"

תוכנית הבוקר" מעצבנת הרבה אנשים. בחירת הנושאים שלה חכמה, המשחק, הצילום והעריכה מצוינים, אבל יש שם בלגן, ולפחות חלק ממנו לא מכוון. יש סצנות שכתובות היטב וסצנות מביכות. כשנדמה שהבנת משהו על אחת הדמויות, בסצנה הבאה היא תפעל הפוך, והחלקים לא מתחברים. לרגעים זו אופרת סבון, לרגעים דרמה יומרנית, לרגעים סאטירה, והיא גם סופגת ביקורת על העמדות שלה בנושאים נפיצים.

אלא שכל אלה לא הופכים את הסדרה לפחות טובה. להפך. הבלגן הוא שיקוף של רוח הזמן, ודווקא הבעיות הן מקור כוחה בעונה הנוכחית. מתחילתה זו היתה סדרה שעסקה בנושאים עדכניים (מ־MeToo בעונה הראשונה ועד הקורונה כעת) בכלים מיושנים: היא מתמקדת במשבצת שידור אנכרוניסטית; היא מורכבת מפרקים בני כמעט שעה שעולים אחד־אחד, כל שבוע; ועכשיו היא גם מתרגשת מנשיקה בין שתי כוכבות, כאילו אנחנו בשנות התשעים. העניין הוא שזה עובד, ואפילו טוב יותר מבעונה הקודמת. הנשיקה התפוצצה ברשת, פיזור הפרקים מייצר באזז קבוע. וזה עובד כי עכשיו כולנו אנשים "ישנים" שמנסים להסתגל לעולם חדש.

הקורונה, ששיבשה את הפקת העונה השנייה, שינתה גם את הצופים. גדלנו בעולם שבו היתה לנו תחושה של מבנים ברורים, גבולות וסדר, ותפיסה רציפה ומובנת של עצמנו ושל חיינו. שבו אפשר היה לגחך על מגפה בסין, זה הרי רחוק ולא קשור אלינו. שבו ידענו אילו דמויות לאהוב ואילו לשנוא. עכשיו "תוכנית הבוקר" מנסה להשיב משהו מהעולם הישן הזה — ובו בזמן ממשיכה לפרק הכל. היא בנויה באופן מסודר, אבל לא באמת מאפשרת תפיסה רציפה ומובנת של הדמויות והסיפור. היא מגחכת על המגפה בסין, אבל האימה מחלחלת מפרק לפרק ומכריחה אותנו להכיר בטלטלה שעברנו. וכל הדמויות בה מעוררות הזדהות וגם אנטגוניזם, פתטיות, מתגאות באמת ומסתירות אותה בה בעת, נלחמות על מקומן בתוך הכאוס. כמונו. וגם אנחנו משחקים עם האמת, חשדנים, מתקשים לגבש עמדה בנושאים סבוכים, פועלים מתוך מוטיבציות שלא תמיד ברורות גם לנו, יומרנים, מביכים, מזגזגים ומפחדים. יש ממה. אז כן, זו סדרה מבולגנת ומעצבנת. זה היופי שלה. הבלגן הוא אנחנו, וזה אכן מעצבן.