א

בשנתיים האחרונות, מדינת ישראל ומוסדותיה שוקעים בטירוף מעקבים, בעיקר בחסות הקורונה. רשות אחרי רשות הרחיבו, או דרשו להרחיב, את יכולתן לעקוב אחרי תושבי המדינה. זה התחיל בשימוש בשב"כ, גוף מודיעיני לאומי, לטובת מעקב אחרי חולי קורונה, ומשם עבר לאיכון על ידי המשטרה, לצילום מבודדים בבתי חולים ולהפעלת רחפנים כדי לאכוף בידוד. רשויות מקומיות החרו החזיקו אחרי אלה הלאומיות והחלו לערוך בעצמן חקירות אפידמיולוגיות, אף שאין להן סמכות לעשות כן. הממשלה, מצדה, ביקשה להעביר את כל הנתונים הללו למשטרה. בהמשך נחשף כי המשטרה עוקבת אחרי פעילות גולשים ברשת, ומשרד התקשורת בישר לציבור הרחב שבכוונתו לדרוש את המידע האישי על כל מנוי שמחובר לאינטרנט, לכבלים או לרשת הסלולרית. אחר כך החליט בנק ישראל שהוא רוצה את כל המידע הפיננסי על הציבור הרחב שבידי חברות האשראי והבנקים. בין לבין אושר חוק שמתיר לאזוק חפים מפשע באזיקים אלקטרוניים.

אין דרך נעימה לומר זאת: ישראל נהפכת למדינת מעקב. כל תושב בה מצולם, מתועד, נרשם ומקוטלג על ידי שלל רשויות מקומיות וממשלתיות, בלי שנדע אילו מפרטי המידע שנאספים עלינו נשמרים, איך הם מפוענחים, למה הם משמשים, ובעיקר: למי יש גישה אליהם, ועד כמה הוא יכול להצליב אותם ולגבש תמונה מבהילה בדייקנותה של חיינו הפרטיים.

היכולת הזו, חשוב להבהיר, כבר קיימת ואף מופעלת: בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים שבהם אנשי משטרה השתמשו במאגרי המידע של הארגון באופן לא חוקי לצורכיהם הפרטיים. במקרה אחד, שוטרת שבן זוגה נפרד ממנה השתמשה במערכות המשטרתיות כדי לאסוף פרטים על זוגתו החדשה, ואז הגיעה לביתה ותקפה אותה. במקרה אחר, שוטר שחשד שאשתו בוגדת בו אסף פרטים על גבר שהיה לכאורה בקשר איתה, כולל כתובתו, מספר הרכב שלו, קשריו המשפחתיים ונסיעותיו לחו"ל. יש עוד עשרות דוגמאות כאלה. כשמערכות משטרתיות כמו "עין הנץ" מצלמות ומתעדות הכל, קל מאוד, ובעיקר מפתה מאוד, לנצל אותן לרעה.

ו"עין הנץ" היא רק מערכת מעקב אחת. המרחב הציבורי מלא במצלמות חכמות ובאמצעי מעקב — חלק מהם בשירות רשויות מקומיות, חלק מהם בשירות גופי מדינה, וחלקם פועלים מכוח שיתופי פעולה בין הסקטור הפרטי לציבורי. המדינה לא קיימה שום דיון מקיף ועקרוני בנושא, והמידע האישי שלנו מלוקט באופן כמעט אקראי: פה עוד מצלמה שמתעדת אתכם, שם איכון של התנועה שלכם במרחב, וכאן רישום של העסקאות שביצעתם באשראי, או של האתרים שבהם גלשתם. לפעמים הדבר מתנהל מתוך נהלים רופפים, לפעמים ללא כל נוהל; חלק מהמאגרים רשומים, ועל חלק מהם לא נשמע לעולם; חלק מתקיימים מתוקף חקיקה, חלק נולדו בטעות, כמה אושררו בדיעבד. ג'ונגל של תיעוד, שרק מחכה למי שיהיה נחוש מספיק כדי לפלס בו שביל.

נכון, ישראל אינה סין, ולפי שעה אין בה יד מכוונת שמרכזת את מאמצי המעקב ומכוונת אותם. אבל בהיעדר מנגנוני פיקוח ובקרה איתנים, ידיים כאלה נוטות להתפתח מעצמן. המעקב בסין התחיל בניטור של עבירות תנועה ורכוש, המשיך בזיהוי פנים, ורק לאחר מכן נחקק חוק שמאפשר גישה כמעט בלתי מוגבלת למטא־מידע מאפליקציות ורשתות חברתיות. כיום המנגנון האימתני הזה משמש בסין למעקב אחרי מתנגדי משטר, בני מיעוטים, או כל אדם שצד את תשומת לב השלטונות או מחשד שאינו ממושמע דיו.

