היינו באמצע חצי האי פוינט רֶיֶיס, צפונית לסן פרנסיסקו, כשדֶקֶר קֶלטנר סטה מהשביל. הוא עצר ליד מחשוף סלעי גרניט, שם האדמה צנחה לכיוון החוף שאחריו השתרע האוקיינוס השקט, רחב ופתוח. ערפל החל להיאסף, עוטף את האופק ונסחף אל מעל הצוק. במערב, השמש צנחה אל האוקיינוס, קרניה מותירות פס אור רחב על פני המים. הבהובי ההשתקפות נצצו מבעד לאדים.

"אני אוהב את כביש האור הזה שיוצרת השמש", אמרתי לקלטנר, שהביט לים.

"כן, זה נחמד מאוד", הוא ענה בנימה איטית, שממנה הבנתי שכדאי שאשתוק קצת. עמדנו בדממה זמן רב.

"אני בן 60, וצריך להשתין", הכריז קלטנר לפתע וצעד במורד המדרון. "פיפי הוא האויב הגדול של ההתפעמות בגיל השלישי!".

וכך, הרגע חלף. לאן הלכתי, באותה דממה טעונה, לפני שהשלפוחית של קלטנר התערבה? משהו הרי התעורר בי. הצפייה במשחקם של השמש והים החייתה אותי. האוקיינוס, במרחביו ובמעמקיו העצומים, נראה כאוצֵר משמעות סמויה.

תיאור רגיל של התפעמות היה מסתיים פה. היו רגשות, הם היו עמוקים, אי אפשר היה לאחוז בהם. אלוהים יודע למה. אבל ידעתי שקלטנר יטען שמה שחוויתי עכשיו היה מוחשי בהרבה.

בשני העשורים האחרונים, קלטנר (Keltner), פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ברקלי, הוא ממוביליה של תנועה מדעית לבחינת המצב הרגשי הכי־פחות־מובן שלנו, בכל מורכבותו העמומה. ספרו האחרון, "Awe" ("התפעמות"), סוקר 20 שנה של מחקר, ומגיע למסקנה רדיקלית: התפעמות אינה גחמה לא מוגדרת. למעשה זו תרופת פלא, כלי אבולוציוני מרכזי ביכולתה של האנושות לשגשג בקבוצות.

ביום רגיל, אדם עשוי להגיע למקום כמו פוינט רייס מבלי לחוש משהו מעבר להקלה. אבל אם תעמיקו בתחושה זו ולו לרגע, יהיו לכך יתרונות רבים. תומכי הגישה החדשה מאמינים שחוויית ההתפעמות חיונית לרווחת הגוף והנפש. ההתפעמות מוציאה אותנו מעצמנו ומרחיבה את תחושת הזמן שלנו, וכך נוגדת את הנרקיסיזם ואת העיסוק בעצמי, שניצבים בשורש החוויה המודרנית המפוכחת. לחוות התפעמות, להיפתח אליה במלואה, משמעו לחיות חיים בריאים ומאושרים יותר.

התחושה החמקמקה ההיא שפעפעה בי בנקודת התצפית היא אבן הפינה של הדבקות הדתית, המעיין שממנו נובעת הסקרנות האנושית. זו תחושה שמעוררת בנו תשוקה לגלות, לראות וליצור אמנות, להתקבץ יחד בחגיגה, בפולחן או באבל.

לפי ספרו של קלטנר, "מציאת רגעי התפעמות היא אחד הדברים הטובים ביותר שביכולתכם לעשות לטובת הגוף והנפש שלכם".

קלטנר שב והופיע לצידי, על סלעי הגרניט. "נמשיך?", שאל.

המילה "התפעמות" (במקור Awe, מילה המשלבת התפעמות ויראת כבוד) מקורה ב־Agi של הנורדית העתיקה ו־Ege של האנגלית העתיקה, ששימשו לציון תחושת פחד או אימה. כיום היא מתארת רגש מורכב יותר, שבו אותה אימה ימי־ביניימית מתערבבת בתחושה מציפה ונעימה, כמעט אופורית.

באירופה של המהפכה המדעית (המאות ה־16–17), ההתפעמות נהפכה אופנתית בעת ששלל גילויים חדשים עוררו היקסמות מכל מה שנותר בלתי מוסבר. עשירי אירופה התאהבו ב־Wunderkammern, "חדרי פלאות" שבהם הוצגו אוספי קוריוזים אזוטריים — פריטים מעולם הטבע, יצירות אמנות מסתוריות, מכשירים מדעיים — ששימשו כלי לגירוי המוח הסקרן.

ב־1757, הפילוסוף האירי אדמונד בֵּרְק חולל מהפכה בתפיסת ההתפעמות בספרו "חקירה פילוסופית", שבו הגדיר את ההבדל בין היפה ל"נשגב", מושג שבו הוא משתמש כמילה נרדפת ל"התפעמות". ברק טען שהנשגב שונה מיופי בכך שהוא כולל גם נימה של תדהמה ואף פחד. "אימה היא התשוקה שמייצרת עונג כשאינה קרובה מדי", כתב.

העניין הגובר בפליאה הצמיח תנועות ספרותיות ענקיות: באירופה, המשוררים הרומנטיים חיפשו ניסוחים מעודנים שיתארו את הנפש המתפעמת. בארצות הברית, חסידי התנועה הטרנסנדנטלית יצאו אל היערות וההרים כדי למצוא קדושה בחיי היומיום.

