אני אוסף סיפורים על אנשים שהושמדו בשואה, אבל מתמקד בחיים שלהם, ולא במוות ובזוועות. אני מנסה למצוא בארכיונים, בספרים ובעדויות סיפורים מהתקופות שלפני השואה, על בית הכנסת המסוים שבחרתי לשחזר — איך הוא תפקד, איזו אווירה היתה ברחוב בזמן הימים הנוראיים, למשל — כדי לשחזר את המקום כפי שחוו אותו אנשיו. אלה הדברים שחשוב לי להנציח.

מדובר באמנות עתיקה מהמזרח הרחוק בת כ־2,000 שנה עם אפס כלים: יושבים עם סכין וחותכים בנייר, זהו. ובדרך לא דרך מגזרות הנייר הגיעו לאירופה לפני 500–600 שנה והפכו לאמנות מאוד נפוצה, גם בקרב יהודים — וכמו בתי הכנסת שאני משחזר, גם האמנות הזאת, בגרסתה היהודית, פשוט נמחקה בשואה. אומרים שהיום יש אולי 200 מגזרות נייר ששרדו בשואה, ואם יש לך פריט כזה הוא שווה המון.
בז'אנר של האמנות היהודית מגזרות הנייר כללו מוטיבים יהודיים, רבים ומי שעסקו בהן היו בעיקר סופרי סת"ם, שהיו מיומנים בעבודה שדורשת דיוק והשתמשו בניירות שהיו להם ובסכינים שאיתם השחיזו את הנוצה. היום יש רנסנס של האמנות הזאת בארץ ובעולם, והרבה אנשים מגלים אותה מחדש.

האתגר הגדול עבורי הוא למצוא את הסיפור הבא שאני רוצה לספר, כך שחלק גדול מהעבודה שלי הוא עבודת מחקר: אני קורא המון, נובר בארכיונים ועובד מסודר, לפי קהילות.

השלב הראשון הוא בחירת בית הכנסת והדימוי שאני רוצה לבנות. בתור מעצב גרפי יש לי היכולת לחקור לעומק תמונות שונות מאותו המקום, ולהבחין בין פרטים שונים: למשל, אם יש שתי תמונות מאותו המקום בהפרש של 20 שנה, אני בוחן מה השתנה וצריך להכריע מה ייכנס ומה יישאר בחוץ. הרבה פעמים אני מרכיב תמונה מחמש תמונות מזוויות שונות. אני מחדד ועורך, מבליט אזורים חשוכים ומרשה לעצמי לפעמים — איפה שאין כלום — להוסיף משהו בהשראה.השלב הבא הוא לצייר את הדימוי המדויק שאני רוצה לגזור — שזה אומר לקחת את התמונה ולתרגם אותה לעולם של מגזרת נייר, לציור שבו הכל צריך להיות מחובר בגשרים שיחזיקו את ה"מבנה" של המגזרת, כי שום דבר לא יכול "לצוף". השלב הזה יכול להימשך שבועות, ובסופו אני מדפיס את הציור בקו ממש דקיק, וזה הגב של היצירה שאותה אחתוך.

מכיוון שלא היה לי גורו שילמד אותי, בניתי את הטכניקה שלי דרך התנסויות. למדתי שקל יותר לחתוך בניירות דקים, אז אני חותך בנייר 170 גרם נטול חומצה, כי נייר שאינו נטול חומצה מצהיב עם השנים. אני מניח את הנייר על משטח גומי, וחותך אותו בעזרת סכינים מפלדה ושתי זכוכיות מגדלת: אחת שמגדילה פי חמישה ואחת פי עשרה. חשוב לכסות את כל היצירה, חוץ מהחלק הספציפי שעליו אני עובד, כי למדתי שהבל הפה גורם לנייר להתעוות. החיתוך עצמו די פשוט, וכל אחד יכול לבצע אותו — זה משהו שלומדים בשיעור אחד. האתגר העיקרי כאן הוא הזמן: כל שחזור של בית כנסת נמשך 100–200 שעות עבודה.

זו אמנות של חורים וההחסרה, וזה מאוד מרגיע. יש משהו תרפויטי בלשבת עם סכין ולצלול לתוך הדבר הזה. כשאני רוצה להירגע מהלחץ שיש לי, אני מתנתק מהכל ורק גוזר.

אני מעצב גרפי במקצועי, ועוד כשהייתי חייל השתעשעתי והתנסיתי בכל מיני סוגי אמנות — ציור, קליגרפיה, צביעה וגם גזירת נייר. בשנת 1993 הקמתי עם נעמי אשתי סטודיו לגרפיקה ולקראת בר המצווה של בננו הראשון ניסינו לחשוב איזו הזמנה מיוחדת נוכל לעצב ונזכרתי בתחביב הישן של מגזרות הנייר. שם התעורר מחדש התחביב הרדום.

