ב

עשר השנים האחרונות רדא ג'אבר פנה אינספור פעמים לכל גוף ממשלתי אפשרי. כאחד המומחים המובילים בארץ לחברה הערבית וכמי שעמד בראש מרכז אמאן שפועל למאבק בפשיעה ובאלימות, ג'אבר ידע שנגיע למקום שבו אנחנו נמצאים היום, עם אלימות בלתי פוסקת ותחושה של קריסה כוללת. "עבדנו קשה כי צפינו את העתיד", הוא מספר בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "חרשנו את המדינה והרמנו דגל אדום שאנחנו מידרדרים פה לתהום. ראש הממשלה, מבקר המדינה, ועדות בכנסת, כמעט כל ח"כ ושר, המפכ"לים, הרצאות במשטרה — התרענו בפני כולם, ושיתפנו במחשבות מה צריך לעשות".

ואילו תשובות קיבלתם?

"'זה בטיפול, תמתינו'. תמיד יש תוכניות, ותמיד החברה הערבית צריכה להמתין".

מרוב המתנה, הגענו ליותר מ־100 נרצחים מתחילת השנה. הלך הרוח הזה מסוכן. הוא מסוכן באופן המיידי ביותר — כשהמדינה מתנערת מאחריות ב"יש תוכניות, תמתינו", אנשים נרצחים. והוא מסוכן גם באופן עמוק יותר, כי הוא מרפה את ידי החברה הערבית כולה.

ג'אבר ראה את זה מקרוב. לפני שבועיים הוא עזב את מרכז אמאן, אחרי שהבין שגם בקהילה שלו לא נלחמים כראוי. "ההמתנה לתהליך ממשלתי מחלישה, משאירה אותנו בעמדה של לבקש זכויות בלי לממש אותן באופן עצמאי. החברה שלנו עסוקה יותר מדי בפניות למדינה ולציבור היהודי. זה דבר חשוב, אני לא ממעיט בערכו, אבל אני חושב שיש התמכרות לסוג כזה של עשייה, שלא מאפשר חלק אחר של העשייה האזרחית — להיות מעורבים בפתרונות. זה כמעט לא קיים. הגעתי למסקנה שצריך להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד את האמת".

ומה האמת?

"שהסיפור הזה ענקי, והוא מצריך פעילות מערכתית לאורך, לרוחב ולעומק החברה. מצד המדינה, אבל גם מצדנו. צריך לחשוב על בניית החברה הערבית מחדש. החברה שאני מדמיין נכנסת ומארגנת את עצמה, יורדת לשטח כדי לארגן את השכונה, את המרחב הציבורי, את הצעירים, את מעמד הביניים, את הנשים, יורדת לרזולוציות של הסכסוכים הקטנים ביותר ופותרת אותם. בנקודת זמן היסטורית כזו אנחנו צריכים להילחם בעצמנו על כל פרט ופרט בחברה שלנו".

"צריך פתרון מהשטח. להיאבק על כל תלמיד שנושר, על כל משפחה שיש לה בעיה. ברגע שאתה עושה את זה בכל החברה הערבית במשך חמש שנים - היא תתחיל לחזור לעצמה. כל הסיפור יהפוך להיות אחר לגמרי. אבל זאת תוכנית שהממשלה צריכה להוביל"

גם היהודים ישלמו מחיר, אבל הפתרון אצל הערבים  

זה לא דיון פנים־ערבי, הוא מדגיש. "גם יהודים יהפכו להיות חלק מהסיפור הזה, הם כבר לאט לאט חלק מהסיפור", הוא אומר. "יש עלייה בפשיעה בחברה היהודית, ועוד כמה שנים יבינו שחלק מהעבריינות הערבית היתה בשיתוף פעולה עם העבריינות היהודית. כמעט שלא קיימת משטרה בחברה הערבית, אין הרתעה, ועבריין שרואה שנרצחו חמישה בני אדם בבת אחת, נפרץ לו המחסום הפסיכולוגי והוא יכול לעשות מעשים עוד יותר חמורים, לרצוח יותר מחמישה. רק מהלך משמעותי יחזיר את התמנון הזה לממדים נשלטים".