חשיבה כזאת היתה בו בזמן תשובה מוחצת למדע האמפירי המתפתח, וגם מקור השראה לכמה מנציגיו הבולטים. ממפות היקום של האסטרונום וויליאם הרשל ועד תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין — דורות שלמים דורבנו באמצעות התשוקה לפענח את מסתרי הקיום המקושר־בכל. עשרות שנים מאוחר יותר כתב אלברט איינשטיין: "מי שאינו יכול לעמוד מרותק מתוך התפעמות, משול למת: עיניו עצומות".

כשהתפיסה שדגלה בשבח המחקר — הפיזי והאינטלקטואלי — חלחלה להמונים, התקופה הזו הניבה את המרדף המודרני אחר התפעמות. אירופה צלחה את עידן המלחמות הבלתי פוסקות והעבודה החקלאית הקשה, ובראה את סופי השבוע, החגים, הפנאי. "אם בעבר נמנענו ממחוזות פראיים כאלה, כעת תרנו אחריהם כזירות של חוויה עזה", כותב על כך ההוגה רוברט מקפרלן.

ועם זאת, ההתפעמות עצמה נותרה חידה מדעית. על אף כל המילים שנכתבו על סיבתה ותוצאותיה, ההתפעמות עדיין נותרה בממד מטפיזי, וגחמותיה הוסברו כמעשה האל, משהו שמעבר להבנת האדם. היה מתח בין המדע להתפעמות, גם בשעה שהם הזינו זו את זה. זו היתה לקונה בהבנתנו את המצב האנושי, ותוהים ותועים ביקשו לתקן אותה.

ביום שטוף שמש בספטמבר, דקר קלטנר ואני יצאנו לטיול. בהתכתבות שקדמה לנסיעתי לקליפורניה, האי־מיילים שלו התאפיינו בשפה רזה ותכליתית. אחת מהצעותיו הלקוניות — "אפשר לטייל בגבעות ברקלי, שם חוויתי התפעמות בשעת אֵבֶל, וכו'" — הפכה לפגישתנו הראשונה.

קלטנר הוא אדם חם, פניו הרזים שזופים מעשורים של טיולים בשמש הקליפורנית. כיום, בגיל 61, שערו הבלונדיני דהה, אבל נותר ארוך כפי שהיה מילדותו. חבריו מקניטים אותו שהוא הולך ונעשה דומה לאיגי פופ, שאותו הוא מעריץ.

חנינו במגרש חצצי סמוך לכביש והתחלנו לטפס במעלה השביל, כשאנו חולפים על פני עצי סקויה, אלונים ואקליפטוסים. חיות בר רחשו בסבך, נסתרות מן העין. קלטנר סיפר לי שלפני כמה שנים נחלשה אחיזתו בתחושת ההתפעמות, ובניסיון לשוב ולעורר אותה הוא שב וטייל במסלול הזה יום אחר יום.

כשהיה בן 10, משפחתו של קלטנר עברה מלורל קניון, פרבר היפי של אל.איי, לפֶּנְרִין, עיירה קשת יום ומחוספסת למרגלות הרי הסיירה נבאדה. החיים בבית קלטנר לא היו קלים. ההורים היו עניים ונישואיהם היו סוערים; הם התגרשו כשקלטנר עצמו היה בן 16. אבל על אף המתיחות, היה זה בית עשיר בהתפעמות. אביו של קלטנר היה אמן שניחן בנפש חופשייה. אמו, מרצה לאנגלית, נהגה לצטט משוררים כמו וויליאם בלייק בארוחת הערב.

מחוץ לדלת היתה ארץ פלאות. בסופי שבוע, קלטנר ואחיו הצעיר רולף חיפשו הרפתקאות על גדות נהר יוּבָּה או בהרים. "זה היה עולם של נדנדות חבל וגילוי והסתבכות בצרות", הוא מספר. "זו היתה התחלה טובה".

קלטנר ואחיו נולדו בהפרש של 14 חודשים, ושמרו על קשר הדוק גם בבגרותם. הם שימשו שושבינים זה בחתונתו של זה, ושוחחו מדי סוף שבוע. מדי שנה, כטקס, הם יצאו לטיול של כמה ימים בהרי הסיירה שאהבו. קלטנר מתאר את רולף כ"שותפו להתפעמות". בינואר 2019, כשרולף מת אחרי קרב של שנתיים בסרטן המעי הגס, קלטנר ישב לצד מיטתו.

מותו של רולף עורר בקלטנר דיאלוג עמוק עם ההתפעמות: ראשית עם נוכחותה, בזוהרם של האהבה, הזיכרון והפרידה, בשעה שצפה באחיו גוסס — ובהמשך, בקהות היגון, עם היעדרה.

גורמים חיצוניים רק הוסיפו לעומס ולמועקה. כאבו של קלטנר היה מיקרוקוסמוס לעולם שהוא הגדיר "מתלהט". האינדיבידואליזם האמריקני הוליד חיפוש מתמיד אחר סיפוק מיידי, ופתח את הדלת למגפה של בדידות וייאוש. קלטנר משרטט הקבלה בין משבר האקלים המתחמם, התלהטות הפוליטיקה האמריקנית השסועה, והתגובות הדלקתיות של מערכת החיסון ללחץ פסיכולוגי — משולש שהוא מכנה "הדְלֵקוֹת של תקופתנו".

במשך חודשים אחרי מותו של רולף, הוא חש חסר עוגן. "הרגשתי מחוק", הוא אומר. "הכאב ממש רטט בי". במאי ההוא, אחרי חודשים של נדודי שינה, הוא נסע למקסיקו "עם תיק מלא טקסטים מקודשים" — "עלי עשב" של וויטמן, "האקדמה" של וורדסוורת', "דאו דה ג'ינג" של לאו דזה — והחל לכתוב. "הקאתי מתוכי 110 עמודים ב־20 יום", הוא אומר. "שם נולד הספר שלי".