סין היא מקרה קיצון וישראל רחוקה ממנה מאוד, אבל גם כאן רשויות עוקבות אחרי אזרחים גם כשהדבר אינו נחוץ, מפירות את פרטיותם גם כשהן יכולות להשתמש בכלים פולשניים פחות, ומסתירות חלק מהמידע שנאסף. ביותר ויותר מקרים המידע הזה מנוצל לרעה — למטרות פרטיות, או כדי להרתיע אזרחים באמצעות פיקוח בוטה על חופש הביטוי. "למבט העוקב אחרי בני אדם יש כוח ממשמע וממשטר המשפיע על אופן התנהגותם", כפי שנכתב במסמך של הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים.

בקשות חופש מידע שהוגשו לקבלת פרטים על המצלמות שממוקמות במרחב הציבורי נענו על ידי המדינה בסירוב גורף לשתף מידע. בין השאר, המדינה לא הסכימה לפרט כמה מצלמות יש, היכן הן ממוקמות, מתי הותקנו, באיזו תכיפות הן מצלמות והיכן ולכמה זמן נשמר המידע. הסירוב הגורף נומק בתכלית האבטחתית של המצלמות, והנימוק הביטחוני עולה שוב ושוב בבקשות מסוג זה, גם כשבגילוי של לפחות חלק מהמידע אין שום פגיעה בתכלית הביטחונית של המאגר.

עד כמה שהמצב עגום, צריך לזכור שהמסלול הטכנולוגי שבו ישראל צועדת אינו גזירת גורל. בחירת הנתיב תלויה בשלל גורמים: ממגבלות שיטילו קובעי המדיניות, דרך תקדימים משפטיים ועד הלחץ שיפעיל הקהל הרחב. הדרישה לפרטיות צריכה להיעשות מתוך ההבנה שגם כעת יש מה להפסיד, אם הפגיעה הקיימת תחריף. כדאי שנגן בתוקף על זכותנו לפרטיות.

בבדיקה שערכה המשטרה ב־2018, כ־80% מהשוטרים שנשאלו הודו כי השתמשו במאגרי מידע משטרתיים לצורכיהם האישיים. כ־6.3% מהרשעות שוטרים בעבירות משמעת היו בגין שימוש לרעה במאגרים

המאגרים המשטרתיים

בודקים איפה הייתם. גם אם לא עשיתם כלום

"המשטרה מחוברת להמון מצלמות שהיא לא הסדירה בחקיקה: מערכת 'עין הנץ', 'עיר ללא אלימות' — שלא לדבר על מצלמות של תחנות דלק ופיצוציות", שאליהן היא יכולה לגשת בקלות, מסביר עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום הזכות לפרטיות באגודה לזכויות האזרח. "זה מותיר בידיה היקף אדיר של חומרים מצולמים. יש לה גם גישה למאגר הביומטרי הלאומי (מעבר למאגר הביומטרי המשטרתי, שכולל רק חשודים ומואשמים, ו"א). הריכוזיות העצומה הזו היא אלמנט מכריע שיוצר סכנה: ברגע שזה קורה, אין מקריות ואין אנונימיות במרחב הציבורי".

במסגרת עבודתו באגודה לזכויות האזרח פינצ'וק היה ממגישיה של עתירה נגד "עין הנץ", שדחקה במדינה לחשוף את יכולות המערכת. מדובר בפרויקט משטרתי, שכולל מערכת מצלמות שפועלת עוד מ־2015, ועוקבת אחרי תנועת הנוסעים בכבישים באמצעות פענוח לוחית הרישוי. בשונה ממצלמות אכיפה, שקולטות רק רכבים מבצעי עבירה, "עין הנץ" מתעדת את כל כלי הרכב שחולפים על פני מצלמותיה ומשווה את המידע ל"רשימות שחורות" — למשל כלי רכב גנובים, או שתוקף רישיונם פג. היא גם מתריעה אם בעלי הרכב דרושים למשטרה מסיבות קטנות כגדולות, למשל אם רישיונם פג, או אם הם דרושים לחקירה.

