רמלו אנתוני, אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל, יפתח בקרוב את העונה ה־19 שלו ב־NBA במדי לוס אנג'לס לייקרס, שם ישתף פעולה עם חברו הטוב לברון ג'יימס, וגם עם ראסל ווסטבורק ואנתוני דיוויס. לכבוד תחילת העונה, הפורוורד בן ה־37 השיק את ספרו "Where Tomorrows Aren’t Promised: A Memoir of Survival and Hope" — אוטוביוגרפיה שבה הוא כמעט לא נוגע בקריירת הכדורסל שלו, אלא בעיקר מספר על האירועים שעיצבו את ילדותו ואת אישיותו, בשכונות העוני שבהן גדל בבולטימור וניו יורק.
כמו רבים מהשחקנים בליגה, אנתוני גדל כשמסביבו עוני, סמים ופשע. "כל בלוק בשכונה נראה אותו דבר", הוא מתאר. "דיור ציבורי מוזנח, חנות ליקרים, סופרמרקט, מכבסה, מכולת, מסעדת משלוחים בלבד, אולי בית ספר או כנסייה". את ימיו הוא בילה על מגרשי הכדורסל, מתקני הספורט הציבוריים היחידים שחיברו בין אנשים מבלוקים שונים. במגרש לא היו כנופיות, נרקומנים או אקדחים: "גדלתי עם כדורסלנים ועבריינים", מספר אנתוני. "שיחקתי כדורסל כי זה היה שם. ידעתי איך לשחק את המשחק מפני שדיברו על זה. ראיתי אנשים עושים את זה. כולם סביבי שיחקו. כל השכונה שיחקה. זה היה כיף. זה מה שהפך את המגרש למקום בטוח".
בשכונה הלבנה שמעבר לכביש, אנשים נראו כאילו הם יכולים לרוץ 15 ק"מ ועוד יישאר להם כוח לזכות במכרז, והכל בחיוך", נזכר אנתוני. "אצלנו, בשכונת העוני, כולם נראו מובסים ומותשים. על כל אחד כמוני, שניצַל בזכות הכדורסל, יש עשרה שהספורט לא הצליח להציל"
הוא מספר שכילד וכנער אהב לחצות את הרחוב שהפריד בין השכונה שלו בבולטימור לבין בולטון היל, שכונה לבנה ועשירה, עתירת מבנים היסטוריים מרהיבים, פארקים, מוסדות חינוך ומגרשי ספורט; אם צפיתם ב"בית הקלפים", בולטון היל היא הלוקיישן שבו צולם אזור המגורים של פרנק אנדרווד. "בבולטון היל, אנשים נראו כאילו הם יכולים לרוץ 15 ק"מ לפני שהם משחקים מסירות עם הילדים שלהם, ואז לנצח במכרז עסקי — והכל עם חיוך", נזכר אנתוני. "בשכונה שלי, לאף אחד לא היה זמן לאימון יוגה בפארק או למשחק פריזבי עם הכלב. אצלנו כולם נראו מובסים או מותשים. ההבדלים בין החוויה הלבנה לחוויה השחורה היו כל כך מובהקים. כשגדלתי, הבנתי איך זה עובד".
איך זה עובד? אנתוני מסביר שהספורט הציל אותו, אבל לא יכול להציל את כולם. "על כל אחד שהספורט מציל, יש עשרה שהוא לא מצליח להציל", אמר למגזין "GQ". בסרט שהכין עם "Vice" הוא חזר לשכונה ופגש את בני דורו, שלעומתו נראו מבוגרים, מרוטים ועייפים. הוא יצא איתם להפגנות נגד האפליה והאלימות הממסדית, ואף תרם יותר מ־4 מיליון דולר לקידום קהילתי ובנייה בשכונות — אבל כל עוד השכונות מוזנחות על ידי הרשויות, זה פשוט לא מספיק.
התובנות שאנתוני מספק עולות גם משלושה מחקרים שונים שהתפרסמו באחרונה בכתב העת הרפואי "Aging and Health". החוקרים, שסקרו יותר מ־30 אלף איש ברחבי ארצות הברית, הוכיחו כי אנשים שחיים בשכונות שמספקות הזדמנויות למפגשים חברתיים, פעילויות ספורטיביות ופעילויות אינטלקטואליות — למשל, שכונות עם קאנטרי קלאב, בתי קפה ומוזיאונים, ספריות או גלריות — סובלים פחות ממחלות קוגניטיביות כמו אלצהיימר ודמנציה. לפי החוקרים, מוחותיהם של אזרחים ותיקים בשכונות טובות "צעירים יותר" מאלה של בני גילם שמתגוררים בשכונות מצוקה, בכשלוש שנים בממוצע — פער שגדל לכדי חמש שנים באזורים שבהם יש קמפוסים של אוניברסיטאות וספריות. הממצאים הללו מראים כיצד גזענות ממסדית מונעת משחורים גישה לשירותים ולמקומות שמסייעים בבלימת ההזדקנות הקוגניטיבית.
בלייקרס, אנתוני משכונת המצוקה בבולטימור ישחק עם לברון משכונת העוני באקרון, אוהיו, ועם אנתוני דיוויס, שגדל באחת השכונות הקשוחות ביותר בשיקגו. הם לא היחידים: רבים משחקני הדור המבוגר יותר בליגה גדלו בשכונות כאלה — שכונות של צאצאי עבדים, שנולדו לתוך עוני, שסבלו מאפליה ממסדית עד סוף שנות השישים, ואז מאפליה חברתית וכלכלית, מסטריאוטיפים ומהשקעה ממשלתית קטנה מכדי לתקן את הנזק שנגרם להם. אלו מהם שניצלו על ידי הכדורסל לא שוכחים: כמעט כולם תרמו מיליוני דולרים לשכונות שבהם גדלו.
הסיפור הזה הוא סיפור על אפליה, אבל גם על ניצחון וכיבוש יעד. לא מדובר בהשתלטות פוליטית על עיר או מועצה, אבל זו בהחלט השתלטות על הקבוצה האהודה והמעוטרת ביותר ב־NBA, לוס אנג'לס לייקרס. לפי אנתוני, מי שבנה את הקבוצה הוא לברון: "הוא פנה אליי ואמר לי שהגיע הזמן", סיפר באחרונה. נראה שלברון בנה קבוצה עם הרבה שחקנים בעלי תפיסת חיים וכדורסל דומה: כזו שעוצבה בשכונות, אבל נחושה לחצות את הכביש ולתפוס את מקומה.