גם מפגש עם חיים ומוות יכול לעורר התפעמות, לעיתים אף ברגעים לא צפויים. "חשתי התפעמות גם כשצפיתי באחי גוסס", מספר קלטנר. "אחרי מותו, כשהכאב היכה בי, נסעתי למקסיקו וכתבתי את הספר בהתקף קתרזיס"

הספר התגבש בהתקף קתרזיס, אבל המסע האינטלקטואלי שהוא מתאר העסיק את קלטנר כבר שנים קודם. כדוקטורנט בסטנפורד, המאמר הראשון שלו היה חקירה של האופי מרומם־הרוח של מוזיקת האמביינט של בריאן אינו. בתואר השני שלו ב־UCSF הוא היה עוזר מחקר של הפסיכולוג החשוב פול אקמן, מחלוצי "מהפכת הרגש". מחקריו של אקמן על התנהגות לא־מילולית ביקשו להוכיח שכמה מהרגשות השכיחים ביותר שלנו הם אוניברסליים. הוא מצא, למשל, שהביטויים לאושר, לעצב ולגועל בקרב שבטים מבודדים בפפואה גינאה החדשה ניתנים לזיהוי לאנשים שהגיעו מתרבויות גלובליות, ולהפך. אקמן טען שרגשות הם כלים אבולוציוניים חיוניים להישרדותנו: גועל מסייע להבטיח שלא נאכל מזון רקוב; הפתעה ממקדת את תשומת ליבנו באיומים.

הרעיונות הללו שבו את קלטנר. הוא ראה בהם דחייה של התיאוריה הקוגניטיבית, שבחנה את המוח במונחים חישוביים: נתונים נכנסים, המוח מעבד אותם, ומתקבלת החלטה המבוססת על אינטרס קר. "התיאור הזה התעלם מתשוקה", אומר קלטנר. "הרעיון שניתן להסביר פוליטיקה, מוסר או דעות קדומות תוך התעלמות מעולם הרגש נראה אבסורדי".

ב־2003, כשכבר שימש מרצה בכיר בברקלי והמנהל המייסד של "המרכז המדעי לטובת הכלל" שלה (GGSC), קלטנר הפנה את תשומת ליבו לחלל שנותר פעור בשיטת הסיווג של אקמן. הוא העמיק בספרות פילוסופית ודתית, מבֵּרְק ועד הבְּהָאגַוַד גִיטָה, ויחד עם עמיתו ג'ונתן היידט חיבר מאמר שכותרתו "התקרבות להתפעמות: רגש מוסרי, רוחני ואסתטי".

האתגר הראשון שלהם היה הגדרת ההתפעמות. התזה של קלטנר והיידט גורסת שלהתפעמות יש שני מרכיבים: "תפיסה של ענקיוּת", ולצידה "כורח בהתמודדות". לכך יש כמה סייגים דקדקניים. עֲנָקִיּוּת, למשל, יכולה להיות רעיונית, אבל גם פיזית. הסימטריה המיקרוסקופית של התאים המרכיבים עלה יכולה להיות נפלאה כמו תבניות היקום.

המאמר שיער שהתפעמות עלולה לגרום לתוצאות שליליות. קלטנר והיידט ציטטו את עבודתו של הסוציולוג מקס ובר על כריזמה ומנהיגות: הם תהו אם התפעמות היא גלגול של פונקציה מחברות היררכיות, שהפכה אנשים לנוחים להיקסמות, וכך גם גם לנוחים למניפולציות של מנהיג כריזמטי. הפולחן סביב הלוויית המלכה אליזבת השנייה, למשל, מספק לדעת קלטנר דוגמה לאופן שבו מדינה "משתמשת בהתפעמות". עם זאת, לרוב ההתפעמות רצויה, עיתים אף בניגוד לאינטואיציה. "כשצפיתי באחי מת", נזכר קלטנר, "זה היה 'הבחור הזה הולך. אני יודע מה מחכה לי — ובכל זאת, אני מרגיש טוב'. אני רוצה לצלול לתוך המסתורין הזה".

בשנים שלאחר מכן, קלטנר ותלמידיו ניסו לזקק עוד יותר את הבנתם את התהליכים שמעוררים התפעמות. אחד המחקרים רחבי היריעה שלהם היה "מחקר 26 התרבויות", שטרם פורסם, אבל קלטנר כותב על אודותיו בספרו: נבדקים מ־26 מדינות ומשלל דתות, מעמדות ורקעים התבקשו לספר על חוויית ההתפעמות הזכורה ביותר שלהם. דבר אחד התברר במהרה: ההתפעמות היא אוניברסלית. היא מוכרת להינדואיסטים הדוקים ולאתאיסטים שווייצרים.

את 2,600 התשובות שהתקבלו הצוות בברקלי סיווג לכדי קטלוג של "מעוררי התפעמות". המקור הנפוץ ביותר היה יופי מוסרי של הזולת, רגעים שבהם הנבדק נחשף לחמלה או לאומץ של אנשים אחרים. מקור בולט אחר היה "התפרצות קולקטיבית", תחושת האחדות שאנו חווים לעיתים באירועי ספורט, או כשאנו רוקדים יחד. שני מקורות צפויים נוספים היו טבע ומוזיקה, שאליהם הצטרף גירוי אסתטי שלישי, זה הוויזואלי. שלושת הגורמים האחרונים הם עניינים שברוח: התפעמות רוחנית, חיים ומוות, ורגעי התגלות, למשל ה"אאוריקה" של ארכימדס.

