ל

פני 11 חודשים הוציאה ארצות הברית את הלינץ' אל מחוץ לחוק. לא, זו לא טעות — בתחילת 2022 לינץ' עדיין היה מעשה חוקי, ורק אחרי יותר מ־100 שנה ו־200 ניסיונות חקיקה כושלים חתם הנשיא ג'ו ביידן על חוק שהופך את הפרקטיקה המחרידה הזאת לפשע פלילי. לא במקרה נקרא החוק על שם אמט טיל, נער שחור בן 14, שהלינץ' שנעשה בו באוגוסט 1955 במיסיסיפי שינה את העולם. בקיץ שעבר עלה הסרט "סיפורו של אמט טיל" (מהשבוע גם בישראל) — והתזמון המושלם שבו נחת מבהיר מה השתנה בכמעט 70 השנה שחלפו, ומה, למרבה הצער, עדיין לא נפתר.

אמט טיל היה נער חייכן וידידותי, בן יחיד לאם יחידנית, שנסע באותו קיץ מביתו בשיקגו לבקר קרובי משפחה במיסיסיפי — מדינה שהיתה ועודנה  זו עם שיעור התושבים השחורים הגבוה ביותר (36%) וגם כנראה המדינה הכי גזענית בארצות הברית. בוקר אחד נכנס טיל לחנות מכולת, ראה את קרוליין בראיינט הלבנה בת ה־21, והעז לפנות אליה — הפרה של את אחד מחוקי ההפרדה הגזעית הרבים של ימי ג'ים קרואו.

בראיינט עזבה את המכולת נסערת וסיפרה לבעלה וחבריו כי טיל נגע בה ופלרטט איתה. כמה ימים אחר כך נחטף טיל מבית דודו, הוכה, עונה, נורה והושלך לנהר. כשגופתו נמצאה היא היתה במצב כל כך מזעזע, שהיה ברור כי ההלוויה תיערך עם ארון מתים סגור. אבל אמו של טיל, מאמי טיל־מובלי, חשבה אחרת. היא קיימה את ההלוויה עם ארון פתוח, פרסמה את התמונות המחרידות במגזין "ג'ט" ועשתה היסטוריה. כך ארצות הברית ראתה, אולי בפעם הראשונה באמת, את תוצאות החטא הקדמון שלה — הגזענות שאוכלת אותה מבפנים.

שני רוצחיו של אמט טיל זוכו בידי חבר מושבעים לבן במיסיסיפי בספטמבר 1955. וגם שנה לאחר מכן, כשהודו ברצח בריאיון לעיתון, הם לא נענשו כי סעיף בתיקון החמישי לחוקה אוסר העמדה לדין פעמיים על אותו פשע. אבל דווקא אי הענישה של השניים חוללה שינוי עמוק בהרבה: זה הוביל להתקוממות עממית חסרת תקדים של הקהילה השחורה, ולייסוד התנועה לזכויות האזרח — תנועת המחאה החשובה ביותר בהיסטוריה של המדינה, שעד היום ממשיכה לשנות את פניה.

"סיפורו של אמט טיל" בוחר שלא להראות את הלינץ' שנעשה בנער. הבמאית צ'ינוני צ'וקוו הבהירה שזו היתה החלטה מודעת שלא להיכנע לחיבה של הוליווד לשחזור טראומות אלימות נגד שחורים או נשים (בדומה להחלטה שלא להראות אף אחד ממקרי התקיפה והאונס של הארווי וויינשטיין ב"מילה שלה"). אבל להשמטה הזו יש משמעות עומק נוספת, שמהדהדת את התוצאות השונות של שתי פרשות רצח של שחורים בידי כוחות הביטחון, שהבעירו את אמריקה בעשור האחרון.

המקרה הראשון הוא של טרייבון מרטין, נער שחור בן 17, שהלך לתומו לבוש בקפוצ'ון בלילה אחד בסנפורד, פלורידה, ונורה למוות בידי ג'ורג' צימרמן, מתנדב לבן במשמר האזרחי, שטען כי מרטין תקף אותו. במהלך המשפט הושמעו הקלטות של המשטרה: באחת מהן מוקדנית אומרת לצימרמן כי אין לו כל סיבה לעקוב אחרי טרייבון, ובשנייה נשמעות צרחות של אדם מותקף. ובכל זאת המשפט הסתיים בזיכויו של צימרמן בשל חוסר ראיות חותכות נגדו.

שמונה שנים לאחר מכן, במאי 2020, בעל חנות הזעיק את משטרת מיניאפוליס, מינסוטה, בטענה כי ג'ורג' פלויד, גבר שחור בן 43, שילם לו בשטר מזויף. אף שפלויד לא היה חמוש, השוטרים ריתקו אותו לרצפה, ואחד מהם, דרק שובין, חנק אותו עם ברכו במשך שמונה דקות, עד שהוא איבד הכרה ומת. בניגוד לצימרמן, שובין הורשע לבסוף מסיבה אחת פשוטה — היו תיעודי וידיאו של המקרה, שצילמו עוברי אורח.

למאמי טיל־מובלי לא היו סרטוני וידיאו של עוברי אורח ולא הקלטות של המשטרה. ההוכחה היחידה שהיתה לה היתה הגופה שהושחתה באופן כל כך בלתי נתפס, שהיא לא יכלה להותיר את הצופה אדיש. וזו הסצנה הגרפית הקשה האחת שכן נמצאת בסרט: כשטיל־מובלי רואה לראשונה את גופת בנה המרוטשת בבית הלוויות. בבחירה של צ'וקוו להראות רק את תוצאות הלינץ', היא מעבירה את הצופים את אותו הזעזוע שחוו מי שראו את תמונות הגופה בעיתוני התקופה. הם לא היו צריכים סרטוני וידיאו חותכים כדי להבין מה קרה באמת ולצאת עם הזעם על כך לרחובות.

והשלב הבא בסרט, אחרי התמונות הקשות שאינן מותירות מקום לספק לגבי הלינץ', הוא המשפט, שכולו תלי תלים של מילים שמטרתן לעורר ספק, רק בגלל צבע עורו של הקורבן. דדוויילר מעבירה בסצנה הזו את כל הקושי שבלהיות אם שחורה באולם בית המשפט, שמנסה לשכנע חבר מושבעים לבן לראות בבן שלה בן אנוש, ממש כמוהם, ולא חיה שאפשר לשחוט, כפי שנהגו בו רוצחיו. זה לא שונה ממה שעברה אמו של טרייבון מרטין, שהיתה צריכה לשכנע את חבר המושבעים שהצרחות ששומעים בהקלטה הן של בנה, ולא של מי שהרג אותו. וזה מסביר למה שובין לא הפסיק לחנוק את ג'ורג' פלויד גם כשראה שמצלמים אותו — הוא לרגע לא חשב שמישהו יעשה לו משהו. לא בכדי המקרים הללו הולידו סלוגן שאומר בפשטות "חיי שחורים נחשבים". כפי שמעיד האיסור הטרי מאוד לביצוע לינץ' — איכשהו זה עדיין לא מסר טריוויאלי.