ככל הידוע, המשטרה אוספת ושומרת את הנתונים הללו למשך זמן לא מוגדר, במאגר המשמש אותה ללא כל הגבלה ובקרה. המאגר פטור מתחולת חוק חופש המידע (סעיף 14 בחוק מחריג שורה ארוכה של גופי ביטחון ואכיפה), והמשטרה עצמה סירבה בעבר לפרט את הנהלים שמכוחם פועל המאגר, כך שכמעט בלתי אפשרי לדעת כיצד הוא פועל ומה נאגר בו. בפועל, מדובר במאגר איכונים עצום שהמשטרה יכולה לגשת אליו גם בלי צו בית משפט — בניגוד לאיכוני טלפונים, למשל — וללא כל הסדרה בחוק, צו שיפוטי או פיקוח.

"עין הנץ" אינה המערכת היחידה מסוג זה שמפעילה המשטרה. עוד מערכת היא "מבט 2000", המופעלת בירושלים וכוללת כ־540 מצלמות שפרוסות ברחבי העיר, חלק מהן מצוידות בחיישני קול שמזהים קולות ייחודיים כמו נפץ, צעקות או שבירת זכוכית, ומכוונים את המצלמה למקום ההתרחשות. "זה יעבוד כמו בסרטים, לא יהיה אזרח בעיר שלא יתועד", אמר קצין משטרה בכיר כשהתוכנית הושקה ב־2017. בנובמבר 2020 נחשף כי כמה מהמצלמות הללו הופנו בקביעות מכוונת לעבר מאהל המחאה שפעל מול מעון ראש הממשלה.

וישנן, כמובן, מצלמות הגוף של השוטרים, פרויקט שהושק רשמית ב־2019. עד כה צוידו 9,700 שוטרי סיור, תנועה ושיטור עירוני במצלמות כאלה, בעלות של 45 מיליון שקל. המצלמות מתעדות את המפגש בין השוטרים והאזרחים, בין היתר לטובת "ריסון המעורבים והגברת תחושת הביטחון של השוטר והאזרח", כמפורט בנוהל השימוש בהן. אלא שהמשטרה לא בחנה אם המטרה הזו אכן מושגת, כפי שהעיר דו"ח מבקר המדינה מאפריל האחרון. כך או כך, החומרים המצולמים נשמרים בידיה: תיעוד של מתן דו"ח תנועה, למשל, יישמר ל־8 שנים, ואפילו חומרים "לא רלבנטיים" נשמרים לשנה לפחות. בשבוע שעבר נחשף נוהל חדש, המתיר לשוטר המצלם להשתמש בחומרים גם כדי להתגונן בפני תביעה אזרחית, או כדי להגיש בעצמו תביעת דיבה נגד אזרח שעמו בא במגע. מדובר בהרחבה דרמטית של תכלית השימוש במצלמות, שנועדו במקור לסייע בהתמודדות עם עבירות פליליות.

כל אחד ממאגרי המידע שבידי המשטרה מתנהל לפי מערכת כללים נפרדת, שקשה להתחקות עליה, וכך מתאפשר ניצול המידע גם לרעה: ב־2018 המשטרה סקרה שוטרים שעברו תחקיר ביטחוני לפני העברה לתפקיד רגיש, ויותר מ־80% מהם העידו כי עשו שימוש לצרכים אישיים במאגר המידע המשטרתי, לעתים למען רווח. בדיקה שערכה בקיץ האחרון הקליניקה למניעת תביעות השתקה, הפועלת במסגרת התנועה לזכויות דיגיטליות, העלתה ש־6.3% מהרשעות שוטרים בעבירות משמעת היו בגין שימוש לרעה במאגרים.

כאמור, במאי עתרו האגודה לזכויות האזרח ועמותת פרטיות ישראל לבג"ץ בדרישה שהמדינה תסדיר את נושא המצלמות המשטרתיות. ואכן, ביולי המשרד לביטחון פנים פרסם הצעה לתיקון לפקודת המשטרה במה שמכונה כ"חוק המצלמות". לפי תזכיר החוק, המשטרה תוכל להציב בכל מרחב ציבורי מצלמות חכמות — ניידות ונייחות, גלויות וסמויות — ולהשתמש בהן לפי שיקול דעתו של קצין משטרה. המידע שייאסף ישמש את המשטרה כראות עיניה, והיא תוסמך לחלוק אותו עם גופים ציבוריים אחרים. לפי ההצעה, המשטרה תוכל לאמץ גם טכנולוגיות מעקב אחרות, בלי להסדיר את הדבר בחוק או לעדכן את הציבור. במילים אחרות, הצעת החוק (שנסגרה באוגוסט להערות הציבור) מעניקה למשטרה סמכות בלתי מסויגת לבצע מעקב המונים רציף, ללא כל בקרה שיפוטית או פרלמנטרית.