מה ההשלכות של התמנון הזה, מעבר לאיום הפיזי?

"יש פה התרסקות נפשית של החברה הערבית, שיש לה השלכות פסיכולוגיות וגם השלכות פוליטיות. אנשים או יוותרו או ימרדו בסדר הקיים, והתוצאות יהיו תוצאות חמורות. בשלב מסוים הוא יהיה בלתי ניתן לשליטה ברמה הציבורית".

נשמע שאתה מזהיר ממשהו חמור מאוד.

"ההיסטוריה מלמדת שאנשים סופגים, סופגים, סופגים — ובסוף מורדים בסדר הקיים. גם כאן תגיע נקודת הרתיחה, כשאנשים לא יהיו מסוגלים לסבול את המציאות שלהם. התוצאה תהיה אלימות ברחובות נגד מי שמשמר את הסדר החברתי, כלומר נגד המדינה. מה שמפחיד אותי הוא שהמיתוג של זה לא יהיה שאתה מפגין ומתקומם נגד הסדר הקיים שפוגע בך ובפרנסה שלך ואנשים נהרגים ממנו — אלא שאתה נגד המדינה. ואז התגובה של המדינה תהיה אגרסיבית, הימין יעלה על הגל ויהפוך את זה לעניין של ערבים נגד יהודים, כשזה משהו שבבסיסו אינו כזה. ואז במקום שנלך קדימה, ניסוג אחורה. זה לא תרחיש דמיוני והוא מפחיד אותי".

והסלמה קשה כזאת, בחברה היהודית, בחברה הערבית, בעימות מול רשויות המדינה — זה באמת משהו שאתה סבור שהחברה שלכם יכולה לפתור?

""היא יכולה להשפיע באופן משמעותי, העיקר לא להמתין לפעולה ממשלתית. אני שואל את ראשי הרשויות: האם כדי לטפל בצעיר בשעה 12 בלילה אני זקוק לשוטר מתל אביב שיבוא לטייבה, או שיש כוחות חברתיים, ארגונים אזרחיים ורשויות מקומיות, שיכולים לתת מענה? הפוטנציאל להפוך את הקערה על פיה טמון בחברה האזרחית. ואם אתה יורד לשטח ומתחיל לארגן את החברה שלך, המדינה תיקח יותר ברצינות את כל המהלכים ויהיה לה תמריץ חזק להיות חלק מהתהליך. היא תרצה להיות חלק מההצלחה".

אלה אמירות כלליות. מה זה אומר קונקרטית?

"אתן לך דוגמה. בזמנו ניגשתי למשרד הקידום הקהילתי של השרה אורלי לוי־אבקסיס. אמרתי למנכ"ל המשרד: 'אם יש לכם תוכנית שנכשלה בחברה הערבית' — כי כל איש מקצוע יודע שתוכנית עיר ללא אלימות נכשלה — 'אז בואו ניקח תוכנית אחרת, של מארגן קהילתי'. נחלק את השכונות, ובכל אחת מהן יהיה מארגן קהילתי, עם תקציבים ויכולות, שיהווה קשר בין הקהילה לרשות המקומית. הוא יהיה מי שמטפל במפגעים, בנראות של השכונה, שהופך את המסגד גם למרכז קהילתי, יעבור קורסים בנושא פתרון סכסוכים ויטפל בסכסוכים קהילתיים, סכסוכים קטנים שמתדלקים את הפשיעה. והוא יהיה העין הפקוחה של הרשויות, למשל יזהה את הצעירים שאין להם מה לעשות וידאג להם לתעסוקה. רעיון נוסף הוא לקיים את הפעילות של בתי הספר במרחב הציבורי וככה לעשות ריקליימינג למרחב, שהוא לא יהיה מופקר.

