"

כשאבא שלי מת, זו היתה הטרגדיה הכי גדולה, אבל היא הכריחה אותי לצאת לעולם ולהוציא את כל מה שיש בי. וראיתי שאני עושה את זה טוב. אבל הייתי מעדיפה שהוא יהיה כאן, יראה את זה וילווה אותי עד היום".

אביך, משה כהן, היה שותף של משפחת זלקינד באלקו. מיד עם מותו נדרשת לנהל מו"מ ארוך כדי למכור את חלקו בחברה. היה לך זמן לבחור בזה בכלל?

"לא, זה היה מצב שבו אין לך זמן לחשוב אם זה מתאים לך או לא מתאים לך. התנגשת בקיר ועכשיו צריך לראות מה עושים. עם מותו כבר הייתי צריכה לנהל משא ומתן לא רק מול השותפים אלא גם מול חברות ביטוח, מול רשות המסים, וכולה הייתי ילדה בת 23, ירוקה לגמרי".

ונבעטת לעסקים.

"אני לא קוראת לזה בעיטה לעסקים, זה היה לקום למציאות חדשה, שבה צריך לשרוד ולדאוג שהמשפחה תוכל לקום מהטרגדיה הזאת, ושלפחות לא תהיה לה דאגה כלכלית. אמא שלי היתה מורה לחינוך מיוחד שהרוויחה רק כמה אלפי שקלים בחודש, ופתאום התאלמנה בגיל 49. היא היתה בת יחידה, אבא היה בן יחיד, לא היו לי דודים או בני דודים, היינו בודדים בעולם, והיה צריך לשמור על המעט הזה. אחי הגדול חי בארצות הברית כל השנים, יצא לפוסט־דוקטורט ולא חזר, נשארנו אני ואחי הקטן. לא במקרה אני לא חייתי מעולם בחו"ל, שום רילוקיישן, כי לא רציתי לעזוב את אמא שלי".

מה פשר הקשר הזה?

"אבא שלי היה דמות דומיננטית מאוד, והמוות שלו טלטל אותנו. אמא שלי התפרקה לרסיסים, ואחי היה בן 16 וחצי, חווה אותה לא מתפקדת, את כל הבית מתפרק. אני כבר הייתי מחוץ לבית, נשואה ואמא, ובמשך שנה ומשהו הייתי קמה בבוקר, מורידה את הבן שלי, תינוק בן כמה חודשים, במסגרת שלו — והולכת להוציא את אמא שלי מהמיטה, להלביש אותה, לדאוג לה לארוחת בוקר ולקחת אותה לעבודה כדי שתצא מזה. זה דרש הרבה תעצומות נפש".

וההקשר המשפחתי הוא גם הסיבה שכל השנים נשארת בעסקים, שנהפכת ליזמת?

"לא יודעת, אולי הייתי מגיעה לאותו מקום גם אחרת. הייתי שכירה במכתשים אגן ואז עצמאית, וכשעזבתי אמא שלי חשבה שאני משוגעת. היא גדלה בתפיסה שלפיה את מתפתחת במקום עבודה, מעריכים אותך, אז מה פתאום את עוזבת? להיות שכיר זה יותר בטוח. אבל מאבא קיבלתי רוח יזמית. בכל קיץ, מגיל 12, עבדתי איתו. הוא ניהל את הפעילות הבינלאומית באלקו, הקים רשת חשמל בטהרן ובמדינות באפריקה ופרויקטים גדולים אחרים, וכל יום מחדש אני מעריצה אותו, אפילו יותר עם השנים. כי הוא היה לא רק חכם ואנושי, אלא גם ידע להסביר לכל אחד, ילד או מבוגר, כל דבר".

מה עוד למדת ממנו?

"בגיל 16 נבחרתי להיות יו"ר מועצת תלמידים של בית הספר, ושמעתי בנות שלא החליפו איתי מילה אומרות שאני כלבה. אבא אמר: 'כשמסתכלים מלמטה על קוף שטיפס על העץ, רואים את הישבן שלו ומדברים עליו. כשידברו ישירות אלייך ולא עלייך — אף אחד לא ידבר ככה'. אנשים מדברים אלייך לא יפה כי הם מרגישים נחותים. להיות עסוק בחיים של אחרים זה לפעמים בריחה כדי לא להתעסק בחיים שלך עצמם. ובמקרה אחר, כשרציתי לעשות כמה דברים בו־זמנית אבא הזהיר אותי מזה: 'בדמקה יש שלושה עקרונות חשובים: הראשון — תמיד הולכים קדימה, השני — בכל מהלך עושים רק צעד אחד, והשלישי — אם פרצת קדימה, כל הדרכים פתוחות לפנייך'.