מחקרי המשך רימזו על שורשים שקדמו לשפה. ניסויים שנערכו על ידי קלטנר ואחרים כדי לבחון אם אנשים מתרבויות שונות מזהים את "התפרצויות הקול" הנפוצות בתרבויות אחרות — חשבו על "אווץ'" של כאב או "מממ" של עונג — העלו ש"וואו" או "אאאאה", פרצי הקול הקשורים להתפעמות, הם האוניברסליים ביותר.

ההתפעמות אינה בהכרח ייחודית להומו סאפיינס. כפי שמציין קלטנר בספרו, הפרימטולוגית ג'יין גודול צפתה בחברי להקת שימפנזים בטנזניה מתקרבים למפל גועש בקרחת יער. היא גילתה שהשימפנזים פצחו בריקוד מתנודד, השליכו אבנים והתנדנדו בשטף הרסיסים כשהם נתלים על קנוקנות מטפסים, ואז ישבו על סלע כדי לצפות במים, במה שנראה כהרהורים עמוקים. "אני חושבת שהם רוחניים כמונו", אמרה גודול. "חשתי שכל זה נעול בתוכם, ושהריקוד הפנטסטי הזה הוא הדרך היחידה שבה הם יכולים לבטא זאת".

במחקרו של קלטנר צץ שוב ושוב מוטיב אחד קבוע, היבט של ההתפעמות שמרמז על תשובה לשאלה מהו הרגש הזה, ומדוע הוא טוב לנו: העובדה שהוא מעודד חוויות של "מות האֶגוֹ", התמוססות של העצמי.

באחד הניסויים, פוסט־דוקטורנט מברקלי, יאנג באי, בילה כמה ימים עם עוזרי המחקר שלו בעמק יוסמיטי, ושכנע יותר מ־1,100 מבקרים לצייר את עצמם בעודם עומדים בנקודת תצפית המשקיפה לעמק. נבדקים אחרים התבקשו לצייר את עצמם בתצפית אורבנית יותר, ברציפי הדייגים של סן פרנסיסקו. התברר שמי שציירו את עצמם בעיר נטו למלא את הדף בדמותם; לעומתם, מי שציירו את עצמם בנוף נטו לצייר את עצמם כזעירים, מתגמדים מול הוד העמק. הטבע העצום שהקיף אותם השפיע על תפיסת העצמי שלהם: הפרט הצטמצם, והסביבה עברה למרכז הבמה.

הדאטה מניסוי זה ומניסויים אחרים סיפק תמיכה לתפיסה ששמאנים ורומנטיקנים דגלו בה זה עידנים. ראלף וולדו אמרסון כותב במאמרו "טבע" מ־1836, הטקסט המכונן של התנועה הטרנסנדנטלית: "העונג הצרוף ביותר שמבטאים השדות והיערות הוא האפשרות שקיים קשר מיסטי בין האדם והצומח. איני לבדי: הם נדים בראשם אליי, ואני נד בראשי בחזרה".

תופעה זו מובנת באופן הטוב ביותר לא כריסוק של איזה עצמי שביר, אלא כהתמרה: בהתפעמות, העצמי מתמוסס, ונמהל לא רק באנשים אחרים, אלא באנושות, בביוספרה ובקיום כולו. קלטנר משתמש במונח "התמזגות".

בספרו הקודם, "Born To Be Good" ("נולדנו להיות טובים"), קלטנר מצר על עליית ה"הומו אקונומיקוס", המודל הרציונלי לכאורה של התנהגות אנושית, שהתפתח לצד דוקטרינות כלכליות מאסכולת לֵסֵה פֵר (הדוגלות בשוק חופשי), ותודלק על ידי תיאוריית "הגֶּן האנוכי" של ריצ'רד דוקינס. קלטנר התמלא דכדוך מהאופן שבו עיסוק עצמי אובססיבי, מתוגבר בטכנולוגיות דיגיטליות, עיצב את שנות העשרה של בנותיו. זוהי צורת חשיבה נרקיסיסטית ומלחיצה שהוא ממשיך לפגוש בקרב תלמידיו באווירת סיר הלחץ של ברקלי.

עם הזמן הוא השתכנע שהתפעמות מהווה סם נוגד לנוירוזות המודרניות השוחקות הללו. אף משיב ב"מחקר 26 התרבויות" לא ציין רגע צרכני כמקור לחוויית התפעמות. ב"התפעמות", קלטנר כותב: "התפעמות מתרחשת בעולם נפרד מהממד הגשמי של חומרנות, כסף, רכישות וסמלי סטטוס — עולם מעבר לחוֹל, שרבים חושבים שהוא מקודש".

הדמעות והצמרמורת שגואות בנו בעת התפעמות הן אסטרטגיות הישרדותיות: דמעות מעוררות את חמלת הסובבים אותנו ואת עזרתם. עור ברווז מעורר אסוציאציית קור ודחף להצטופף. באופן זה, מדובר בכלי אבולוציוני חשוב לשרידותנו בקבוצות

בקצה המערבי של קמפוס ברקלי ישנה חורשה מרשימה של עצי אקליפטוס, שיובאו לקליפורניה בעת "הבהלה לזהב", ונשתלו כמחסום רוח למסלול הריצה של האוניברסיטה. מאז הם צמחו לממדים כבירים, חלקם עד גובה של 60 מטר. קלטנר ואני נפגשנו שם בבוקר שלאחר סיורנו בגבעות ברקלי. אלומות של אור שמש פרצו דרך חופת העלים. סנאים סקרו את הקרקע. "זה האור, הגובה, הקולקטיביות", אמר קלטנר, והניח כף יד על בסיס אחד העצים, במקום שבו הקליפה התקלפה וחשפה שכבה אפורה וחלקה. "אני אוהב את המגע שלהם. הם מעוררים תחושה של בעלי חיים. פיליים. ויש משהו בהפניית המבט מעלה".

