כל חג מזכיר לי את הילדה חמורת הסבר שהייתי, זו שלא שואלת שאלות כדי לא לצאת לא יודעת, נועלת סנדלים עם גרביים רק כדי לגלות בכיתה שזה אסור, נשאלת שוב ושוב בידי הורים של חברים אם אני יהודייה.
‍
הבעיה היא שבתור מישהי שהיא כבר לא תלמידה ואין לה ילדים בבית הספר, אין לי מושג באיזה חג אנחנו. הדרך היחידה שלי להבחין בין החגים היא לפי מה שמוכרים במאפייה, המקום שאליו אני באה כדי לבכות לתוך לחמנייה. בקורונה היו אלה הפרסומות בטלוויזיה שעזרו בפענוח: מוכרים לך טלוויזיה חכמה? זה פסח. ריהוט גינה? יום העצמאות. ובכל זאת בכל שנה מחדש אני מופתעת לגלות שיש דבר כזה פסח ב'.

מבלבל במיוחד הוא ל"ג בעומר. בימים כתיקונם, יש מלא מדורות ברחוב, כאילו שזה סוף העולם. אנשים מוציאים החוצה את כל תכולת הבית שלהם ומעלים אותה באש. אבל עכשיו קורונה, ואסור להדליק מדורות. אז מה נשאר מהחג?
‍
ובכן הגיע הזמן להכיר בכך של"ג בעומר סיים את תפקידו הנוכחי, המהונדס, ולכן צריך להחזיר אותו למה שתמיד פעפע מתחת לפני השטח — חג קבלי. ודאי שמתם לב שככל שאנחנו מתרחקים מתום הילדות ומתקרבים אל הבגרות, ל"ג בעומר עובר תמורה מרתקת. בגן אנחנו שומעים על בר כוכבא ועל תקשורת באמצעות מדורות, אוספים קרשים ושורפים אותם. בתיכון אנחנו זורקים שולחן על הילדים שזרקו חתול למדורה, ובצבא מי מאיתנו שצריך לגלח את הפרצוף מקבל תקופת חסד של זקן. ומה נשאר למבוגרים? ההילולה בהר מירון, שעבור רובנו מסתכמת בידיעה בחדשות. מיעוט המשתתפים השנה אפילו פתח מהדורות. אלו פני החג. זו האמת שלו.

הפתעה־הפתעה! ספירת העומר היא לא "פטור זקן", אלא אֶבל על תלמידיו של רבי עקיבא שמתו במגפה. קצת תמוה שבכלל צריך עוד להסתיר את זה מהציבור. להחליף אֶבל בחג, עלייה לקבר בצליית תפוחי אדמה. אנחנו הרי יכולים להתמודד עם זוועות כאלה. זה הנרטיב של כל החגים האחרים שלנו.
‍
התפקיד ההיסטורי של ל"ג בעומר נגמר. אבות הציונות הפכו אותו לחג לאומי. הם היו זקוקים למצוא קשר בין העם שלנו לאדמה הזו, לסיפורים שיקשרו בין הנפש היהודית ההומייה לארץ ציון וירושלים. אבל המשימה הזאת כבר הושגה. ההגשמה קרתה. מדינת ישראל שרירה וקיימת. החילונים מתפלאים מאיפה הגיעו לחיים שלנו ההילולות במירון? מה זאת אומרת? הן תמיד היו שם.

בסביבה שלי זועקים מיד: "הדתה!". בא לי לצעוק גם: "הדתה!" או להתחכם ולומר בהתנשאות של חילונים יודעי דבר: "הילולה במירון? איזו עבודה זרה" או "אדמה לא קדושה יותר מחיי אדם". אבל האדמה הזאת הצילה את המשפחה שלי. גם אני רוצה לומר: "מדוע הרבנות מתערבת לי בנישואין" ולמחות נגד זה שאין כאן הפרדת דת ומדינה, אבל אוטומטית נפלט לי בלחש: "הלוואי שלא יעשו לי בעיות ויכירו ביהדות שלי בקלות".
‍
אתם מבינים, עבורי ההדתה הזאת מפתה מאוד. היא מקבילה לג'ינס ממותג לעומת ג'ינס שיורשים משקית. היא בוודאות של הילדים המגניבים בשכבה, הכריזמטיים, הרגילים. ואני אוטומטית רוצה גם. לאפות חלה בצורת מפתח לשבת הראשונה של השנה. לבוא למדורה של הכיתה עם קוקה־קולה אדומה ויוקרתית, ולא עם בקבוק קריסטל אומלל. תמיד חלק קטן בתוכי יישאר הילדה הרוסייה המוזרה שפשוט רוצה להיות עם כולם בלי לשאול שאלות, שלא יעלו עליי שאין לי מושג, כאילו אין לי אחיזה איתנה מספיק באדמה הזאת כדי לפקפק בה.
‍