בשנת בר המצווה של בני, הוא התבקש לעשות עבודת שורשים, אז התחלנו לחקור יחד ורק אז גיליתי שאמא שלי ניצולת שואה. הייתי אז בן 35, הצעיר מתוך חמישה אחים, ואף אחד מאיתנו לא ידע על הסוד הזה, שהיא הסתירה במשך שנים. היא גדלה בקובינה, רומניה, וגורשה עם משפחתה למחנה בטרנסניסטריה. עם הזמן למדתי שניצולי שואה רומנים התביישו בסיפורים שלהם, כי הם הרגישו שאם לא היו באושוויץ, אז אין מה לדבר על זה. ואז אמא שלי סיפרה לי סיפור די מזעזע, שהיה סוג של פסיפס לא סדור, וזה גרם לי לפתח שריטה ואובססיה כלפי הדבר. פתאום באמצע החיים גיליתי שאני דור שני לניצולי שואה וכל הצער המשפחתי נפל לי על הכתפיים. הפסקתי לקרוא ספרים רגילים והתחלתי לקרוא רק ספרי שואה, ונהייתי מומחה לשואת יהודי רומניה. זה הדבר היחיד שהייתי מדבר עליו עד שזה כבר נהיה לא נעים. קשה לגדל ילדים במרחב כזה. אז נעמי ואני החלטנו לתעל את הדבר הזה ליצירה, לחפש פורקן באמנות.

מצאתי דמיון אמנותי בין מגזרות נייר לארונות קודש בגלל הסימטריה שיש בארונות, ובבתי כנסת בכלל. אז התחלתי בשחזור של ארונות קודש ומשם זה כבר התפתח. היום אני משחזר במות, ציורי קיר, רהיטים וכו'. כל דבר שאני מרים מתהום העבר היהודי המטורף של אלף שנים בפולין הוא בעצם העלאה באוב של אמנות שיצרו אמנים יהודים — אלה שבנו ארונות קודש, עיטרו בתי כנסת וציירו על קירות. אני מעלה אותם מהאוב. אני עושה להם תחיית המתים. זה אמנות על אמנות. מבחינתי לקחתי על עצמי שליחות להנציח קהילות שהושמדו, ובגלל זה אני גם מעביר עליהן הרצאות בכל רחבי הארץ, מספר על הקהילות, בתי הכנסת והסיפורים שנמחקו.

בית כנסת קיים בלונדון, שכלל לא קשור לשואה. רציתי לאתגר את עצמי במיומנויות של המגזרות, אז החלטתי לשחזר אותו. בהמשך, כשחיפשתי דרך להנציח את השואה, עלה לי הרעיון לגזור בתי כנסת שהוחרבו – בהשראת היצירה הזו.

שחזור של בית כנסת קהילת לובצוב, פולין

"אחד האתגרים בעבודה הוא לתרגם תמונה למגזרת נייר, כלומר לציור שבו הכל צריך להיות מחובר בגשרים שיחזיקו את מבנה המגזרת, כי שום דבר לא יכול 'לצוף'. את הטכניקה בניתי מהניסיון. כך גיליתי, למשל, שכדאי לכסות את כל היצירה כשאני עובד עליה, חוץ מהחלק שאני חותך, כי הבל הפה גורם לנייר להתעוות"

לא. את בתי הכנסת אני מוכר מעט ובעיקר שולח לתערוכות. עיקר הפרנסה שלי היא מעבודת מגזרות נייר של ברכות שונות, כתובות ועוד. בניגוד לבתי הכנסת, שאותם אני עושה באופן ידני בלבד, בברכות אני מכין רק את העותק הראשון בעבודת יד ולאחר מכן מייצר העתקים במכונת חיתוך לייזר. עיקר הלקוחות שלי נמצאים בחו"ל, על השוק הישראלי די ויתרתי. זו אמנות יהודית, אבל גם נוצרים קונים ממני. עם הזמן התחלתי לשלב בין הדברים ולהכניס מוטיבים מבתי הכנסת שמשמשים לי השראה ליצירת מגזרות שלא קשורות לשואה, זה פשוט מעיין נובע של חומרים שלא קיימים בשום מקום, ומכיוון שגזרתי כל כך הרבה בתי כנסת הסגנון נטמע בי, הפכתי להיות אמן של אמנות יהודית מאוד שורשית ועתיקה.

הצבתי לעצמי מטרה לגזור את ארון הקודש של בית הכנסת בבנדין שבפולין, שהיה בו אחד מארונות הקודש המפוארים ביותר שראיתי בחיי, כמובן רק בתצלומים. הבעיה היא שכל התצלומים שיש לי נעשו מזוויות, ולא מהחזית, כך שמורכב לתרגם אותם למגזרת נייר חזיתית. זה ייקח לי זמן ואני עוד נרתע מזה בגלל הקושי, אבל בסופו של דבר אני אהיה חייב לעשות אותו.