"זה לא פתרון מלמעלה, זה תהליך בסיסי, עמוק, מהשטח. להיאבק על כל תלמיד שנושר, על כל משפחה שיש לה בעיה. וברגע שאתה עושה את זה בכל החברה הערבית במשך חמש שנים — היא תתחיל לחזור לעצמה. תהיה עין שמסתכלת ומסדרת דברים. כל הסיפור יהפוך להיות אחר לגמרי. אלה הפתרונות שעובדים, ברזולוציה הזאת, אבל זאת תוכנית שהממשלה צריכה להוביל, משהו שמשרד ראש הממשלה יכול לאמץ".

זה כבר משהו שמחייב לא רק התגייסות של החברה הערבית — אלא גם את תמיכת הממשלה.

"נכון, אבל חברה לא יכולה רק להמתין לישועה מגורם חיצוני. אם אתה ממתין, ממתין, ובינתיים כלום לא קורה, הנזק מחמיר. אז אנחנו ממשיכים לבקש מהממשלה, אבל בינתיים עושים מה שאפשר. זה לא יפתור את כל הבעיות, אבל יוכל לקדם אותנו לעבר פתרון".

"הסנטימנט של המשטרה, בכל הדרגים, הוא שאם ערבי טוען טענה כלפי המדינה הוא לא טוען אותה בתום לב, כאזרח שרוצה להיטיב עם החברה שלו, אלא משום שאתה ערבי אתה עוין את המדינה ולכן אתה טוען כלפינו את הטענות האלה"

היסטוריה של אלימות, וריקבון עמוק ברשויות

ג'אבר (51) מכיר את בעיות החברה הערבית לעומקן. הוא היה פעיל מילדות, בוועדים בבתי הספר, למד משפטים באוניברסיטת תל אביב וב־1996 הקים משרד עורכי דין בעיר הולדתו, טייבה. "עסקתי 17 שנה בתחום האזרחי והפלילי, ועזבתי את התחום הפלילי בגלל מצוקה מוסרית".

עורך דין פלילי עם מצוקה מוסרית?

"כן, לא יכולתי לראות יותר את מופעי העבריינות. אתה נפגש עם העבריין, אדם שגנב רכב או צורך סמים, אתה מדבר איתו, עם המשפחה, אתה רואה שהוא גדל במשפחה שבה אין לו שום סיכוי אלא להיות מוסלל לעבריינות. אבל בשלב מסוים הבנתי שלהיות עורך דין פלילי זה אומנם חשוב — אבל זה לשמר את הקיים, להעמיק אותו אפילו, ולא להיות חלק מהשינוי".

כדי להיות חלק מהשינוי, ב־2011, על סף גיל 40, הוא נהיה העוזר הפרלמנטרי של ח"כ אחמד טיבי, ואחר כך עבד ביוזמות אברהם, ארגון משותף ליהודים וערבים שמקדם שילוב ושוויון למען חברה משגשגת, בטוחה וצודקת בישראל, ובין השאר היה אחראי לתיווך בין החברה הערבית למשטרה. ב־2016 החל לנהל את מרכז אמאן. בין לבין היה גם עמית מכון מנדל למנהיגות, השלים תואר שני במשפט ציבורי באוניברסיטת תל אביב בשיתוף אוניברסיטת נורת'ווסטרן שיקגו,  וכיום כותב דוקטורט במשפטים באוניברסיטת אל־קודס, שעוסק בקשר בין עולם המשפט לחינוך הערבי. ההבנה שלו את מצב החברה הערבית — את האלימות והעבריינות וקריסת המוסדות החברתיים והחוקיים — משלבת הן היכרות עמוקה עם השטח והן מחקר ממבט־על.

איך הפשיעה הגיעה לממדים האלה?

