כ

ולם מדברים על "משחקי הדיונון", הסדרה הדרום־קוריאנית שעלתה לאחרונה בנטפליקס. הסיבה לכך ברורה: כמו ב"פרזיטים" הקוריאנים מרשים לעצמם ללכת רחוק עם האלימות, למקומות שאליהם המערב עדיין לא מרשה לעצמו להגיע. הקונספט של הסדרה דווקא לא מקורי: כמו ב"משחקי הרעב", למשל, קבוצת אנשים מוכנסת לתוך מתחם סגור שבו יצטרכו לעמוד במשימות כדי לזכות בפרס הגדול, אבל מי שייכשל, ישלם על כך בחייו.

ואם "משחקי הרעב" ו"מראה שחורה" היו מחאה על תרבות הריאליטי וההתמכרות לטכנולוגיה, הרי ש"משחקי הדיונון", שבה יש רק צופה עלום אחד, מנסה לתאר עתיד דיסטופי מפחיד שיש להישמר מפניו, שבו עשירי העולם יכולים לקנות מה שהם רוצים, כולל את החיים של האנשים. אבל צפייה מעמיקה בסדרה מעלה שהביקורת האמיתית שלה אינה כלפי החזקים והעשירים שמנצלים את כוחם, אלא נגד העניים והחלשים שכביכול נותנים להם לעשות זאת.

העניים שבאים לשחק ברולטה של "משחקי הדיונון" לא מוצגים כמי שהידרדרו למצבם או נולדו לתוכו, אלא כאשמים הבלעדיים בו: הגיבור הראשי של הסדרה הוא מהמר עלוב שגונב מאמו כסף שאותו יבזבז על מרוצי סוסים; גיבור אחר, לכאורה סיפור הצלחה, מתגלה כמי שמעל בכספי החברה שלו, ומבוקש על ידי המשטרה; גיבורה נוספת היא כייסת עלובה, ואחר הוא מאפיונר מתועב.

כך, לפי הסדרה, המיליארדר שיושב בראש ומחכה שיבדרו אותו הוא לא הגיבור הרע. אלו הם דווקא העניים הנלחמים על הזכות לפרס הגדול. הם כל כך רעים, שבשלב מסוים הם גם פונים אחד נגד השני. הם אפילו מוכנים לחזור לזירה הרצחנית אחרי שיצאו ממנה במזל, פשוט כי הם לא מסוגלים לחיות את חייהם אחרת. זה לא אנחנו שאשמים, אומרים לנו העשירים – אלה אתם שהבאתם את עצמכם למצב הזה ומוכנים לעשות הכל, כולל הכל, כדי להגיע לאן שאנחנו הגענו בזכות (לכאורה). אז במקום להתמרמר, נסו לטפל בעצמכם קודם. עד אז תגידו תודה שאנחנו זורקים לכם עצם, ולא בועטים אתכם מחוץ למשחק החיים.