חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// יו"ר ההסתדרות מרוקן אותה ממשמעות /// המחאה נדרשת להחליף את הנציגים ה"רשמיים" /// בנק ישראל מזהה את המעגל המכושף /// לפורים יש משמעות מיוחדת במצב הנוכחי
יו"ר ההסתדרות
חתום על מותה
השבוע התברר שהאיש שכנראה יהיה חתום על תעודת הפטירה של ההסתדרות לא יהיה פוליטיקאי ליברטריאני, כלכלן ימני או נער גבעות שונא־כל, הוא יהיה יושב הראש שלה בעצמו, ארנון בר־דוד.
כשהתברר שהממשלה מתכננת רפורמה שתחליש מאוד את בתי המשפט, מהביצורים היחידים שמגינים על העובדים, בר־דוד שתק. כששמחה רוטמן גיבש הצעת חוק שכולה פגיעה בזכויות העובדים ובעבודה המאורגנת — הגבלת העילות לסכסוכי עבודה, החלשת הארגונים, סכנת פיטורים לשובתים ועוד — בר־דוד שתק. כביכול, זו היתה שתיקה טקטית, בזמן המגעים להסכם שכר חדש, הכרחי, במגזר הציבורי. ביום חמישי ההסכם הזה נחתם. בר־דוד השיג בו לא מעט. עכשיו הוא יכול להפר את השתיקה הטקטית ולעבור למלחמה האסטרטגית על מעמד העובדים בישראל. והוא לא עשה את זה.
זה לא שהוא לא דיבר. הוא דיבר, ולא אמר כלום. מחלה נפוצה בימים אלה. משהו על הידברות, כזה. הימנעות מ"מפלגתיות", כאילו מאבק על זכויות או אופי המשטר הוא עניין "מפלגתי". ומילא המשטר, אין כרגע שום מלחמה על מעמד העובדים, שנמצא בסכנה ממשית ומצדיק השבתה של המשק. בר־דוד יכול להפוך את המדינה. הוא היה יכול לעשות את זה, אגב, גם בדיונים על הסכם השכר — לדרוש להוריד מהשולחן כל חקיקה שפוגעת בעובדים (או בפנסיונרים. גם זה בדרך). הוא לא עשה את זה לפני החתימה, הוא לא עושה את זה אחרי החתימה. במו ידיו יו"ר ההסתדרות הופך את אחד הגופים הכי חשובים וחזקים במדינה סוציאלית לבובה לא רלוונטית. הפרחים מפורום קהלת בדרך.
/// רועי ברגמן
צילום: טל שחר
המחאה
ללמוד מהצרפתים
המחאה נגד ההפיכה המשטרית מעוררת התפעלות גם מחוץ לגבולות ישראל, על היקפה, חריפותה והתמדתה. אבל השבוע, כשראינו את המחאה בצרפת נגד הרפורמה המתוכננת שם בפנסיה, הלהט כאן נכנס לפרופורציות. יותר ממיליון צרפתים בהפגנות, כל האיגודים המקצועיים — מורים, נהגי רכבות, עובדי תעשיות החשמל והגז ועוד רבים אחרים — משתקים את המדינה, משלוחי הדלק מכל בתי הזיקוק בצרפת משובשים, בתי הספר סגורים, הרכבות חונות. זו מחאה ממוסדת שמובילים ארגונים שנועדו בדיוק לזה, לייצג את האינטרס האזרחי הרחב ולהפעיל לחץ על הממשלה. אצלנו ההסתדרות לא עושה את זה, וכבר מזמן היא לא מייצגת שום דבר שקשור לאזרח הקטן. מחאה שצומחת מלמטה, כמו בישראל כרגע, מתקשה להתחרות במחאה מאורגנת כל כך, שבמקרה של הצרפתים נשענת גם על מסורת ציבורית רבת־שנים. אבל לישראלים אין ברירה. ההסתדרות מכרה את האינטרס הציבורי עבור נזיד עדשים של הסכם שכר, והמוחים צריכים למלא את הוואקום בעצמם. זה לא קל, אבל כדאי להסתכל על הצרפתים כדי לקבל קצת השראה, ולזכור שחסימת נתיבי איילון יכולה להיות רק ההתחלה.