לפני שנים, חורשת האקליפטוס הזו שימשה תפאורה לאחד הניסויים המרתקים של קלטנר. כמה סטודנטים עמדו בקצה החורשה בתורות, ובהו בגזעים ובענפים במשך דקה. סטודנטים אחרים עמדו בתורות במיקום דומה, אבל צפו אל מבנה אוניברסיטאי אפור. מיד אחר כך המשתתפים התבקשו לענות על שאלון. התוצאות הראו הבדל ברור: "צוות אקליפטוס" קיבל ציון נמוך יותר בסולם שמודד אגוצנטריות, וכשהתבקשו לשער כמה ראוי לשלם להם תמורת השתתפותם במחקר, הם ביקשו סכומים נמוכים בהרבה. בתגובה ל"תאונה" מבוימת, שבה הנסיין הפיל כמה עטים, הם נטו יותר לסייע לו. נראה שפרץ ההתפעמות הותיר אותם עם תחושות אלטרואיסטיות ונכונות לשיתוף פעולה.

קלטנר אומר שהתנהגויות אלה הן מפתח להבנת תפקידה של ההתפעמות. רמזים נוספים נמצאים בתגובות הגופניות שאנשים חווים כשההתפעמות אוחזת בהם. כמו "הרגשות האוניברסליים" של אקמן, ההתפעמות מתבטאת לעיתים קרובות בתגובות פנים וגוף שחוצות גבולות תרבותיים. באחת משיחותינו סיפרתי לקלטנר על בתי בת ה־4, ועל הבכי שטלטל אותה בשיאו הרגשי של "הקול בראש", סרט של פיקסאר שהוא שימש יועץ מדעי להפקתו. הזיכרון העלה סמרמורת בזרועותי, וקלטנר הבחין בה — "אה! תגובה גופנית של התפעמות!" — מה שעורר בו עליצות רבה.

קלטנר מאמין שהדמעות וההסתמררות, שלעיתים גואות בנו בעקבות ההתפעמות, הן אסטרטגיות שנועדו להעביר מסר לא מילולי לקבוצה החברתית שסביבנו. דמעות או עיניים לחות מסמנות שהאדם נסער, ומעוררות חמלה בסובבים אותו. עור ברווז מעורר אסוציאציות קוגניטיביות של קור ודחף "יונקי" להצטופף. אם התפעמות מעוררת בנו תחושה טובה, וכך קורה לרוב, היא עושה זאת מכיוון שהיא מנגנון חיוני בשרידותנו הקולקטיבית.

אחר צהריים אחד, תחת חופת עצי הסקויה בגינתו המוצלת של קלטנר, שאלתי על אודות הפיל שב"חדר הפלאות". ייתכן שהמכשול הגדול בפני שאיפתו לשכנע את הציבור במעלותיה של ההתפעמות הוא הציניות המודרנית, תחושה שההתפעמות גויסה לטובת תרבות תפלה של שיפור עצמי וקשקושי ניו־אייג'. קשה להשתמש בשפת הפסיכולוגיה החיובית מבלי להישמע קלוש או יומרני. ה־GGSC, "המרכז המדעי לטובת הכלל" שקלטנר עומד בראשו, כונה תחילה "המרכז לפיתוח השלום והוול־ביאינג", אבל קלטנר שינה את השם מחשש שעבודת המרכז לא תתקבל ברצינות.

קלטנר הוא הראשון להודות שתדמיתו אינה מסייעת למטרותיו: השיער, הדיבור הלקוני, המיתוס שצמח סביב המראה שלו כהתגלמות "הבחור מברקלי". "אנשים חושבים שאני גולש. אני לא גולש", הוא אומר. "יש איזו אגדה שהייתי בלהקת רוק. אני מוזיקאי נוראי".

התפעמות, אולי יותר מכל רגש חיובי אחר, יכולה להישמע נדושה או מעורפלת. זה גם לא עוזר שהשימוש במילה Awesome (המתורגמת כ"מדהים", אבל משמעותה המקורית היא "מעורר התפעמות"), נשחקה מרוב שימוש. בעונה השנייה של הסדרה "יורשים" ישנו רגע שבו קנדל רוי בוהה חסר הבעה בחברתו החדשה, אחרי שהיא משתפת אותו ברגע מביך שחוותה עם אביו. "אמרת הרבה Awesome", הוא מאבחן בבוז שטוח. רגע אחר כך הוא מבקש מאחד העובדים להביא את המעיל שלה.

פליאה, כמובן, נהפכה שם נרדף לתמימות. היא עלולה להיראות מנוגדת לאופייה המיושב והרציונלי של הבגרות. בשנה האחרונה, השאלות שבני בן ה־7 שלף כללו את "למה אנשים מתים?" ואת "אם היקום נוצר במפץ הגדול, מה יצר את המפץ הגדול?". ובכל זאת, מביך אותי להודות שרק לעיתים רחוקות התמסרתי לתהיות קסומות שכאלו. אדישות כזו, המוכרת להוריהם העמוסים של בני 7 חקרניים בכל העולם, היא סימפטום של הנטייה התרבותית לבלבל בין התפעמות לנאיביות — וכך להפחית מערכה של ההתפעמות.

