכן סיפור המעצר שלו הוא הרבה יותר מקוריוז או רכילות; הוא תזכורת חשובה מאוד לכנסת ולממשלה: חייבים להגביר את המלחמה במזומן.

/// גלית חמי

צילום: אביב חופי

המשטרה שוב חורגת מצו

רוגלות כביורוקרטיה

השבוע חשפנו ב"כלכליסט" כי לא רק בתיקים של בנימין נתניהו המשטרה עשתה שימוש בתוכנת המעקב של NSO ללא צו שופט, אלא גם בפרשת הטלגראס. וגם במקרה הזה המשטרה ניסתה לכבס את העניין היטב, הפעם באמצעות המונח החינני "מחוץ לתקופת הצו". מאז החשיפה הראשונה ב"כלכליסט" של השימוש הבעייתי שעושה המשטרה בכלי של NSO, היא מצליחה לכוון את הדיון הציבורי בדיוק לקטנות האלה של "יש צו/אין צו/מחוץ לצו/בחריגה מהצו". עניין הצווים חשוב, אבל התעסקות רק בו הופכת את הדמוקרטיה לביורוקרטיה.

כי העובדה היא שהמשטרה עשתה שימוש בפגסוס וברוגלות אחרות ללא חקיקה, פיקוח ובקרה. במערך ההגנה על הזכויות הבסיסיות של האזרח, צו הוא רק כלי אחד. והוא צריך להגיע רק אחרי דיון ציבורי, משפטי ופוליטי מעמיק בשאלה מה גבולות הפרטיות של אזרחים — והיכן עוברים הגבולות שיוצבו למשטרה. הרבה לפני ששופט יחליט אם להתיר שימוש ברוגלה מול אדם ספציפי, הציבור צריך להחליט אם הוא מסכים לכך שהמדינה תאמץ בחום פרקטיקה שמתבססת על חיטוט בנטיות המיניות, ביחסים האישיים, במצב הפיננסי ובתיקים הרפואיים שלו, רק משום שאולי הוא חשוד בעבירה כלשהי. כל עוד נדבר רק על הצווים, לא נוכל לדבר על כמה בעייתי עצם השימוש ברוגלות נגד אזרחים.

/// תומר גנון

תקנות יו"ש

מכונת הכביסה עצרה לרגע

כמה סמלי שתקנות יו"ש נפלו השבוע בכנסת בדיוק ביום השנה ה־55 למלחמת ששת הימים. המלחמה הזו הורישה לנו שני פשעי מלחמה שאיתם אין לנו באמת איך להתמודד: העברת אוכלוסייה אזרחית ממדינת הכובש לשטח כבוש, והחלת משטר אפרטהייד על שתי האוכלוסיות שחיות זו לצד זו בשטח הזה. למען הדיוק, לישראל הרשמית, כלומר למשרדי החוץ והמשפטים, יש כל מיני כלים משפטיים להתמודדות עם טענות לפשעים האלה אבל אף אחד בעולם לא קונה את הפטנטים האלה. למזלה של ישראל, העולם, בית הדין הבינלאומי ואפילו רוב האזרחים איבדו לגמרי עניין בסיפור הזה, מה שמאפשר לה להמשיך לשמר, לעצב ולבסס את המצב כרצונה, למשל באמצעות התקנות המדוברות. לכן גם כשהתקנות נפלו, זה לא קרה בגלל לחץ בינלאומי או הכרה פנים־ישראלית בנזקי הכיבוש, זה קרה בגלל קטטה פוליטית. ובשטח זה לא ישנה דבר במצבם של הפלסטינים; את זכויות היתר של המתנחלים, לעומת זאת, זה רק יחזק.

/// משה גורלי

מילת השבוע

//

דור סער־מן

ההמלצה "לכו לפריפריה" היא לא פתרון, היא אנדרטה לכישלון

הדיון הציבורי על מחירי הדיור שוב מתלהט, כשהפעם הוא מתמקד בהתייקרות השכירות. היא ניכרת בכל הארץ, ובוודאי בכל המרכז, ובכל זאת מוציאה מאנשים את התגובות הפבלוביות "לא חייבים לגור בתל אביב" ו"יקר לכם? לכו לפריפריה". זה הרגע שבו הפריפריה היא כוכבת. מילת קסם, תרופה לכל המחלות כולן. בשאר הזמן, כמובן, היא חבוטה ועזובה. מילה שבהגדרתה מתייחסת לשוליים (מהמילה היוונית ל"היקף"), שמשמשת לתאר את האזוטרי, הזניח, חסר החשיבות, גם בגיאוגרפיה, גם בתרבות, אפילו בהגדרת מחלות וכאבים בגוף. היא תמיד מנוגדת למרכז, ותמיד מכוונת אליו. לא בכדי התנועה הדמוגרפית היא בדרך כלל מהפריפריה למרכז; אם במקרה עושים תנועה הפוכה היא לא מהמרכז לפריפריה, מקסימום "מן העיר אל הכפר".

אבל בסוף, "לכו לפריפריה" ו"מן העיר אל הכפר" זה אותו דבר, מניפולציה שמבקשת להשתמש באנשים תוך רמיסה שלהם. כל הקונספט של "פריפריה" הוא פשוט כלי, וכלי בעייתי. עם הקמת המדינה הכלי הזה שימש כדי לבסס את האחיזה שלנו בגבולות, היום הוא משמש להימנעות ממאבק ביוקר המחיה. כמו שקל מאוד לשלוח אנשים אחרים לספוג אש ביישובים שהוזנחו במשך עשרות שנים, כך קל מאוד להתייחס אל תושבי המרכז כמפונקים שמקטרים על המחירים במקום לעבור לגולן או לנגב. בצמצום הדיון לטענה "בפריפריה זול" יש כמובן התעלמות נרחבת מהמציאות — מהמחסור בתעסוקה, מקשיי התחבורה, מאיכות החינוך והרפואה — וגם התעלמות מצרכים בסיסיים של בני אדם, למשל לגור קרוב לחברים ובני משפחה. כך ש"לכו לפריפריה" היא פאטה מורגנה, מקסם שווא שמאחוריו אפשר למצוא את המדבר האינסופי של כל חוליי המדיניות הישראלית, בכל התחומים, מאז 1948. "לכו לפריפריה" היא לא הפתרון, היא אנדרטה לכישלון.