בכסות החוק

עיר ללא אלימות, וללא פרטיות

אבל זו לא רק המשטרה, ולא רק בכביש: במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות", המשרד לחיזוק וקידום קהילתי מימן הצבת אמצעים טכנולוגיים לזיהוי ותחקור של אלימות במרחב הציבורי, ביותר מ־150 ערים. המצלמות שהוצבו מתעדות את המרחב 24 שעות ביממה: תחילה הפרויקט הוגבל למה שהוגדר "מוקדי אלימות", אבל בהמשך הוא הורחב לבתי ספר, מוקדי בילוי ואזורי תיירות. המצלמות לא כללו מערכות מתקדמות לניתוח הנתונים — אבל לפי המשרד לקידום קהילתי, במקרים רבים הרשויות עצמן רכשו טכנולוגיה כזו. מדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת עולה שיישום התוכנית נעשה ללא הסדרה משפטית הולמת וללא מערך רגולטורי שייתן מענה לבעיית הפרטיות. בפרויקט ממשלתי אחר, משרד הביטחון סייע ל־17 מועצות אזוריות, מהצפון עד הדרום, להתקין 63 מצלמות שנועדו לסייע להתמודדות עם אירועי פשיעה חקלאית ורכוש. חלק מהן, אגב, מחוברות גם הן למאגר המשטרתי של "עין הנץ" ומזינות אותו.

המיזמים האלה פתחו את התיאבון של הרשויות המקומיות, והעניקו להן לגיטימציה לפריסה רחבה של טכנולוגיות מעקב. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כדי לשלב זרועות עם המשטרה: המועצה המקומית עומר, למשל, התקינה בכל הכניסות והיציאות מהיישוב מצלמות שקוראות מספרי לוחיות רישוי (LPR), ומשתפת את המשטרה במידע שנאסף. במקומות אחרים, שמירת הסדר הולכת רחוק הרבה יותר: עיריית לוד, למשל, הציבה ב־60 אזורים בעיר 400 מצלמות שמנטרות ומקליטות את המרחב ללא הפסקה כדי לאתר "אנומליות". את המצלמות מיקמו בעצתה של המשטרה, לא רק כדי "להרתיע ולמגר את תופעות הירי", כפי שהסביר מחזיק תיק הביטחון בעיר יוסי הרוש: לדבריו, הן משמשות גם למטרות כמו איתור של שפיכת פסולת במקומות אסורים.

מהרשות הלאומית לביטחון קהילתי, שאחראית על פרויקט עיר ללא אלימות, נמסר: "הרשות מסייעת לרשויות המקומיות בהקמת ואחזקת מערכים טכנולוגיים במרחבים הציבוריים בלבד, לצורך הגברת הביטחון האישי. יישום תוכנית הרשות הלאומית לביטחון קהילתי נעשה בהתאם לנוהל הצבת מצלמות במרחב הציבורי, שאושר בידי משרד המשפטים והוסדר רגולטורית. הרשות מאשרת הצבת מצלמות בפרויקטים שבאחריותה רק לפי הנוהל שאושר, ואף מבצעת בקרות ברשויות המקומיות".

בתל אביב פועלות במרחב הציבורי כ־2,000 מצלמות. "פני האנשים המצולמים נמחקים", מסביר איציק בן־דוד, מנהל אגף מערכות מידע בעירייה, "אבל אם צריך להשתמש בצילום לצורכי ביטחון, אפשר להשתמש בהן אחרת"

ברחוב ובפארק

בראשון לציון, כל אחד יכול לראות מה אתם עושים

אבל אולי הפרויקטים המטרידים ביותר הם אלה שאינם מתכסים באצטלה של שמירת החוק, אלא מתהדרים במונח השיווקי "עיר חכמה", ומשמשים כלי לניהול המרחב הציבורי, לעתים עם הפרטה לחברות קבלן. בירושלים, למשל, נפרסו אלף מצלמות, חלק מהן נעזרות בבינה מלאכותית כדי לזהות "התנהגויות חריגות", כמו חציית קו לבן או סתם התקהלות. העירייה, אגב, פרסמה אשתקד קול קורא שבו ביקשה הצעות להרחבת פרויקט העיר החכמה כך שיכלול, למשל, ניטור של התקהלויות, מטופלים רפואיים, בעלי חיים ושיח ברשתות החברתיות.