זרם אחר של התנגדות מגיע משומרי הסף של הדת. קלטנר הותקף, יותר מפעם אחת, על ידי מבקרים נוצרים שטענו שניסיונו לפענח את ההתפעמות הוא זלזול באל. "יש תפיסה שלפיה למדענים אסור לכתוב על הנשגב", הוא אומר. "אני מבין את זה, יש אנשים שלא רוצים שהכלים המדעיים ייגעו במקודש. אם אני אומר להם שאני חוקר תשוקות מיניות או תגובות הילחם־או־ברח הם מגיבים ב'ברור', אבל אם אני אומר שאני משתמש באותם כלים כדי לחקור את ההתפעמות, הם חושבים שאני מפספס את עצם התופעה".

אבל מה אם התפעמות מתבטאת גם בדרכים פחות עמומות, פחות סובייקטיביות ויותר ניתנות למדידה? מה אם היא הופכת אותך לאדם טוב יותר?

אם נדמה לנו שהתפעמות מחייבת חוויה רבת עוצמה, זה רק מפני שחוויות כאלה זכירות יותר. המחקר של קלטנר הוכיח שהיא רווחת סביבנו, ונבדקיו חשו בה בממוצע פעמיים בשבוע. יותר מזה: היא מתגברת את עצמה. "אפשר לטפח אותה", אומר קלטנר

הקורונה, בשלוש השנים האחרונות, דִרבנה אפידמיולוגים ברחבי העולם למפות את שיעורי התחלואה והתמותה של הקורונה. חלק ניכר מתשומת ליבם התמקד בציטוקינים, חלבונים שמתאמים את תגובות מערכת החיסון. בגוף בריא, ציטוקינים הם החלוץ של הגנת הגוף מפני פתוגנים, מלח בראש התורן שצועק "קרחון לפנינו!". אבל כשרמות הציטוקינים גבוהות באופן כרוני הן עלולות לגרום למחלה חריפה. במקרים חמורים הקורונה גורמת ל"סערת ציטוקינים", שבה מערכת החיסון עוברת לפעילות־יתר ותוקפת את הגוף בתגובת שרשרת, שעלולה להוביל לקריסת מערכות ולמוות.

עבור פסיכולוגים כמו קלטנר, שמתמקדים ברגשות, זה מרמז על אפשרות מרחיקת לכת: ייתכן שרגישותו של אדם לתוצאות מסכנות חיים של נגיף הקורונה נגזרת לא רק ממאפייניו הביולוגיים של אותו אדם, אלא גם ממזגו הרגשי.

בעשורים האחרונים פורסמו שפע מחקרים שהצביעו על מתאם חזק בין רמות גבוהות באופן כרוני של ציטוקינים ובין רגשות שליליים כמו פחד ובושה, ותוצאותיהם המתמשכות של רגשות כאלה — חרדה, ניכור, דיכאון. מחקרים שהובילה ג'ניפר סְטֵלָר מאוניברסיטת טורונטו בחנו את הכיוון ההפוך: איזו השפעה יש לרגשות חיוביים על מערכת הציטוקינים? הצוות של סטלר הסיק שכמה רגשות חיוביים, כולל שמחה ואהבה, אכן ניבאו רמות נמוכות יותר של הציטוקין IL-6, סמן אמין לתהליכים דלקתיים. אבל המנבא הגדול ביותר בפער עצום, פי שלושה יותר משמחה — היה התפעמות.

"הממצאים האלה שינו את האופן שבו אני חושבת על התפעמות בחיי הפרטיים", אמרה סטלר בהרצאת TED. "פעם חשבתי על טיול בטבע או ביקור במוזיאון כעל מותרות שרק לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי בחיי העמוסים. כעת אני רואה בחוויות כאלה מרכיב חיוני בבריאותי הנפשית והפיזית".

מחקרים אחרים העלו כי התפעמות — לצד חמלה, עוד רגש שלוקח אותנו אל מעבר לעצמנו — היא הרגש שמפעיל יותר מכל את עָצָב הוואגוּס. הוואגוס, הארוך מ־12 עצבי הגולגולת, מווסת את הפעילות ב"ציר מערכת העיכול־מוח", הממשק שמחבר בין מערכת העצבים למערכת העיכול. אף שהמחקר בתחום מצוי בראשיתו, ההשערה היא שעצב ואגוס פעיל מסייע להקל דיכאון וחרדה, כמו גם מצבים אוטואימוניים דלקתיים, כמו דלקת פרקים ומחלת קרוהן.

הממצאים הללו מספקים תמיכה חותכת להשערותיו של קלטנר. "אני משוחח המון עם רופאים", אמר לי קלטנר. "הם מקשיבים לשפת הגוף. ואם אתה אומר להם 'התפעמות מפחיתה דלקתיות'" — הוא הכה באצבע צרידה — "הם מתחילים לרשום מרשמים לטיול בטבע".

אחד מאותם רופאים הוא ליף האס, רופא משפחה מאוקלנד. האס החל להוסיף למרשמי תרופות עוד ועוד מרשמים לפעילויות משפרות מצב רוח, כמו "לשיר במקלחת" ו"לצאת להליכה במקום יפה". אשתקד, אחד החולים שלו — אמצע אמצע שנות ה־60 לחייו, מחלת לב כרונית — הודה לו על שהציל את חייו: "שאלתי את עצמי מה רשמתי לו: מְשַתנים? תרופות ללחץ דם?'", מספר האס. "הוא אמר, 'המרשם היה 'לצפות בשקיעה'. לולא ההנחיה הזו, לא הייתי שורד את השנה הזו'".

