משהו קרה לאור, כלומר משהו קורה לאור בימינו.

מאורות השמים שומרים על מופע מוסדר ויציב ואינם משתנים, לפחות לא בקנה מידה שחיינו יכולים לתפוס, או לאמוד. ניתן לשער כי במשך כמה מאות מיליוני שנים, השמים היו אותם שמים מעל, אבל במאה השנים האחרונות כאן, למטה, הרבה מאוד השתנה. אנחנו כבר לא רואים את האור. הוא נוכח בכל, ולכן הוא שקוף לנו. הוא זמין ומהיר, הוא זול והוא הכרח, והוא בחוץ כשם שהוא בפנים. הוא תו התקן של הכבישים, הוא החוק של הרחובות, הוא צו המסחר, שליט המפעלים, המשרדים, המגורים; הוא נמצא בכל פינה בעיר וגם בכפר. אי אפשר לחמוק ממנו. יום אחד הוא פלש אל חיינו, והנוחות הבלתי מעורערת שהביאה הופעתו מחקה כל אפשרות לערער על קיומו, או על נחיצותו. נוח מאוד לבשל בשעות הלילה, לראות בחושך, לקרוא במיטה, ונוח מאוד כשאפשר לעבוד לפי זמן־שעון שאנחנו קבענו. האור המלאכותי כאן כדי להישאר, והוא רק הולך ומתעצם.

אנחנו כבר לא רואים באמת את האור, ועוד פחות מכך מבחינים בקשר הנפשי, הפיזיולוגי, הקדמוני שלנו איתו. אנחנו מפשטים ומרדדים אותו בקווים גסים לעובדות יבשות: יש אור. אין אור. אור חזק. אור חלש. אנחנו ממעיטים לתת דעתנו על המרקם של האור, על גווניו, על אופני ההפצה שלו ועל האישיות שלו, שבתורה, כל כך משפיעה על רוחנו.

האור מפסל את חיינו בשלל גוונים, ואנחנו זקוקים לשלל הגוונים הללו בבתינו, כשם שאנחנו זקוקים להם בחיינו הפנימיים. אנחנו צריכים לעמעם את האור כדי להיזכר כיצד שוהים עם הצללים. וכדי להצליח לראות מחדש את התאורה סביבנו, לראות אותה באמת, להתעורר להווייתה, עלינו להיזכר תחילה בברית הקוסמולוגית העמוקה שלנו עם האור. מהו אותו אור שמאיר את דף הנייר שבו אנו קוראים ברגע זה?

אנחנו מקדישים כל כך הרבה משאבים לחיפוש אחר רווחה, אבל ייתכן שחלק מהבעיות שלנו נעוצות בסביבה, בעיצוב גרוע של החללים שבהם אנחנו חיים. מי יספר לילדים שאור מסנוור ואלים אינו גזירת שמים, שאור מגיע בצבעים, בעוצמות, במרקמים ובגוונים?

אנחנו "שותים אור" (בניסוחו של האמן האמריקאי ג'יימס טורל). אור הוא חלק מהותי מהתזונה שלנו, במובן הגופני לגמרי, אנחנו באמת ובתמים "שותים אור" דרך העור שלנו. יש לנו קשר פיזי עמוק עם האור. הפיזיולוגיה שלנו כרוכה במאורות השמים. למעשה המילה "כרוכה" אולי לא מטעימה מספיק את גורלנו המשותף; התפתחנו בהתאם לאור. האור הוא שנתן את האותות שהולידו את הכימיה שאפשרה את התפתחות הביולוגיה של החי על פני האדמה. אנחנו חבים לו חוב שלעולם לא נוכל באמת לפרוע.

