ל

ידיה טאר היא מנצחת. תרתי משמע. גיבורת הסרט "טאר — המנצחת" היא המנהלת המוזיקלית (הפיקטיבית) של הפילהרמונית הנחשבת של ברלין, שנמצאת בשיא הקריירה, חיה בעולם של מטוסים פרטיים ומסעדות עילית, אחרי שזכתה בטוני, בגראמי, באוסקר ובאמי, חקרה מוזיקה שבטית באמזונס וניצחה על כל הסימפוניות של מאהלר, חוץ מהחמישית, משימה שאותה היא עומדת להשלים. אך משהו רקוב בממלכת טאר: היא מרשה לעצמה לבגוד, לקדם נגניות צעירות שעמן יש לה קשרים מיניים, משחקת בכדורים שרעייתה נוטלת ואפילו מאיימת על ילדת בית ספר. היא שקרנית, שתלטנית, מניפולטיבית, יהירה ודורסנית. ועד סוף הסרט היא תשלם על כך מחיר.

"טאר" הוא "הרהור על כוח", כפי שהגדירה זאת הכוכבת הראשית שלו קייט בלאנשט. הוא עוסק באופנים שבהם כוח זורם באותם ערוצים מורעלים - בין שהוא נתון בידיהם של גברים או של נשים. מה שהיום מוגדר ניצול והתעמרות, היה נחשב בעבר חניכה אמנותית או פריבליגיה המותרת לגאון. לא בכדי מוזכרים בסרט מנצחים אמיתיים כמו ג'יימס לוויין, שפוטר מהמטרופוליטן אופרה ב־2018 לאחר האשמות (מוכחשות) כי התעלל מינית בארבעה סטודנטים שלו, וצ'ארלס דוטואיט, שהתפטר מתפקידו בפילהרמונית של לונדון באותה שנה, לאחר שכמה נשים האשימו אותו בתקיפה מינית (שאותן גם הוא הכחיש).

האם אכן גאונים, כפי שטען העיתונאי בני ציפר כשהגן על אייל גולן, "מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות"? האם אכן "בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו"? גאונים כמו מאהלר, שהבהיר לאלמה, המוזיקאית והאמנית המחוננת, ערב נישואיהם, כי "מכאן ואילך אין לך אלא משלח יד אחד - לעשות אותי מאושר... עלייך להתמסר לי בלי תנאים, עלייך לשעבד את חייך העתידיים על כל פרטיהם לצרכיי שלי ולא לחשוק אלא באהבתי בלבד!" .

בעידן שבו גזלייטינג והתעמרות במקום העבודה מדוברים יותר ויותר, דומה כי עולם האמנות, על הילתו היצרית והתובענות הפסיכולוגית והפיזית שלו, נותר המקום האחרון שעדיין מעודד כוחניות

טאר הרי בסך הכל עושה בכישרון רב את מה שלימדו אותה בדרכה אל הגאוניות. מאמצת את דרכם של הגברים שקדמו לה, שפעולותיהם היו מוצדקות מכוח עליונותם האמנותית, המבטלת את המוסר ואת החוק האנושי. לכן היא מופתעת לגלות שחוקרים אותה בעניין הנגנית שפיטרה ולבסוף התאבדה, המומה מכך ששיחה ארסית שלה עם תלמיד הופכת לסרטון שיימינג ויראלי נגדה,ומזדעזעת כשמערכות היחסים עם הנגניות שלה הופכות לעילה לסילוקה מהתזמורת בבושת פנים.

בעידן שבו גזלייטינג והתעמרות במקום העבודה מדוברים יותר ויותר, דומה שעולם האמנות, על ההילה היצרית שלו מצד אחד והתובענות הפסיכולוגית והפיזית שלו מהצד האחר, נותר המקום האחרון שעדיין מעודד כוחניות: מג'יי קיי סימנס (לנצח שילינג'ר הניאו־נאצי מ"אוז"), שמגלם ב"וויפלאש" מנצח שמתעמר ומשפיל את תלמידיו למוזיקה; דרך מלקולם מקדואל (הפסיכופת העליז מ"התפוז המכני"), שגילם מנטורים רעילים בסדרה "מוצרט בג'ונגל" (תזמורת) וב־"The Company" (להקת בלט); ועד וינסנט קאסל כמנהל האמנותי ב"ברבור שחור", שדוחף את נינה הרקדנית (נטלי פורטמן) עד טירוף כדי להוכיח שהיא מסוגלת לגלם את התפקיד האייקוני.

ומי שסבור שההתעמרויות האלה הן נחלת העבר, ומתקיימות כיום רק ביצירה בדיונית או מעבר לים — הרי שתוכנית הריאליטי לטבחים "משחקי השף" זימנה סצנת אימים שכזאת לפני שבועות אחדים, שבה השף ("מנטור" בשפת התוכנית) מושיק רוט פוקד על הסו־שף אביב איכהולץ לשלות תפוחי אדמה לוהטים מסיר לחץ בידיים חשופות, בלי לבזבז 10 שניות מיותרות על לאתר מלקחיים, בעודו צורח "תשרוף את האצבעות שלך". כי ככה השף שלו לימד אותו. איכהולץ מקבל את זה. אף אחד בהפקה לא חשב שיש בסצנה הזאת משהו בעייתי. "הנחת גאון", כפי שקראה לזה פעם עירית לינור (בעודה מגינה על תוקף מיני לכאורה).

אבל אפשר גם אחרת. הסדרה "הדוב", שבה השף הצעיר והמבריק כרמי חוזר לעיר הולדתו כדי להציל את המסעדה המשפחתית אחרי התאבדותו של אחיו — היא דוגמה טובה לכך. כמו טאר, גם כרמי התחנך על ברכי גבריות כוחנית רעילה, ושילם על כך בהתקפי חרדה, רגשי נחיתות, התקפי זעם ומה לא. ואף שהוא מודע לרעילות הזאת, הוא לא יכול להתנער ממנה, עד כדי כך שהוא כמעט הורס את המסעדה שקיבל לידיו, את עצמו ואת אנשי הצוות שלו. ואז הוא מתעשת, נזכר שמסעדה לא צריכה להיות מוסד של גאון קפריזי אחד וצבא כנוע וצייתן של חניכים, אלא קהילה, רעות ושיתוף פעולה מרצון, ודווקא זה מה שמעלה את המסעדה — ואותו — על דרך המלך.

אבל טאר, כמו אמנים חזקים ורעילים רבים אחרים, לא מסוגלת – ולא מעוניינת - ללמוד לקח שכזה. היא מאמינה שההישגים האמנותיים שלה כגאון מבטיחים את ביצור מעמדה לעד, בלי להבין שהזמן שלה כבר עבר. הבחירה להציב במרכז הסרט דווקא אשה, שמשופעת בשלל סממנים גבריים, באה להבהיר שרעילות היא רעילות, לא משנה מה המגדר של מי שמפיץ אותה. טאר נענשת על ידי עצמה ועל ידי החברה לא מכיוון שהיא אשה, אלא מכיוון שהיא בריון. אף אחד לא צריך לשרוף את האצבעות שלו בשם האמנות, לא בשביל פירה מושלם ולא בשביל סימפוניה של מאהלר.