ז

ו העונה. מתחילים לחשוב על חופשת הקיץ, ופתאום צצות כותרות על איזו עיירה באיטליה שמציעה בתים למכירה ב־1 יורו. הכתבות האלה תמיד כוללות עיירה שקפאה בזמן, אור קיץ רך שחודר מבעד לענפי הברושים, ועולם שבמקום יריות, או את אלון מאסק, מרעיף עליך חמניות וכבשים שגולשות במורד הכביש.

"זה אמיתי?!", שאל חבר ששלח לי לינק כזה, מלווה באמוג'י מופתע. כיוון שלאשתי ולי יש בית באיטליה, אנחנו אמורים לדעת כאלה דברים. אולי אנשים תוהים אם גם אנחנו קנינו את הבית שלנו ביורו.

ממש לא. קנינו אותו בתחילת המאה, כשריינאייר השיקה טיסות מלונדון לשדות התעופה האזוריים של איטליה, ושילמנו מה שהמתווך שלנו הגדיר "מחיר של ג'לאטו". כך השתכנענו לקנות בית חווה מתפרק על חוף הים האדריאטי. שילמנו את המחיר המבוקש, שכן כישורי המו"מ שלי לא הצליחו להפחיד את החקלאי האיטלקי שמעברו השני של השולחן.

עם זאת, לא הייתי דוחה על הסף את ההזדמנות לקנות "בית ביורו". רוב ההצעות הללו אמיתיות בהחלט, ומציגות גישה שיווקית אמיצה לבעיה דמוגרפית: באיטליה אין מספיק משפחות צעירות שישאירו בחיים קהילות קטנות. אז רוב העיירות שמוכרות בתים מחייבות את הקונים לשפץ אותם ולחיות במקום או לפתוח בו עסק, לפחות חלק מהזמן.

זה השלב שבו ה"עסקה של פעם בחיים" מתחילה להישמע פחות כמו עסקה ויותר כמו שינוי של כל החיים. בית עם עץ זית בחצר ונוף של גבעות ביורו אחד? תארזו לנו. לדמיין מחדש את כל החיים שלנו באזור נידח באיטליה? זה אולי קצת יותר מדי.

זה אכן יותר מדי. הבית יעלה לכם יותר מיורו. ויותר מכמה שתקצו לשיפוץ שלו. למשל, יהיו גגות שצריך לפרק ותקרות שצריך להגביה, כשתבינו שמטבח החלומות שלכם נבנה לחיות בגובה של עז. ואת השפה יהיה לכם יותר קשה ללמוד משחשבתם, והחורפים יהיו קרים יותר ממה שמכרו לכם, ותגלו שחסר לכם לא מעט ידע בסיסי, נגיד, מה לעשות כשחזיר בר מופיע בגינה.

אבל גם תלמדו המון דברים שיוכלו להפוך את העסקה למשתלמת. הנה שני דברים שאני למדתי ממגורים חלקיים בעיירה איטלקית קטנה:

1. בחיים יש רק שני דדליינים: מוות — והארוחה הבאה.

זה לא לגמרי נכון שהאיטלקים מגיבים לכל בקשה ב"domani" (מחר). כשקנינו את הבית חברים הזהירו אותנו מפועלים שמבריזים ואינספור עיכובים, אבל פגשנו אנשים שעשו את העבודה שלהם כמו שצריך, כאילו ירשו איזו תחושת שליחות מולדת.

לעומת זאת, מה שאכן לא עובר כמו שצריך בדיאלקט האיטלקי הכפרי הוא הקונספט של "דחיפות". "אבל האורחים מגיעים הערב!" היא אולי מבחינתכם הצהרה שמבהירה כמה הכל בהול, אבל מבחינת המקומיים זה לא משנה את העובדה שהגיע זמן ארוחת הצהריים. כל הכפר יאכל עכשיו את הספגטי שלו, ינוח קצת, יראה "היפים והאמיצים", ורק בארבע אחרי הצהריים יחזור להתמודד עם האפוקליפסה האישית שלכם. ברוב המקרים, הבעיה תיפתר בדיוק כשהאורחים ייכנסו לשביל הגישה, או שתמצאו איזו דרך פשוטה לעקוף אותה. לעתים רחוקות, הגרוע מכל אכן יקרה. לפחות היתה לכם ארוחת צהריים טובה.

הבית יעלה לכם יותר מיורו. יהיו גגות שצריך לפרק כשתבינו שהמטבח נבנה לחיות בגובה של עז. את השפה יהיה קשה ללמוד. החורפים יהיו קרים מהצפוי. ותגלו שחסר לכם לא מעט ידע בסיסי, נגיד מה לעשות כשחזיר בר מופיע בגינה

2. עיירות קטנות הן לא קטנות. הן עמוקות.

במהלך מסע דון־קישוטי בחיפוש אחר סטודיו ידוע לקדרות הגענו לאחרונה למונטוטונה (Montottone), כפר מימי הביניים עם 978 תושבים, שגוגל מפות לא הצליחה להתמודד איתו. בעודנו תועים במסלול שגוי נוסף, אדם שגזם את השיחים פנה אלינו. "תרצו לראות את מאגרי המים?", הוא שאל, כאילו ציפה לבואנו. כעבור דקות אחדות כבר טיפסנו לתוך המערות המהדהדות. בימי הביניים השמורה הנסתרת הזאת של מים נקיים הפכה את מונטוטונה למושא הקנאה של האזור כולו, אחד המקומות הבודדים שהמגפה לא החריבה.

עבור רבים מאיתנו, אלה שהשקיעו כאן חלק מהחיים שלהם, הקסם של איטליה לא טמון בערים של ה־Grand Tour (טיול מקיף באירופה, ובעיקר באיטליה, שערכו גברים צעירים מהמעמד הגבוה במאות 17 עד 19), על כל התהילה המתועדת היטב שלהן. הקסם של איטליה מסתתר בכפרים הצנועים והמתפוררים ברחבי המדינה, שבהם תמיד יש ציורים, אמפיתיאטרון או מאגר מים שקושרים את המקום לאלפי שנים של אמנות, תרבות וציביליזציה.

בשנה שעברה חגגנו את חג ההודיה בבית האיטלקי שלנו. ראש העירייה השתתף בחגיגה, כמו גם הבת של החקלאי שמכר לנו את הבית, והמתווך שהיה הראשון להלהיב אותנו, עם השורה ההיא על הג'לאטו. מה שהתחיל כהרפתקה בחיפוש אחר בתים הוא היום משהו גדול בהרבה: שיעור באיך לחיות, ממדינה שמכווננת את הגישה שלה בנושא כבר מאות שנים. מציאה לא רעה, בכל מחיר.

המחבר, Eric Beall, כותב על מוזיקה, תקשורת ואהבתו לאיטליה. הוא פרסם שני ספרים, "Making Music Make Money" ו"The Billboard Guide to Writing and Producing Songs that Sell", ומחזיק בית מתפרק במחוז מארקה (Le Marche) באיטליה. הכתבה פורסמה במקור ב"Boston Globe".