בתל אביב פועלות במרחב הציבורי כ־2,000 מצלמות, ועוד 20 מצלמות גוף שבהן צוידו הפקחים וגם שני רחפנים. חלק מהמצלמות נועדו לתפוס עברייני תנועה, ואחרות מוצבות בפארקים כדי להרתיע מפני אלימות, ונדליזם, עבירות השלכת אשפה או חניה — אבל לא רק: "למשל, יש ברחוב לוינסקי מצלמה שיודעת לזהות מדרכה שבורה או פח שגולש למרחב הציבורי, ומתריעה על מפגע במרחב הציבורי", מסביר איציק בן־דוד, מנהל אגף מערכות מידע בעיריית תל אביב. "פני האנשים שהיא מתעדת מחוקים, אבל אם צריך להשתמש במצלמות לצורכי ביטחון, אז אנחנו יודעים להשתמש בהן אחרת".

העירייה מקיימת שיתופי פעולה רבים עם סטארט־אפים, אחד מהם, למשל, מסייע לזהות מקרי טביעה בחופים. שיתוף פעולה אחר, הפעם עם חברת Mobi, הוא בהפעלת מערכת שמנטרת תנועות רכבים בכניסות הדרומיות של העיר וברחוב רוטשילד, מנתחת אותן ומסייעת לעיר לווסת את התנועה. על יכולותיה של Mobi אפשר ללמוד מדיווח של החברה עצמה, שלפיו המשטרה מסתייעת בשירותיה כדי לאתר התקהלויות ולבחון אם תושבים עומדים בהנחיות בידוד.

עיריית ראשון לציון לקחה את פרויקט העיר החכמה שלה שלב אחד הלאה: שם לא רק התקינו כ־1,500 מצלמות ברחבי העיר, אלא מאפשרים לכל דכפין להיכנס לאתר העירייה, להתחבר למצלמות נבחרות ולצפות במתרחש. החיבור החופשי למצלמות הופך את המידע שהן מלקטות לכזה שכל אחד יכול לאסוף ואז לעשות בו שימוש לצרכיו, ללא כל הגבלה או פיקוח. רועי עזרא, ראש אגף המחשוב בעירייה, מנסה להרגיע: "רוב המצלמות אינן נגישות לתושב, והתיעוד נשמר בהן בערך חודש", הוא מסייג. לדבריו הן הוצבו כ"עניין של ביטחון, לראות שלא קורה משהו חריג. חלק מהמצלמות משולבות במערכות בינה מלאכותית, שמנתחות את הצילום ובודקות, למשל, כמה אנשים עברו, באיזו תדירות ומתי". עזרא מדווח שגם עיריית ראשון לציון נעזרת בחברות שמנתחות את המידע המצולם, ושגם היא ציידה את פקחיה במצלמות גוף.

כל המצלמות העירוניות הללו מותקנות ללא כל רגולציה מפורשת. הרשות להגנת הפרטיות הסדירה את התקנתן והפעלתן באמצעות חוות דעת והנחיות ב־2010, 2012 ו־2016 — כולן מעמידות סייגים מעורפלים מתוקף חוק הגנת הפרטיות, שכוללים "איזון תכליות", "אמצעים לגיטימיים", או "מידתיות". בפועל, הרשויות המקומיות מתקינות מצלמות כי אפשר, ומתחמשות ביכולות כמו זיהוי פנים גם כשהמטרה היא אכיפה של עבירות חניה.

"לרשויות המקומיות אין את היכולת להגן על הנתונים, ולא משנה מה הן יגידו", אומר על כך חוקר הסייבר עומרי שגב־מויאל, מייסד ומנכ"ל חברת Profero, שליוותה את פרויקט אפליקציית המגן. "להגן על מידע זה המון כסף: חברות קטנות צריכות להשקיע בזה אלפי דולרים בחודש, וחברות גדולות צריכות מיליונים. לרשויות מקומיות אין אפילו תקציב לתברואה, אז לזה? לכל היותר יש להן שני אנשי IT ועוד חברת קבלן שזכתה במכרז, וככה זה גם נראה: לא הכל מאובטח, אין בדיקת דלף מידע מקצועית, ואין הגנת סייבר ראויה. על הבסיס הזה עוד מנסים להתקדם לעידן חדש של שירותים, וגם אז בוחרים בחברות לא הכי טובות לעשות את זה. ומה אנחנו מקבלים? פריצות במידע של כל המשתמשים".

