"אני יזמתי את הכתבה הזו. זה קרה אחרי שבבית אמרו לי ש'קשה איתי', וזה היה ניסוח עדין. ניסיתי להבין מה עובר עליי, והבנתי שאני בעצם שרוי בחרדה מתמשכת ולא מצליח להיחלץ ממנה. פחד גדול ממה שיקרה, כעס עצום על האנשים שמוליכים לשם, ובעיקר תחושת חוסר אונים לנוכח דבר משמעותי כל כך שאני לא מוצא דרך להתמודד איתו. אני כבר לא ילד, עברתי משברים וידעתי להתמודד איתם ולהמשיך לבנות את החיים במקביל. היו לי כלים. אבל בתקופה האחרונה ההתרחשות הפוליטית משתלטת כמעט על כל חיי. מעולם לא חשתי פחד כזה שאינו קשור במשפחתי. אני מתקשה להירדם בלילה, אני מתעורר מדוכדך ומעביר את היום תחת תחושת בהילות שלא מרפה. כאילו יש משהו חשוב שהייתי חייב לעשות כדי לעצור את ההידרדרות, ולא עשיתי. והתסכול העצום נובע מכך שאני לא יודע איזו עשייה יכולה להועיל.

"העבודה בעיתון נהפכה למפלט שלי. שם לפחות אני יכול לנסות להשפיע. אני מוצא את עצמי עובד עוד ועוד שעות, כאילו אם אעזוב לרגע את המשמרת אחמיץ איזה מידע שחובה לפרסם או כתבה שלא נערכה כראוי, והרעים ינצחו. אנשים שלא מתרגשים מהמצב מוציאים אותי מדעתי, אין לי גרם סבלנות כלפי מי שאומר 'יהיה בסדר', בטח כלפי מי שחושב שהטירוף הנוכחי ראוי. העבודה מאלצת אותי להיות בקיא בפרטי הפרטים ובכל הניואנסים ואני חי במודעות מתמדת, בלי יכולת 'לכבות' אותה, ולו לפרק זמן קצר. זה מתיש כל כך.

"למדתי משפטים באוניברסיטה העברית, למרבה הזוועה במחזור של יריב לוין. התחנכתי על פסקי הדין המאלפים של אהרן ברק ושל יריבו מנחם אלון. ינקתי שם בחרדת קודש את החשיבות של זכויות אדם וחירויות הפרט. אלה היו שנים שעיצבו את תפיסת העולם שלי. לכן מה שמתרחש עכשיו ממש קורע אותי מבפנים. יש אי־התאמה קיצונית, שאני לא מצליח ליישב, בין כל מה שחייתי לפיו לבין המציאות שאליה מבקש להוביל לוין, שישב לצדי בפקולטה.

"חלק מתחושת חוסר האונים נובע מכך שאיני יודע לקרוא את מנגנון ההפעלה של האנשים שנגדי. אני יודע להכיל אידאולוגיה או תפיסת עולם שונות, הרי המציאות כאן תמיד היתה מורכבת. אבל כעת אני נתקל במהלכים שהם כה מופרכים וחסרי פשר, אפילו מבחינת ציבור הבוחרים של מי שמוביל אותם, עד שאין לי ברירה אלא לייחס את המהלכים הללו לשיכרון כוח, לצורך בנקם או פשוט לרוע. מול נקם ורוע אני מבין שמילים בעיתון לא יעזרו, וזה רק מעמיק את התסכול.

"אם זה לא מספיק, הבן שלי משרת כחייל קרבי ביחידה מובחרת, ואמא שלו ואני פשוט נחנקים בבית, מילולית, כשאנחנו מעבירים לילות בידיעה שהוא מסכן את חייו, בשעה שהמדינה שעליה הוא מגן עושה סיבוב של 180 מעלות כדי לרמוס את הערכים שעליהם גידלנו אותו. זה דיסוננס בלתי נסבל להורים, כמעט לא ניתן להכלה. הוא לא מאפשר לך להתנתק אפילו לרגע מ'המצב'.