אור השמש עדיין מחיה אותנו, מקיים אותנו. אנחנו חיים על כוכב לכת שסב על צירו, ובסיבובו, הנמשך יממה, הוא מעניק לנו יום ולילה. אנחנו יצורים שרוקדים עם השמש ועם הירח, פשוטו כמשמעו. מבין כל המקצבים הפנימיים שעליהם מבוסס השעון הביולוגי שלנו, המקצב המרכזי מכולם הוא זה שמתאים את פעילותנו להשפעה המשתנה של השמש לאורך היממה. חיינו סובבים סביב האור והחושך. גופנו מפריש הורמוני יום, והורמוני לילה, שמסדירים את כל המערכות הפנימיות וקוצבים לנו זמן פנימי שאנו נתונים למרותו. אנחנו נתיניו של האור.

אבל לא רק התאים בגופנו ובלוטות המוח שלנו קשורים לאור. אור הוא גם הרוקם הגדול של הזמן החיצוני, הזמן של התרבות והחברה, הזמן האנושי. בכל הציביליזציות, מימי קדם ועד היום, בני אדם התבוננו בשמש ובירח. לימוד הסביבה ראשיתו בלימוד האור. כך התוודעו אל תנועת החיים, אל המחזוריות שבטבע, אל הזמנים, מדדו את הימים, השבועות והשנים, ייסדו את זמני הפולחנים והחגים. האור תמיד היה העוגן המרכזי, המרכז סביבו משמעויות, מנסח סיפורים, בורא מיתולוגיות. השמש היתה מקור השפע — אור משמעו יבול, אוכל, שגשוג והתפתחות. השמש זכתה למעמד של אלוהות או של עיקרון משגיח ובורא. גם כשהחשיבה נעשתה מופשטת יותר עדיין זכתה השמש להתייחסות מצד פילוסופים כמחוללת הגדולה — היא שמעניקה גם את הראייה, היא מה שמאפשר לעולם להיראות! אצל אפלטון היא לא פחות מדימוי לאידאת הטוב העליון, וגם התנאי לתפיסה החושית (אנו רואים רק באור) וגם אחראית להתהוות התופעות, וזו שמאפשרת לנו להכיר את כל האידאות כולן. אנו רק רואים וכבר מתחילים לדעת, להכיר, לחשוב. כל התחלה של חקירה מתחילה ברגע שבו אנחנו מתבוננים בדבר מה, מתפלאים, תמהים, שואלים שאלה. וזה גם הרגע ממש שבו אנחנו צועדים לקראת השגת לימוד והכרה.

האור הוא לא אחד, אחיד. הוא התנסות, הוא חוויה. אנחנו יודעים שהאור משתנה מיבשת ליבשת, ומארץ לארץ, ואנחנו גם יודעים באיזו מידה עיצב טיב האור את העמים שטיפח, יחד עם האקלים המאפיין אותו; אפשר לעשות אנתרופולוגיה שלמה של אופי העמים והתרבויות בהתאם לאור שלו זכו, אם אלה יושבי ארצות שזכו לשעות אור מרובות בשנה, או כאלה שבקושי יודעים מהו אור, או אחרים שמנת חלקם היא אור צורב, שורט, מסנוור ויש שיגידו גם "אָלים", בעוד אחרים מכירים אורות רכים בלבד, עדינים, לעתים אף אפלוליים, אפרוריים. זה הרי מה שיצאו לחפש האמנים האימפרסיוניסטים, שחזרו לצייר שוב ושוב באוויר הפתוח, באותם מקומות בשעות שונות של היממה, כדי ללכוד את האור המשתנה, החולף, ולספר את הרושם, את ה־impression, שהשתנותו מטביעה במציאות, בצבעים, במשטחים ובחומרים ובעיקר, כיצד משפיעה השתנותו של האור עלינו, על הרגשות שלנו.