/// סופי שולמן
בנק ישראל
סופר את הכסף שאין
אם היה צריך עוד תמרור אזהרה לנוכח הסיכונים שבהפיכה המשטרית, השבוע הוא כבר הגיע ישירות מבנק ישראל. "כלכליסט" חשף שהנגיד דורש כעת מהבנקים בישראל לדווח לו על יציאת כספים לחו"ל בתדירות גבוהה מהרגיל — לפחות פעם בשבוע במקום פעם בחודש — ובפירוט רב מהרגיל. זו הדרך של הבנק להגיד: אנחנו מוטרדים מאוד ממהלכי הממשלה ומהשלכותיהם הכלכליות, וכרגולטור שאמון על יציבות המערכת הפיננסית אנחנו צריכים לדעת בזמן אמת על יציאת כספים שעלולה לערער את היציבות הזאת.
בשלב זה בנק ישראל רק רוצה לדעת. זה לא אומר שמה שהוא יגלה לא יחייב אותו גם לעשות משהו, כדי להבטיח את איתנות המערכת. במשטרים לא דמוקרטיים ממשלות מגבילות בקלות הוצאת כספים מהמדינה. ולנוכח חשש כזה, אנשים מוצאים את הכסף שלהם עוד יותר מהר. ואז הכל עוד יותר מתערער, ואפילו הבנק המרכזי כבר לא עוזר. זה מעגל מכושף שמאיים על כולם. אנחנו עוד לא שם, אבל החבל כבר החל להימתח.
/// גולן פרידנפלד
צילומים: דובר צה"ל, יריב כץ
שבריריות פוליטית
חג גדול ליהודים
אחרי פורים, צריך לחשוב רגע מה לוקחים מהחג הזה. בפסח, בסוכות ובשבועות אנחנו מציינים את הפיכתנו לעם, בחנוכה את ניצחון הרוח על החומר, ביום כיפור מייחלים לכפרה. אבל מה המשמעות ארוכת הטווח של פורים, מעבר לאסקפיזם רגעי ביין ובתחפושות? נסיבות פוליטיות הביאו לעלייתו של המן לעמדת כוח, לובינג יהודי מתוחכם הביא למפלתו ולשינוי יחסי הכוח. מה בדיוק מציינים פה?
דווקא השנה יותר קל לראות מה יש בו. פורים הוא בעצם חג שמעלה על נס את השבריריות של הפוליטיקה, את הקפריזיות וחוסר היציבות של השלטון והשליט. בדרך כלל הכאוטיות הזו עבדה לרעתנו, אבל בפורים, כמו בהקמת המדינה, האקראיות והדינמיות הפוליטית הצילו אותנו. עם הנצח לא מפחד מתככנות פוליטית, הוא משתמש בה בלי למצמץ, ויודע שלכל שיכרון כוח יש סוף.
/// שלמה טייטלבאום
מילת השבוע
//
דור סער־מן
בעידן הסרבנים החדשים, לא ברור באיזה צד נמצא הסירוב האמיתי
גל הסרבנות הנוכחי חדשני משלל בחינות. לא רק בגלל היקפו האדיר, והעובדה שנראה שהוא עובר בכל שדרות הצבא, אלא בעיקר משום שהוא ממציא מחדש את הסרבן הישראלי.
בעבר, סרבנים היו אנשי שוליים, שמאלנים שהתנגדו לכיבוש או ימנים שהתנגדו להתנתקות, והם לא דיברו, אלא פשוט עשו. סירבו. התנהגות מיידית, לא איום עקרוני. היה ברור להם שהם לא ממש ישפיעו על מדיניות הממשלה, אבל מצפונית הם לא יכלו אחרת, וידעו גם שיש בסירוב לשרת הצהרה. זה היה פרפורמנס פוליטי כמעט תיאורטי בהשפעתו, לא יותר.
הסרבנים כעת הם במובהק לא קיצונים, והם לא מעוניינים בפרפורמנס, הם רוצים השפעה. לכן הרבה לפני שהם עושים, הם מאיימים. הסירוב שלהם הוא אקדח שמונח על השולחן, אמצעי לחץ קשוח במשא ומתן. וזה לא משא ומתן לשיפור תנאים או צבירת כוח, זו נקודת רתיחה של מי שמרגישים שהחוזה בינם לבין המדינה מופר בשלל דרכים. וכשהחוזה מופר, כשעוברים לחוקי ג'ונגל, גם המהוגנים והצייתנים ביותר נדרשים לצעדים קשוחים. ואז מתגלים הסרבנים הבאמת מסוכנים: הממשלה ותומכיה, שבוחרים לקלל ולהאשים, ומסרבים בתוקף לעצור, להקשיב, לדבר, להרהר. מצד אחד יש כאן "סרבנים" שהמדינה קיימת בזכות קור רוחם — לוחמים, טייסים, אנשי מודיעין, אנשי הייטק ועסקים — ויש סרבנים בהתקף טנטרום, שוצפי קללות והרס, שמחריבים הכל.
