חוק ההסתה נגד חרדים

כבר עדיף לריב

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק שהגישה יהדות התורה, שלפיה פרסומים שמעוררים "מדנים ועוינות" כלפי חרדים יהפכו לעבירה פלילית חמורה, שתיכלל בחוק נגד הסתה לגזענות (לצד שנאה על בסיס גזע, צבע ולאום). מאחורי ההצעה הזו עומדת תפיסה קודרת של היחסים בין החרדים לשאר הקהילות היהודיות בישראל. סעיף הגזענות בדיני העונשין הוא חריג בחריפותו ומטיל כבר היום הגבלות בוטות על חופש הביטוי. אף שהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט ממעטים בהפעלת החוק, הרי שפרשנות מרחיבה שלו יכולה להגיע לכדי איסור השמעת ביקורת לגיטימית שמבוססת על נתוני אמת.

אם ההגבלות החריפות הנוספות על חופש הביטוי יאושרו, זו תהיה הרמת ידיים של המחוקק: למעשה, הוא אומר באמצעותן שהדרך היחידה לנהל את המתח בין החברה החרדית לקהילות היהודיות האחרות בישראל היא למשטר את הדיבור ולהגביל את הביטוי. החרדים שתומכים בגישה הזו מרגישים שכלו כל הקיצין, ושאת המתח הפנימי בחברה הישראלית־יהודית אפשר לפתור רק באמצעות השתקה גורפת.

אבל הבחירה החריגה הזו של המחוקק מדאיגה מאוד, מפני שהיא מייצגת תפיסה פסימית מאוד של השסע הדתי. וזו גם גישה שגויה לניהול הסיטואציה: המתחים בין הקבוצות השונות הם בעיקר סביב שאלות של חלוקת משאבים — ושאלות כאלו מוטב ללבן, גם אם בטונים גבוהים וצורמים. השתקה היא מוצא אחרון, ויתור מוחלט על האפשרות לחיות יחד בשלום. בלי להעליב, בחירה כזו צריך לשמור רק למקרים שבהם באמת אין ברירה אחרת.

/// שלמה טייטלבאום