לא רק האימפרסיוניסטים חקרו את האור. אפשר לומר שתולדות האמנות הן במידה מסוימת תולדות לימוד האור, הצבע, הצל, ובמאה השנים האחרונות נוספו לחקירה גם הצילום והקולנוע, שתי אמנויות שהאור עבורן הוא כלי עבודה ראשון במעלה, חומר גלם מכריע שבונה עולמות מכל הסוגים והמינים. האור בונה רגעים, ודמויות, ובתים, הוא מספר בלי מילים את מה שאנחנו אמורים להרגיש בכל רגע ורגע, שכן אור הוא רגש. ותאורה היא שפה שמביעה רגשות. אנחנו לא רק "שותים" אור, ומסדירים את חיינו בהתאם למקצב שקובע האור, אנחנו גם נתיניו הרגשיים. האור הוא אחד השחקנים הראשיים בתיאטרון הרגשות האנושי. הלכי הרוח שלנו מושפעים כל הזמן מהשתנות המציאות האקלימית סביבנו, בין שנרצה בכך ובין שלא, בין שנהיה מודעים לכך ובין שלא. חיי העולם הם חיים בתנועה, ואנחנו לוקחים חלק בתנועה הזאת.

כשרואים כוכבים בשמים מבינים שאנחנו חלק משלם. הפרספקטיבה הזאת מולידה יראה, שכה חסרה לנו כיום, וענווה. לדעת את מקומנו, להתמקם לרגע בקוסמוס. אם היינו זוכים לראות מדי לילה שמים זרועי כוכבים, אולי היינו זוכרים בקלות רבה יותר כמה יפה העולם

אם האור הוא רגש, אם האור צובע את רגשותינו, את מצבי הרוח שלנו ובקיצור — את כל עולמנו, דומה שהוא ראוי לתשומת לבנו, היום אולי יותר מתמיד, וביתר שאת, שכן, היחסים שלנו עם האור השתנו במאה השנים האחרונות לבלי הכר — היום אנחנו אדוני האור. אנחנו אומנם עדיין נתיניו, והוא מושל בנו, אבל אנחנו אלה שממליכים אותו לתפקידו בכל רגע כמעט של היממה. תאורה אינה נתון שאין לנו שליטה עליו. היא אינה עונה בשנה. היא אינה מזג אוויר. תאורה אינה כוח עלום ונסתר שאין רואים את מקורותיו, היא כוח גלוי שנתון בידנו ולבחירתנו: אנחנו מבלים את רוב ימינו בחללים שבהם דולק אור מלאכותי.

יש הרבה דרכים להמליך את האור. גם בחוץ וגם בפנים, גם ברחוב וגם בבית, עומדות בפנינו הרבה מאוד אפשרויות כיצד לנהוג בו. האפשרויות האלה נוגעות לשאלות של מיקום האור ואופני פיזורו, של גווניו ומידת עוצמתו. אור מלאכותי יכול להיות רך, עדין, רגיש ומתחשב. אבל המציאות מלמדת שכאשר מדובר באור מלאכותי, הנטייה שלנו היא להגזים. תאורת התקרה היא כמעט תמיד מרובה מדי, חזקה מדי, לבנה מדי. אנחנו מאירים חללים קטנים ונמוכי תקרה בתאורה שמתאימה למגרשים ולאולמות גדולים בעלי תקרות גבוהות. המאפיין הכי עמוק של מהלך היום — הזמן המשתנה בו — מיטשטש לכדי קווי מתאר אחידים. אנחנו נמצאים בפנים, אבל בפנים מואר כמו צהרי יום קיצי בחוץ. אין זמן. איננו יכולים לומר אם בוקר עכשיו או שמא אחר הצהריים, וכמובן שאי אפשר לדעת מה השעה, ובקושי גם מהו מזג האוויר, או מהי עונת השנה. במובן הזה, האור המלאכותי הוא עוד צעד "טבעי" במיזם הגדול של המודרנה לנתק אותנו מהעולם.