"היסטורית, בחברה הערבית היתה אלימות כמו בכל חברה אחרת. באמצע שנות התשעים העבריינות נהפכה להיות מאורגנת, סכסוכים היו להתארגנויות, התחילו סכסוכים בין העבריינים בתוך היישובים, ובעשור שאחר כך זה כבר גלש למבנה אזורי: השתלבות בכוחות עברייניים בחברה היהודית, דמי חסות, הימורים, סמים. המדינה לא עצרה בזמן את ההתפתחות מהמקומי לאזורי, ובשנים האחרונות קבוצות הפשיעה האלה צברו תאוצה מטורפת. כי הכוח הוא בהתפשטות האזורית — זה מה שנותן אפשרויות להתפתחות חברתית וכלכלית, למשל השתלטות על מכרזים, לפעמים גם של משרד הביטחון, או התערבות בפוליטיקה המקומית".

איך זה נראה בשטח?

"העבריינות היא חלק משמעותי מהמנגנונים של הרשויות המקומיות. ברמת המכרזים, ברמת הפעילות של פונקציונר שנמצא בוועדה לתכנון ובנייה — הוא יספוג לחצים לא רגילים, לחצים של עבריינים. ואז הוא אומר לעצמו 'למה לי להכניס את עצמי לסיטואציה הזו'. הוא יודע שאנשים מאוימים, שיורים על בתים, שורפים רכבים. אז גם אם אתה לא מאוים, יש פוטנציאל לאיום, והאווירה הכללית היא של 'למה לי'. האיום כבר חודר לנפש. ככה פחות אנשים איכותיים מגיעים לתפקידים ברשויות. חלק ממי שנמצא כרגע בחיים הציבוריים הם אנשים שלא טובת הכלל מנחה אותם".

מה בחברה הערבית מאפשר את המצב הזה?

"המבנה החמולתי משמר את השחיתות. אבל גם המדינה לא מפקחת כמו שצריך על הרשויות המקומיות, והן נהיו מופקרות, מי שיש לו כוח לוקח. אין צדק חלוקתי של המשאבים, והצעירים מרגישים שהמערכת לא מיטיבה איתם ומפתחים אנטי לשלטון המקומי הערבי. אבל הם לא מתקוממים נגד המבנה החמולתי שבבסיס של זה, אלא נשמעים לו. ואז אי אפשר להיטיב עם החברה. והמבנה הזה הוא אולי אחת הסיבות העמוקות לכך שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם האלימות".

תמיד היה מבנה חמולתי, אפילו יותר חזק.

"החמולה איבדה את ייעודה החברתי המגן ונהפכה ליצור פוליטי שמשעבד את האינטרס הציבורי לאינטרסים פוליטיים של יחידים בתוכה. בעבר המבנה כולו היה היררכי, היה סדר חברתי: יש אדם, מעליו אביו, מעליו המשפחה, מעליו החמולה, והאדם נשמע להיררכיה הזאת, יש סמכות. הסדר המסורתי הגביל את האלימות. החיים המודרניים החלישו את כל המבנה ההיררכי, אין יותר סמכות. הילד לא נשמע לאבא, האבא לא נשמע למרות של החמולה. האינדיבידואליות היא התפתחות חיובית, אבל כשיש התפוררות של סדר מסוים צריך לתת לה מענה. זה קרה גם בחברות ערביות במדינות אחרות, אבל שם המדינה סיפקה את הסמכות החלופית".

יש מגמות של רכישת השכלה, פנייה למקצועות חופשיים, יש שינויים ברורים, גם בקרב הצעירים. זה לא היה אמור לקדם את החברה, לצמצם את הבעיות?

"לא הצלחנו לתרגם הצלחות אישיות להצלחות חברתיות. ההצלחות מרוקנות את היישובים שלנו מההון האנושי ומשאירות אותם פרוצים לעבריינות. ויש בעיה בבני מעמד הביניים, שבמקום שיהיו חלק מריפוי החברה ויתמודדו עם החמולתיות ויציגו מנגנון אחר, שבו טובת היישוב והחברה חשובה מטובת המשפחה — הצעירים והמשכילים האלה נהפכו לחלק מהמנגנון, כי הם יכולים ליהנות ממנו. במקום להיות סוכני שינוי, הם מזינים בעצמם את השחתת הציבור".

