חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
// האישור לפטרוכימיים לא היה הכרחי /// חברה מפתח תקווה מדגימה איך עובדים נכון /// אירופה שוקעת לקור מסוכן /// ראשת ממשלת אנגליה מקווה לחורף חם
בתי הזיקוק
על מי אתם עובדים
בקרב על השליטה בבתי הזיקוק בחיפה, נדמה שלא יכלו להיות שתי אופציות מנוגדות יותר: מצד אחד האחים חג'ג', אילי נדל"ן שלהוטים לקנות את המפעלים, לפנות אותם מהר ולהתחיל לבנות על הקרקע. מנגד ‑ מפעלים פטרוכימיים, שנכנסו במסגרת הסדר חוב, ולא רוצים למכור לחג'ג', מן הסתם, כי הם מעדיפים להפעיל את בתי הזיקוק כל עוד הם יכולים. השבוע שר האוצר אביגדור ליברמן, שרת האנרגיה קארין אלהרר ואחריהם ראש הממשלה יאיר לפיד אישרו את העברת השליטה לפטרוכימיים. נכון שיש החלטת ממשלה שבתי הזיקוק יפונו בתוך עשור, ונכון שכל תושבי האזור כבר מחכים שהם יפסיקו לזהם, אבל ליברמן ואלהרר טענו, ולפיד השתכנע, שהליך הפינוי והלו"ז שלו לא יושפעו מזהות בעלי המפעלים.
קשה להשתכנע שאלהרר, ליברמן ולפיד מאמינים לעצמם. זהות הבעלים לא תשפיע על הפינוי? ברצינות? נכון שפטרוכימיים הצהירה השבוע שהיא מחויבת להחלטת הממשלה על הפינוי, אבל איזה אינטרס אמיתי יש לקבוצה שמתפרנסת מדלקים פוסיליים לפנות את בתי הזיקוק? למה שהיא לא תנסה להשאיר אותם שם כמה שיותר, לעכב את הפינוי היקר ולסחוט את הזיקוק עוד קצת, אם לא לבטל אותו בכלל? השרים יכלו לקבל כאן החלטה נועזת, ולא להעניק לפטרוכימיים את השליטה. הם גם יכלו לעכב את מתן ההחלטה, אולי ליצור מנוף שיאפשר הגנות להבטחת הפינוי. ואם הם כבר בחרו להעניק את ההיתר בלי עיכובים, היה עדיף שיודו שהשליטה של פטרוכימיים עלולה לעכב את הפינוי, ולכל הפחות שלא תוביל לקידום מהיר שלו. להגיד שלבעלים אין השפעה זה באמת להתייחס לכולנו כאל מטומטמים. זה לא מזהם את הסביבה, רק את התחושה שיש כאן מינימום שקיפות וכבוד לציבור.
/// שלמה טייטלבאום
אלמו
אקזיט משמח באמת
חיים מונהייט היה אלמוני לחלוטין, עד השבוע. גם שם החברה שלו, אלמו, היה מוכר רק ליודעי ח"ן, וממילא נשמע כמו שם של קבוצת כדורגל שבדית או דמות ב"רחוב סומסום". אבל החברה מפתח תקווה, שמונהייט הקים ב־1988 וטיפח במשך 35 שנה, עבדה כל הזמן, ובשקט. היא פיתחה מערכות בקרה לרובוטים ולמכונות מתוחכמות אחרות שעובדות בשלל תעשיות בעולם — מייצור מכוניות, דרך דפוס ועד מכשירי אלקטרוניקה. והיא עשתה את זה כמו פעם, בלי לגייס הון. מונהייט הוא, עד היום, הבעלים של 100% ממניות החברה שלו.
כעת הוא מוכר אותה לבוש, הענקית הגרמנית. זה אקזיט יוצא דופן ומשמח מכמה סיבות. ראשית, כי מונהייט בן ה־70 השכיל לקרוא את המפה לפני כולם, הבין כבר בשנות השמונים לאן העולם הולך, ידע להצטייד בכוח אדם איכותי של מפתחים מקומיים ובנה את החברה צעד אחר צעד. שנית, כי מונהייט התמיד. בעולם של אקזיטים על ספידים של חברות נטולות בסיס עסקי, הוא מוכיח את היתרון של מי שלא ממהר ולא מקצר. ושלישית, כי מונהייט פיתח וייצר ומכר מוצר בעל ממשות פיזית. לא רעיון אינטרנטי מגניב, לא "שיבוש שוק", לא קריפטו לעקרת הבית. מוצר. כמו פעם. מתברר שזה שווה 700 מיליון דולר.
/// גולן חזני
צילום: אי.פי.אי.