המידע שנאסף באמצעות איכוני השב"כ נאגר על ידי משרד הבריאות, ושותף עם גופים ציבוריים אחרים כמו רשויות מקומיות, רשות האוכלוסין, המטה לביטחון לאומי, הלמ"ס והאוניברסיטה העברית, כל עוד השיתוף הוגדר "משרת את בריאות הציבור"

על הווריד

הקורונה פתחה את הדלת, והשב"כ הסתער פנימה

אחת הדילמות שהקורונה הציבה בפני הרשויות נוגעת לצורך לאזן בין איכון חולים כדי להגן על הציבור, ובין הפגיעה בפרטיותם של אותם חולים. בישראל הפרטיות ניגפה בפני המגפה: הממשלה החליטה שבמסגרת החקירות האפידמיולוגיות עליה לאכן את מיקומם ותנועתם של חולי קורונה, והפקידה על המשימה את שירות הביטחון הכללי, שרשאי לעקוב אחרי התקשורת של תושבי המדינה. השב"כ ניצל למשימה טכנולוגיות ביטחוניות שהיו ברשותו, ושפותחו כדי לסכל טרור, כדי לעקוב אחרי אזרחים חפים מפשע — כל זאת כאשר טכנולוגיות פחות חודרניות, כמו בלוטות', יכולות לזהות קרבה לאנשים אחרים בלי להסגיר את מיקומו ותנועתו של המשתמש. הממשלה נותרה בשלה גם לאחר שהבחירה בשב"כ עוררה מחלוקת ציבורית נוקבת, ואפילו כשהתברר שהפעילות לא תרמה לבלימת התפשטות המגפה. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה, שפורסם באוקטובר, סיכם בפשטות: השב"כ "לא עמד במשימות שהוטלו עליו".

המידע שנאסף באמצעות איכוני השב"כ נאגר על ידי משרד הבריאות, שאוסף גם מידע רפואי שוטף על תושבי ישראל מצינורות מידע כמו בתי החולים, קופות החולים והמעבדות. לכאורה מדובר בפרקטיקה סבירה בעת מאמצים לבלום מגפה. הבעיה היא שהמידע לא נותר בידי המשרד, אלא שותף עם גופים ציבוריים אחרים כמו רשויות מקומיות, רשות האוכלוסין, המטה לביטחון לאומי, הלמ"ס והאוניברסיטה העברית — כל אחד ונימוקיו, כל עוד אלה הוגדרו משרתים את "בריאות הציבור": משרד הבריאות אישר 97% מכל הבקשות לשיתוף במידע רפואי אישי זה, כפי שעולה מבקשת חופש מידע שהוגשה ביוני. במרץ האחרון בג"ץ צמצם מעט את זליגת הנתונים הזו, ואסר על המדינה להעביר מידע על לא מחוסנים לרשויות המקומיות, למשרד החינוך ולמשרד הרווחה.

עוד אמצעי שזכה לתהילה קצרה בקורונה היה הצמידים האלקטרוניים. אלו נשמרו בעבר כאמצעי אחרון לפיקוח על תנועתם של מי שהואשמו בעבירות פליליות, אבל במרץ אושר השימוש בהם ככלי פיקוח על השבים מחו"ל. לפי תזכיר חוק בשם הדיסטופי "בידוד בפיקוח טכנולוגי של אדם", מי שיסרב להתפנות למלונית יחויב לענוד צמיד אלקטרוני למשך 52 יום, כאשר ועדה תוכל להאריך את התקופה הזו בעוד 36 יום בכל פעם — מה שהפך את ישראל לדמוקרטיה היחידה, עד כה, שביקשה להשית על אזרחיה אמצעי מעקב אגרסיביים שכאלה רק כדי לפטור אותם מבידוד. המדינה אף רכשה 20 אלף צמידים כאלה, בעלות של 37 מיליון שקל, אלא שלנוכח דעיכת גל התחלואה השלישי הם מעולם לא הוכנסו לשימוש.

באוגוסט, בעקבות גל התחלואה הרביעי, המדינה אימצה אמצעי ניטור טכנולוגי אחר: "ההסכמון המשודרג", שפותח על ידי המשטרה בעלות של חצי מיליון שקל. מדובר במערכת המשגרת לחייבי הבידוד קישור שעליו עליהם ללחוץ, וכך מאותר מיקומם המדויק ביחס למקום שבו הצהירו שהם מבצעים את חובת הבידוד.

‍