והמדינה בכלל לא בתמונה.

"אתן לך דוגמה מתחום החינוך. היו מקרים שלפני הבחירות בטייבה כבר ידעת מי יהיו העובדים בבית הספר החדש, מהמנהל עד השרת, כי הכל היו מינויים של ראש העירייה. כשהלכתי למשרד החינוך אמרו לי 'אין לנו מה לעשות, אנחנו רוצים שקט תעשייתי'.

"ככה משרדי ממשלה מתייחסים לחברה הערבית — לא רוצים לטלטל את הספינה. אבל אם רוצים לטפל בפשיעה צריך לזעזע את המנגנון של השלטון המקומי, כי הוא מושחת וסובל מאי־עשייה. כך שבמקביל למעורבות האזרחית, צריך גם טיפול עמוק של המדינה במנגנון הזה. אחרת, גם אם יהיו תוכניות ממשלתיות, הן לא יהיו משמעותיות. אבל משרד הפנים לא שם".

המדינה יצרה ואקום, ארגוני הפשיעה נכנסים

השקט התעשייתי שמחפשים משרדי החינוך והפנים הוא רק חלק אחד בוואקום שמאפשר את קריסת החברה הערבית. החלק האחר הוא המסוכן יותר: אין משטרה, אין אכיפה. ג'אבר מבקש להדגים את זה עם מקרה אחד, לא נדיר כלל.

"אספר לך סיפור על עורך דין שקיבל איומים ממישהו. עורך הדין הגיש תלונה למשטרה. התלונה לא טופלה. האיומים המשיכו. הוא המשיך ללכת למשטרה. לא קרה כלום. ואז הגיעו אליו למשרד אנשים שהציעו לו 'לטפל' במי שמאיים עליו. הוא סירב, אמר — 'יש גורמי אכיפה, ניתן להם לעשות את עבודתם'. אבל הזמן עבר והאיומים המשיכו והתלונה לא טופלה והוא הגיע למסקנה שכדאי שעבריין יפתור את הבעיה שלו. במקום שהמשטרה תטפל בעניין, עבריינים יטפלו בו.

"יש אינספור סיפורים כאלה, ורוב התלונות לא מטופלות. ככה זה: אין לך משטרה שתטפל, אתה חשוף, אתה לבד, ולכן מי ש'אוכף' את הסדר הציבורי הם העבריינים. המדינה, המשטרה, גורמי אכיפת החוק יצרו ואקום, ומי שנכנסים אליו הם העבריינים, שיודעים שהם יכולים לצבור ככה כוח, כסף, מעמד. אז זה הסיפור, חולשה של המשטרה ומערכת אכיפת החוק, והתעצמות אדירה של ארגוני הפשיעה".

וכשאתה הולך עם זה למדינה, מה קורה?

"ישבתי עם המפכ"לים יוחנן דנינו ורוני אלשיך, והתגובות של המשטרה הן תמיד שאם ערבי טוען טענה כלפי המדינה הוא לא טוען אותה בתום לב, כאזרח שרוצה להיטיב עם החברה, אלא כגורם שהוא אנטי־המדינה — כלומר משום שאתה ערבי אתה עוין את המדינה ולכן אתה טוען כלפינו את הטענות האלה. הסנטימנט העמוק הזה חוצה את כל שדרת הפיקוד, מהמפכ"לים עד השוטרים הזוטרים. היחס שלהם לטענות שלנו הוא לא טולרנטי, הוא עוין. ויש גם התנשאות, כאילו התמונה שאנחנו מציגים מנותקת מהמציאות, כאילו המציאות יותר סבירה ממה שאנחנו מספרים, והדברים בשליטה, והמשטרה תעשה את עבודתה, אתם הערבים רק תנו לנו לעבוד. התוצאה מדממת".