הסנקציות על רוסיה
מלחמה מתחממת
עידן המלחמה הקרה התאפיין ביציבות יחסית, בזכות מאזן האימה, ההבטחה להרס הדדי במקרה של שימוש בנשק גרעיני (מה שנקרא MAD: Mutually Assured Destruction). לכל צד פשוט היה יותר מדי מה להפסיד במקרה של הסלמה. בחודשים האחרונים היה נדמה שגם במלחמה הכלכלית של המערב מול רוסיה הגענו למצב כזה, של מאזן אימה שקט. הרי שני הצדדים תלויים זה בזה באופן עמוק והדוק, ועד כה זה החליש מאוד את האפקטיביות של הסנקציות; לראיה, יצוא הגז והנפט עדיין הכניס לרוסיה 400 מיליארד דולר מתחילת השנה. אבל בשבוע האחרון משחק הצ'יקן עלה לשלב הגמר: רוסיה חונקת את אירופה, חוסמת לחלוטין את זרימת הגז כשהחורף מתקרב, ואילו המערב חונק בחזרה בכך שהוא לא משלם. באנגליה כבר יצאו להפגין נגד יוקר המחיה, ורוסים או תומכיהם מגבירים את ההפגנות נגד הסנקציות, למשל בפראג. זו כבר לא מלחמה של פוליטיקאים ובנקים, זו כבר חזית שמתחילה לבעור בשטח. ככה זה תמיד: אנשים שאין להם כסף, אנשים רעבים, אנשים שרועדים כשהטמפרטורות צונחות — לא חוששים מחימום מלחמות קרות. אפשר להתפכח מאשליית האיזון הזהיר שמבטיח יציבות ושקט יחסי; מה שאנחנו רואים כרגע הוא הסלמות כלכליות שמערערות את הכל. זה עלול להיגמר רע מאוד.
/// סופי שולמן
ר"מ בריטניה החדשה
הנעלם הקר
סכנת מיתון, מטבע בשפל, מערכת בריאות קורסת והאינפלציה הגבוהה זה עשורים, כולל חשבונות חשמל מרקיעי שחקים — זו הירושה המרה שמקבלת ליז טראס, ראשת הממשלה שנכנסה השבוע לדאונינג 10. ממשלת בריטניה היוצאת חטפה ביקורת נוקבת, כינו אותה אפילו "זומבי", בטענה שלא התאמצה לעצור את ההידרדרות ושהובילה למצב הנוכחי. ב־2023, מתוך כל הכלכלות הגדולות, רק מצבה של רוסיה יהיה גרוע מזה של בריטניה, וטראס מתייצבת מול התחזית הכלכלית העגומה ביותר מאז ימי מרגרט תאצ'ר. היא זקוקה כעת לסדרת צעדים חדים ומהירים, ויש לה כמה כאלה בקנה. אחרי שבוריס ג'ונסון הגדיל את נטל המס לשיא של 70 שנה, טראס התחייבה לקצץ במסים ומתכננת גם להקפיא את מחיר החשמל, מה שאמור להפחית את הוצאות ההסקה. שני הצעדים האלה, בתור התחלה, אמורים להפיח קצת חיים בכלכלה ולהקטין את הסיכוי למיתון. אבל עם כל הכוונות הטובות והתוכניות הגדולות, יש פרמטר חשוב אחד שלא תלוי בה, ושיכול לשנות את ההיסטוריה, כפי שלמדו האירופים לא מעט פעמים: כמה קר יהיה החורף הזה.
/// תמר טוניק
צילום: אי.פי.אי.
מילת השבוע
//
דור סער־מן
רמטכ"ל היא מילה יבשה. אולי כי ראש המטה הכללי בכלל נוטה להיות ראש אחר
אז מינו רמטכ"ל, ונראה שכמעט לאיש לא אכפת. זה לא שלא היו בישראל רמטכ"לים כוכבים, שזכו ליחס של מלכים בשנים שבהן צה"ל כולו הואדר. ובכל זאת, רמטכ"ל — ג'וב גדול וחשוב עם שם מגוהץ ושטוח כמו מדי ייצוג.
קודם כל, כי זה ראשי תיבות. לראשי תיבות כמעט אף פעם אין סקס אפיל, שמתם לב לזה? שנית, זו שארית שפשוט לא טרחו לרענן: השם נולד עוד בימי ההגנה, ויעקב דורי, מי שהחזיק בתפקיד לפני קום המדינה ואחריו, פשוט נשאר איתו. בארצות הברית פועל ראש המטות המשולבים, אבל מעליו נמצא המפקד העליון — הנשיא. מי המפקד העליון בארץ? ראש הממשלה? שר הביטחון? הרמטכ"ל? הרמטכ"ל הוא רשמית המפקד הבכיר ביותר, אבל אנחנו אפילו לא קוראים לו המפקד, בטח לא העליון. לא זוהר שם, בבור בקריה. אולי זה קשור גם לעובדה שלהבדיל מברוב מדינות העולם, תפקיד הרמטכ"ל הוא לא הפסגה. הוא רק תחנה. אחריו, כמובן, מחכה הקריירה הפוליטית. שם הכוח האמיתי (או לפחות אשליית הכוח), שם האגו הגדול, שם אתה מרגיש עליון. אז מה אם הג'וב הזה זוהר עוד פחות; עדיין נראה שכל ראש מטה כללי רוצה בכלל להיות הראש שנוטים אחריו, ראש הממשלה.