קלטנר עצמו נתקל בשלל השפעות מרפאות של התפעמות. ב־2015, למשל, ה־GGSC שיתף פעולה עם מועדון סיירה (המקבילה האמריקנית הגדולה של החברה להגנת הטבע) בארגון טיולי רפטינג באמריקן ריבר, נהר שצונח מהרי הסיירה בסדרת פיתולים ואשדות מאיימים. המשתתפים במסעות היו קורבנות של נסיבות קשות, ובהם בני נוער מרקע בעייתי מתיכונים בעיירות אלימות, ויוצאי צבא שסבלו מטראומות הקשורות בקרבות שבהם השתתפו.

לפני כל מסע, ושוב שבוע מאוחר יותר, פסיכולוגים מברקלי שאלו את המשתתפים מגוון שאלות כדי להעריך את מצבם הנפשי. הם גם נטלו מהם דגימות רוק, לפני ואחרי, ובהן מדדו את רמות הקורטיזול, הורמון הלחץ. התברר שבסופו של כל יום רפטינג, רמת הקורטיזול של כל משתתף הסתנכרנה עם זו של חבריו לצוות — "התמזגות" בזמן אמת.

בימים שלאחר מכן, כל המשתתפים דיווחו על שיפור בתחושת הרווחה ובקשרים החברתיים שלהם. יוצאי הצבא, שרבים מהם סבלו מפלשבקים, דיווחו על צניחה של 32% בסימפטומים של פוסט־טראומה. הנבדקים קישרו את היתרונות הללו לא לשמחה או להתרגשות, אלא להתפעמות. "הסתכלתי אל השמים הזרועים כוכבים, וחשבתי על היקום ועד כמה אינסופי הוא", כתב אחד מהם. "זה גורם למה שאני עושה להרגיש פחות חשוב, אבל גם גורם להזדמנויות הפתוחות בפניי להיראות מבטיחות יותר".

אם חרדה וניכור יכולים לעורר תגובה דלקתית, ההתפעמות מסתמנת כתרופה פוטנציאלית, המרגיעה את העצבים שלנו. יום בילוי בטבע הפך מקבילה טיפולית לטבילה של מי שסובל מעומס חום במי נחל צוננים. אדם עשיר בהתפעמות יכול לצפות להיות מאושר יותר, בריא יותר ונדיב יותר — השילוש הקדוש של אנרגיות טובות.

כששמעתי על אמונתו המדעית של קלטנר ביחסים שבין התפעמות לאושר, לפני כמה חודשים, הסתקרנתי. זו לא היתה רק סקרנות אקדמית: הרגשתי מושקע אישית בממצאיו. במובנים רבים, החיפוש אחר התפעמות הנחה את מסע החיים שלי: יצאתי למסעות, לפעמים באובססיביות, במרדף אחר רגעי התפעמות. שכנעתי את עצמי שחשיפה לחוויה חדשה עשויה איכשהו לשכך את הפחד ממוות בטרם עת, שרודף אותי מאז שאבי מת, כשהייתי בן 4. פיתחתי אמונה שהרוחניות שההתפעמות מעוררת משקיטה את השעון המתקתק בראשי. בשאלון ההתפעמות של GGSC (נסו בעצמכם), קיבלתי 72 מתוך 75 נקודות, מה שמצביע על "רמה גבוהה של התפעמות".

ועם זאת, התפעמות היתה משהו שטיפחתי באמצעות מרדף אחר "חוויות שיא". כמו קלטנר, תמיד התעניינתי באמנות המאתגרת של האושר, דווקא מכיוון שהוא נראה לי כה חמקמק. הייתי ספקן לגבי מידת ההתפעמות שאוכל לגבש, ועוד יותר לגבי היכולת לטפחה בחיי היומיום.

שעה אחרי שנפגשנו בחורשת האקליפטוס צפיתי בקלטנר מרצה על התפעמות. בפתיחה, כשסקר את הנקודות העיקריות שעליהן עמד לדבר, הוא התבדח: "ניגע רק לרגע בנושא של סמים פסיכדליים, אבל זה יהיה הנושא הדומיננטי בפרק השאלות והתשובות שבסוף. אלה החיים". ואכן, כל שאלה בפרק השאלות נסבה על הקשר שבין התפעמות לפרוצדורות טיפוליות, מסמים פסיכדליים ועד גרייה מוחית מגנטית (TMS).

מאוחר יותר, כשחצינו במכוניתו את מפרץ סן פרנסיסקו בדרכנו לפוינט רייס, קלטנר נראה מוטרד. הזינוק בשימוש בסמים פסיכדליים מסמן מהפכה, אמר. חלק גדול מהמחקר המתפתח בתחום, שקודם על ידי חברו ועמיתו לשעבר בברקלי מייקל פולן, נראה מעודד — אבל הדגשת תפקידם של חומרים כימיים ביצירת ההתפעמות היוותה התעלמות מהרעיון הרדיקלי ביותר של קלטנר: התפעמות אינה מצב נפשי שנובע רק מחוויות עוצמתיות כמו פטריות הזיה או מראה הגרנד קניון. זה פשוט נראה לנו כך, מפני שהחוויות העוצמתיות חזקות כל כך עד שהן שולטות בזיכרון, בעוד הרגעים הרגילים חמקמקים מאוד.

במציאות, הזדמנויות להרגיש התפעמות מצויות סביבנו בשפע — בסביבתנו הפיזית, במערכות היחסים שלנו, בחיי היומיום. במחקרים של קלטנר, נבדקים דיווחו שחשו התפעמות בממוצע פעמיים בשבוע. יותר מזה: התברר שככל שאדם חווה יותר התפעמות, הוא מגלה שהיא נוכחת יותר סביבו. "זו היתה אחת התגליות הכי מפתיעות שלנו", אמר קלטנר. "זה נוגד את ההנחה הרווחת לגבי ההנאה האנושית ש'ככל שאנחנו אוכלים יותר גלידה, אנחנו פחות נהנים ממנה'. ההתפעמות שונה. אבל צריך להשקיע בטיפוחה".