"כל אלה עוטפים אותי כמו מים דחוסים, חשוכים, כשצוללים לקרקעית הים. האוויר היחיד לנשימה מגיע כשאני משקיע את כל כולי בניסיון להיאבק. הרי אם זה ייגמר בתבוסה, ממילא ניחנק. הכאב העמוק שמלווה אותי ללא הרף מזכיר לי שאני פועל נכון. הכתבה הזו היא חלק מהטיפול שלי".

אמיר זיו, עורך "מוסף כלכליסט"

התחושות האלה עולות באחרונה יותר ויותר. המצב הנוכחי — על סף הפיכה משפטית, ותחת מתקפת צעדים מהירה של הממשלה החדשה, צעדים שנוגעים לא רק לצורת המשטר אלא גם לסטטוס קוו שמונע כפייה דתית, ליחס לקבוצות מיעוט כגון ערבים ולהט"ב, לחופש הביטוי והיצירה ועוד — מעורר ברבים מצוקה נפשית גוברת. היא באה לידי ביטוי בשיחות עם קרובים, חברים או קולגות, ברשתות החברתיות, וגם מחלחלת לחדרי הטיפול של פסיכולוגים ברחבי הארץ.

בשיחות של "מוסף כלכליסט" עם עשרות אנשים, כולל מטפלים, הם תיארו חרדה גוברת לנוכח המצב הפוליטי, תגובות שנעות בין חוסר אונים וייאוש עמוק לבין צורך עז לפעול ולהילחם. והכל מלווה במתח גדול. "העולם המוכר לנו מאוים, ואנשים, מטפלים ומטופלים, מגיבים ומבועתים בחדר הטיפול", תיארה זאת ד"ר ניצה ירום בפוסט נוקב בבמה המרכזית לדיונים של העוסקים בתחום, האתר פסיכולוגיה עברית.

"הייתי במלחמת יום כיפור, במלחמת המפרץ, אלה היו אירועים מטלטלים מאוד. אבל המצב עכשיו שונה במהותו — כאוס, בלבול ופייק ניוז", אומרת כעת ירום, פסיכואנליטיקאית ותיקה. "אנשים מרגישים בודדים מול כוחות רוע, עם חשש שילחצו עליהם, שיכריחו אותם. הטיפול, בין היתר, מאפשר להראות להם שהם לא לבד, שיש עוד הרבה אנשים עם תחושות דומות".

הפסיכולוגית ד"ר אסתר רפפורט: "חלק גדול מהטיפולים מוקדש למצב, וגם אצל מי שלא מדבר עליו ישירות המתח מורגש. רואים חרדה, אי־ודאות, חוסר אונים וזעם, ורואים גם איך זה קורע זוגות בטיפול זוגי"

"מחקרים שנעשו על מצבים כמו שאנחנו חווים פה, של מתח פוליטי וקונפליקט, מראים שאת המחיר משלמים בכל קצוות המפה הפוליטית, אבל שההשפעה על מתנגדי השלטון גדולה יותר", מבהירה הפסיכולוגית ד"ר אסתר רפפורט.

איך את רואה את זה בקליניקה?

"בתקופה האחרונה חלק גדול מהטיפולים מוקדש לנושא, וגם אצל מי שלא מדבר עליו ישירות המתח מורגש. יש מי שמדברים על עזיבה, על חוסר רצון לגדל את הילדים כאן, ויש מי שמסתפקים בהערות אגב שמאפשרות לדעת שהם מפחדים. רואים חרדה, אי־ודאות, חוסר אונים וגם זעם".

לא ראית תגובות כאלה למצב בעבר?

"היו דברים, אבל עכשיו זה נהיה יותר קונקרטי. פתאום הכל נהיה מיידי, ורואים למשל איך לפעמים זה קורע בני זוג בטיפול זוגי, כשהם חלוקים בשאלה איך להתמודד עם המצב: אחד רוצה לעזוב והאחרת לא רוצה. וכולם מחפשים בטיפול תיקוף לחרדות שלהם, לקבל אישור לכך שכן, יש דברים שמעוררים חרדה".

לדברי הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט, מה שגורם למצוקה הרגשית כרגע הוא "מתח שקיים כל הזמן בין החוץ לפנים. לחץ של החוץ על הפנים, שגורם להתפרקות ההפרדה, לבעיה של גבולות וחוסר יכולת לשלוט מה בחוץ ומה בפנים. זה מה שמייצר את החרדה".