"אבל הדבר הכי משמעותי היה לגדול באווירה שבה מאמינים בי. ההורים מאוד האמינו בי, אבי נתן לי לטפל בנכסים של המשפחה מגיל 16. באחת הישיבות, כשגרשון זלקינד התעצבן עליו, הוא אמר לו: 'ביום שאגיד לך כן על כל דבר, זה אומר שבחדר הזה יש רק מוח אחד שחושב, וזה מאוד מסוכן'. כך שאותי לימדו לא לפחד מאף אחד. אני לא עושה שום דבר במרמה, או בחוסר אינטגריטי — אז למה אני צריכה לפחד ממישהו?".

מה כן מפחיד אותך?

"חס ושלום שיקרה משהו לעובדים שלי. והסלמה ביטחונית במדינה תמיד מלחיצה אותי. בזמנים כאלה אנחנו ממשיכים לעבוד, וגם אני מגיעה למפעל. שאני אבקש מהעובדים להגיע לעבודה תחת טילים ולא אגיע בעצמי? מה זה, אדונים ומשרתים? אני לא מנכ"לית, אני פלאחית פשוטה מרמת השרון".

פלאחית, אבל מהאלפיון העליון.

"זה נכון שכילדה קיבלתי את כל מה שחלמתי עליו, מגיל 4 טסתי לכל העולם, אבל זה לא קשור בכלל. במנטליות אני פלחית, אני אוהבת לרוץ בפרדסים ובשדות של רמת השרון. לא משנה איזה אקזיט עשיתי — לא החלפתי בית ולא חברים. אין לי מניירות של מתעשרים חדשים. טוב לי איך שאני חיה, ואני לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר. לכן גם אין לי פייסבוק או אינסטגרם. את מי זה מעניין?".

ב־2011 הובלת את קניית השליטה בתורפז, חברה קטנה לתמציות טעם וריח, תמורת 2.5 מיליון דולר, ואז ב־2017 מכרת אותה למתחרה הגדולה פרוטרום — וכעבור כשנה קנית אותה בחזרה. לא מצטערת על הפרידה מהם?

"לא, הפרידה מפרוטרום היתה המתנה של החיים שלי. הפכנו לחברה ציבורית, עצמאית ב־100%, וחזרנו לאסטרטגיה המקורית שלנו: לבנות חברה מלאה, אחת מעשר הגדולות בעולם בתחום. בזה אני מתרכזת".

ואיך את כמנהלת? נגיד, הטורים עולים בישיבות סוערות?

"לא, אני בדרך כלל זו שמרגיעה. אם אני צועקת זה בדרך כלל הצגה. כשאני באמת כועסת אני שקטה, לא אומרת מילה. לצעוק על מישהו ולהתעצבן זה להעניש את עצמך".

מתי את נדרשת לעשות הצגה של כעס?

"במו"מ עם IFF (חברה אמריקאית שקנתה מכהן חזון את חברת הכימיקלים ארומור) עשיתי את זה, בנקודה שבה חשבתי שמישהו עבר את הגבול, טען שאמרתי דבר שלא היה ולא נברא, והיה צריך להעמיד אותו במקום. בתרבות האמריקאית יש דברים טובים, סדר, תכנון, דברים שבישראל פחות קיימים, אבל הנימוס שלהם הוא לפעמים צביעות, ולפעמים צריך לומר: 'יקירי, עד כאן'. וכשמישהו צבוע, אי אפשר לסמוך עליו. אז השתוללתי שם קצת, היו"ר בא להרגיע והעניין נגמר. זה חלק מהדינמיקה במשא ומתן, חלק מהשואו, אין מה להתרגש מזה. מכרתי כבר שתי חברות, קניתי עשרות חברות, ותמיד במשא ומתן אני מוודאת שאני שומרת על הערכים שלי. לא אעשה למישהו אחר משהו שאני לא רוצה שיעשו לי".

מה זה אומר?

"למשל, לשמור על העובדים שלך והמנהלים שלך. במקביל ל־IFF היתה לי הצעת רכישה במחיר טוב יותר, אבל היא כללה העברה של הייצור למדינות אחרות ופיטורי העובדים שהובילו להצלחה של החברה. אין סיבה שאני ארוויח עוד קצת כסף והם יישארו בלי עבודה. שכנעתי את השותפים שלי בתוך שלוש דקות לא לקחת את ההצעה הזאת".