כך, התאורה שלנו מוציאה אותנו מהזמן של העולם, ומכניסה אותנו לעולם שמבקש להתקיים מעל הזמן. הכל אפשר להכפיף לרצוננו — גם את יסודות הבריאה, וגם את מאורות השמים ושאר הכוכבים הסובבים אותנו. ומה בכך? לשם כך ניחן האדם בכושר תבונה ובתושייה יוצאת דופן, להתעלות מעל התופעות, מעל הזמן, לברוא קוסמולוגיה חדשה — קוסמולוגיה נטולת קוסמוס. דומה שאי אפשר לעצור את תנועת ההארה העולמית, העולה ומתפשטת כגל צונאמי המוחק אלפי שנות הערצה של סימני הזמן, כמו גם את ההבדלים בין מזרח ומערב, בין לאומים ותרבויות.

"אנחנו יושבים שטופי אור תחת תאורה חסרת רחמים ונטולת צללים, שנופלת על כולם באופן שוויוני, היישר מטה, זרקורי אור כמו אלה שבהם השתמשו כדי לשבור פושעים עד שיתוודו, בהירות של אור מסנוור כמו בחדר ניתוח", כותב הפסיכולוג ומבקר התרבות ג'יימס הילמן בחיבורו מאיר העיניים "תקרות". נקודות תאורה אגרסיביות ניבטות אלינו בכל חנות ובכל כיתת לימוד. האור מכה בנו; אור לבן, חזק, מסנוור, מרכזי, מעל ומעבר לנדרש. האור היום הוא מטרד, אבל איננו נותנים על כך את דעתנו. מדוע אנחנו מסתגלים בקלות כה רבה לסביבה שאינה מיטיבה איתנו, לא עם העין שלנו ולא עם הלב שלנו?

כולנו מרגישים בהבדל כשתאורת התקרה נכבית ופתאום נדלקת מנורת השולחן, או מנורה צדדית בחדר; לפתע מפציעה לה אינטימיות. האור מחבק את הרהיטים, פְּנים נולד. הפנים הזה הוא המערה בסלון, הוא ההצטנפות הקדמונית, הנשמה מכירה אותה מיד. נעים פתאום בבית, ונעים בעולם. אנחנו שוכחים שיש בידינו לבחור את עוצמת האור, את מיקומו, את פיזורו. אנחנו שוכחים שהאור הוא שירה שמדברת במנעד רחב של גוונים וקולות. מחירה של השכחה הזאת הוא בלתי נתפס — אנחנו מאבדים יותר ויותר את תחושת האינטימיות בחללים שבהם אנחנו שוהים.

אנחנו מקדישים כל כך הרבה משאבים — כלכליים ונפשיים — לחיפוש אחר רווחת קיום; אנחנו הולכים לכל מיני טיפולים, יושבים בכל מיני מדיטציות, משתתפים בסדנאות כאלה ואחרות, אבל ייתכן שחלק ניכר מהבעיות הפסיכולוגיות שלנו נעוצות בסביבה שלנו, בעיצוב פנים גרוע של החללים שבהם אנחנו חיים, בבית או בעבודה, או בתאורה אכזרית, מתאכזרת. אור הוא הכל. הוא החלל־זמן שלנו, הוא מי השפיר הבלתי נראים שבתוכם אנחנו שוחים. אז מדוע לא מלמדים תאורה בבתי ספר? מדוע אין בכל מערכת שעות שיעור שבו לומדים הילדים להתבונן באור ובהשפעותיו על עולמם הפנימי? האין תאורה אמורה להימנות כיום עם "כישורי חיים"? מי יספר לילדים שיש להם אפשרות לבחור את תאורת חדריהם? שאור מסנוור ואלים אינו גזירת שמים, שאור מגיע בצבעים, בעוצמות, במרקמים ובגוונים? מי יספר לילדים שיש אור חם, וקר, שתאורת לילה כדאי שתהיה רכה ואדומה, שאור כחול שניבט אליהם מכל מסך מזיק לשינה שלהם, להתפתחות המוח שלהם?