ואיך החרדה הזאת באה לידי ביטוי?

"למשל בהרבה חלומות על תאונות והתרסקויות, עוד לפני רעידת האדמה בטורקיה. יש להמון אנשים חלומות על התפרצויות של הרי געש, וגם על חלונות שמתנפצים בעוצמה מאוד גדולה. החלומות שמגיעים לקליניקה בזמן האחרון התחילו להיות קשים מאוד".

***

"אני מרגישה שאבדה לי השמחה. אני כבר לא נהנית לבלות עם הנכדים או לצאת עם הכלב, וגם בבית אני מרגישה לא טוב, תחושה של מחנק, שאין לאן לברוח. ואני מודאגת כל הזמן. התחושה היא שכל מה שהשגתי בחיי נעלם ושאין עתיד, הכל נגמר. אני לא חושבת שיש עוד מדינה שרואה את עצמה כחלק מהעולם המערבי שבה אנשים ממש חיים בתחושה שבעצם הם בנו את הבית שלהם במקום הלא נכון, וכאן חברותיי ואני כולנו מרגישות כך. התחושה היא שאנחנו לפני אסון, שזה הולך להתרסקות, לסיום. חורבן".

מ', גמלאית מתל אביב

"בעבר היינו ברילוקיישן ובחרנו לחזור כי אנחנו אוהבים לגור פה, אבל הממשלה הנוכחית הובילה אותי למסקנה שאין לילדים שלי עתיד כאן. עד לפני כמה חודשים ראיתי בישראל מקום שבו אוכל להתקדם עסקית, אבל השבוע כבר הוצאתי את כל הכסף שלי מכאן. וזה קשה מאוד. קשה לי לחשוב על להתנתק מהחיים שלי כאן, מבני המשפחה, ההורים שלי ושל אשתי. אני מושקע כאן לגמרי, אבל הצורך להציל את הילדים גדול ממני. זה קורע אותי כל הזמן".

ד', איש הייטק מאזור השרון

הפסיכולוג ד"ר נמרוד גולן מתאר דברים דומים שהוא פוגש בקליניקה: "חלק מהאנשים ממש בחרדה, עם קשיי שינה, חלק עסוקים בלהוציא דרכון זר, מתי לעבור, מה להגיד לילדים, או לפחות איך לגרום לילדים לא לשרת בצבא. כך או כך, אנשים ממש נמצאים במצב של חוסר ודאות לגבי החיים שלהם, מרגישים איזו ארעיות, סכנה קיומית כללית שפוגעת ב־well being שלהם. אנשים מתחילים לחשוב הישרדותית".

זה לא הולך רחוק מדי?

"ברגע שאתה רואה נאשם בפלילים מגיע לבית המשפט מחויך כשכל החברים שלו מקיפים אותו, משהו בסדר העולם שלך נשבר. ברגע שאתה רואה נאשם ועבריין מורשע מנהלים את המדינה, אתה מבין שהעולם הפוך. ששינו את החוקים ואתה כבר לא יכול לשחק. ברגע שתוקפים אותך עם שקרים, זו חוויה של משטר אלים. מנהיגים הם אנשים שאמורים להעניק לך ביטחון בסיסי, כמו הורים, אבל כרגע אלה אנשים שלפחות בעיני חצי מהאוכלוסייה, ואני חושב שהרבה יותר, נתפסים ככוחניים, אלימים, חסרי מחויבות לאמת. ויש תחושה שהולכים להכריח ציבור שלם לפעול בניגוד לאמונות שלו. זו ממש פגיעה בכבוד האדם, ולכן אנשים מרגישים שהם בטראומה. כשפוגעים לאנשים בערכים שלהם, ואין להם שליטה באירועים, זו תהום של התפרקות פנימית. גם קונקרטית, יש מי שיצאו להפגין וצרחו עליהם שם 'בוגדים!'. הסימפטומים הנפשיים ברורים, וללא מעט אנשים הם מזכירים את גרמניה של שנות השלושים או שזה מתחבר אצלם למשקעים ממלחמת יום הכיפורים. מדברים על זה שעומד לקרות פה משהו גדול מאוד, ואנשים עוד לא מבינים את זה".