שבוע לאחר מכן, כשחזרתי ללונדון, ביקשתי לבחון את זמינותה של "ההתפעמות היומיומית". ארזתי תיק ליום אחד, ויצאתי לבדי ליער.

כקילומטר מביתי ישנו אזור מיוער, אחד משרידיו האחרונים של יער אלונים עתיק שכיסה חלק גדול ממה שהיום הוא פרברי דרום לונדון. ביקרתי שם אינספור פעמים. אף שהמקום פופולרי בקרב משפחות ומי שמטיילים עם הכלבים שלהם, הוא תמיד הרגיש כמו נווה מדבר בלתי מופרע בלב הבטון של העיר.

כמה ימים קודם ראיתי שער שעד כה לא הבחנתי בו, ובצידו שלט קטן שקרא "ברוכים הבאים לשלוחת יער דאלוויץ'". השער הוביל לחלק אחר של האזור המיוער שכבר הכרתי, והופרד ממנו בכביש סואן. הופתעתי מהאפשרות שיכול להיות עוד מקום פראי, קרוב כל כך לביתי, שכף רגלי מעולם לא דרכה בו. הדבר כאילו סימל את אחד הרעיונות שקלטנר מתנגד להם: התפיסה שרבים מהדברים המעשירים אותנו רוחנית נהפכים שקופים נוכח עריצותם של הזמן, הכסף וההרגל.

חלפתי מבעד לשער שעה לפני הזריחה. "שלוחת היער" התגלתה כחורשה, שגבלה בבתי מגורים ויקטוריאניים. במשך שעה צעדתי במעגל השביל הראשי שלה וחקרתי שבילים צדדיים, עד שהדרך הוליכה אותי אל שביל מדרגות. הוא זגזג במעלה גבעה עד שהגיע לקרחת יער קטנה ומוגבהת, שמישהו הקיף במעקה פשוט והציב בה ספסל. מכאן, הגזעים והענפים יצרו מעין צמצם טבעי שהביט לאחור, אל היער, ובמרכזו אלון גדול ורב גזעים.

ישבתי על הספסל וניסיתי להיות נוכח. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לחסום את שאון תנועת הבוקר, והתמקדתי בציוצי מקהלת הציפורים. ניסיתי להיזכר באמרסון: "ביער, כל האגואיזם המרושע נעלם...".

ההתפעמות הגיעה אליי בצורות רבות. הגיבור הדומיננטי שלה היה האלון הגדול, שענפיו התפרשו בתבנית פרקטלית, כמו מערכת נימי ריאות. ענפיו העליונים נעו בנחת ברוח הקלה, על רקע שמי מתכת. עלים הסתחררו לקרקע מכתרו.

עם עלות השחר, שירת הציפורים נהפכה משולהבת יותר, לפני שדעכה. מדי כמה רגעים שגרירן, אדום־חזה, נחת על המעקה ותהה על פלישתי למקום. ככל שהיום התקדם ראיתי עוד אנשים צועדים בשביל הראשי, אבל לשמחתי איש לא עלה בשביל הצדדי. 
חלק מההתפעמות שחוויתי אותו יום נבע מהנסיבות: האלון, אדום החזה, התצפית שסיפקה קרחת היער. אבל גיליתי גם שבכוחי לעורר את ההתפעמות, פשוט באמצעות מחשבה עליה. היו הערכה וכבוד במחשבה על החורשה העתיקה הזו, ששרדה כריתות רבות, ושאנשים רבים ודאי נלחמו על שימורה חרף ההתפשטות העירונית.

מפעם בפעם חשתי בצמרמורת המענגת הזו. זה לא היה חלום בהקיץ, אלא חוויה עדינה שעוררתי בעצמי. ועם זאת, זו בהחלט היתה התפעמות. המרשם היה פשוט בתכלית: תצפית יפה, מרחק קצר מהבית, ומעט זמן לשבת בו בשקט.

מה שהפתיע אותי, הבנתי, היה הידיעה שאמצא זאת כאן, ביער. אחרי שבועות של חשיבה על התפעמות, הייתי קשוב יותר מאי פעם לאורך הגל שלה. הבנתי שחלק גדול ממה שקלטנר מנסה להוכיח מורכב מדברים שאנחנו יודעים, אינטואיטיבית. הרעיונות שמחקר ההתפעמות מאיר — למשל שכסף לא מביא אושר, כפי שמלמד הניסיון — הם אקסיומות נצחיות ששבו ועלו במרוצת ההיסטוריה, מהגיגיהם של תיאולוגים קדומים ועד מדבקות Flower Power בסיקסטיז.

העובדה שרעיונות אלה עוד לא הפכו מרכזיים בעולמנו מלמדת שזה כנראה לעולם לא יקרה, חרף מאמציו של קלטנר. בפרק הסיכום של ספרו הוא כותב: "חוויית ההתפעמות מרמזת על תשובות עמומות לשאלות נצחיות". רמזים ותשובות עמומות. המתח בין ההתפעמות למדע לעולם לא ייפתר, כי עמימות היא חלק מעקרון הפעולה של ההתפעמות.

אדום החזה שב והמריא במעגל אניגמטי. כלב ספנייל רץ בהנאה ביער, גורר אחריו את בעליו. ענפיו העליונים של האלון הגדול נעו ברוח לא מורגשת. וכדור הארץ חג סביב השמש.

הנרי ויסמאייר הוא עיתונאי החי בלונדון. המאמר המקורי, ומאמרים דומים, מופיעים באתר המגזין Noema