מה בעצם קרה לזכויות שלנו במשבר הזה?

"מצב החירום הקנה לרשויות האכיפה סמכויות חדשות שפגעו בזכויות הפרט. הקורונה סיפקה עילות חדשות למפגשים בין שוטרים לאזרחים, החיכוכים גברו, ראינו מקרים שהמפגש הסלים, כמו בניסיון של שוטרים למנוע מאזרחים לצלם את האכיפה.

"בסיפור של השוטרים והגולש — הם עיכבו גם את מי שצילם אותם. פניתי בעניין ליועץ המשפטי לממשלה, כי אין לשוטרים סמכות להורות לא לצלם ולא ייתכן שאנשים שמסרבים לדרישה כזאת יסתכנו במעצר, תפיסת ציוד או חיפוש לא חוקי. כששוטר מונע מאדם לצלם זה פוגע בחירות, בחופש הביטוי ובאינטרס הציבורי החשוב של ביקורת על המשטרה, של גילוי ובירור האמת. הרי יש לא מעט טענות שהופרכו בבית המשפט בזכות צילומים וסרטונים. זה כמובן פוגע גם באמון הציבור ברשויות האכיפה".

מי נפגע במיוחד בתקופה הזאת?

"למי שהוא שקוף ומוחלש קשה יותר. ראינו בתקופה זו הרבה פחות מעצרים באופן כללי, אבל היו גם מקרים של מעצר אנשים במצוקה שאת חלק מהם היה ניתן לפתור ללא הליך פלילי. הטיפול במקרים כאלה צריך להיות שיקומי, דרך הרווחה, לא נכון לראות בהם עבריינים ולטפל בהם באמצעות הרגל הגסה של המשפט הפלילי".

ספיר (49) היה ממקימי הסנגוריה הציבורית ב־1997, אחר כך השלים תואר שני במשפטים ודוקטורט בהרווארד, חזר לסנגוריה ולפני שמונה שנים מונה לראש המערכת. מתוקף תפקידו הוא גם מתריע, שוב ושוב, על בעיות באכיפת החוק ועל פגיעה באזרחים. רק השבוע, למשל, עשה זאת במכתב המדובר ששלח ליועץ המשפטי לממשלה ולמ"מ מפכ"ל המשטרה, שבו קרא להם להנחות את דרגי השטח במשטרה לא למנוע מאזרחים לצלם שוטרים ולתעד את האכיפה, כי "לאזרח עומדת זכות מלאה לתעד את האירוע, לא קיימת כל סמכות חוקית לדרוש ממנו לחדול מכך או להשמיד את התיעוד".

ספיר מסביר כי מעולם לא היו בישראל כל כך הרבה תקנות חירום והגבלות של חופש התנועה, שבלא מעט מקרים זכו לפרשנות מרחיבה של שוטרים בשטח. הוא מספר על ריבוי מקרים שבהם הסנגוריה הוכיחה לבית המשפט כי התנהלות השוטרים היתה לא תקינה, למשל תושבים בדיר אל־אסד שנעצרו כשיצאו לקנות פיתות בטענה שהתרחקו מביתם ותקפו שוטרים, וסרטון הוכיח את חפותם. הוא מספר על זוג שנתפס בידי המשטרה הרחק מביתו, ואז נלקח ממכוניתו והורד הרחק ממקום מגוריו, מה שהוביל לעימות ולמעצר, ועל דיירת רחוב שנדרשה לבידוד ונעצרה משום שלא היה לה היכן לשהות. והוא מספר גם על מקרים קשים של גניבה ופריצה של אנשים שחיפשו מזון בתוך המשבר הכלכלי המעמיק, כגון אדם שנכנס למחסן של מסעדה סגורה ולקח שניצלים קפואים, או אחר שלקח קפה ועוגיות במרכז יום לקשישים.

אבל את הדגש העיקרי הוא שם על מעמדן של זכויות האדם בצל הקורונה. ברמה הניהולית, ספיר היה צריך לוודא  שכמעט 1,000 הסנגורים הציבוריים ימשיכו לשרת את מי שזקוק להגנה כשחלק מהדיונים מתקיימים מרחוק, ולדאוג שזכויותיהם של חשודים ונאשמים לא ייפגעו. במישור העקרוני, הוא עסוק בשלל סוגיות ודילמות חדשות שעולות בתקופת משבר מהמפגש בין מערכת החוק והאכיפה לבין האזרח. מצב החירום, הוא מעיד, מגביר את הפגיעה בזכויות אזרח בסיסיות, שגם כך ביומיום הישראלי אינן נשמרות בקפדנות יתרה על ידי הרשויות.

מה עמדתכם לגבי הפגיעה בפרטיות שנגזרת מאיכונים של הטלפונים הסלולריים לצורכי חקירה אפידמיולוגית או אכיפת בידוד?

"רצינו לוודא שהפעולות האלה ממוקדות במטרת החירום בלבד, ושהרשויות לא יעשו בהן שימוש לעניינים אחרים, לכן עמדנו על כך שאיכוני המשטרה, שנעשו בתקופת הקורונה ללא צורך בצו בית משפט, ייעשו אך ורק לשם אכיפת הבידוד. היו מי שחשבו אחרת — שאם יתגלו עבירות פליליות אחרות במסגרת האיכונים, המשטרה תוכל לעשות בזה שימוש. חשבנו שזה לא מידתי ונותן כוח עודף למשטרה בחסות תקופת החירום, ועמדנו על כך שהתקנות יגדירו במפורש את גבולות השימוש באיכונים. היה נראה שמקבלים את עמדתנו אולם למעשה הוויכוח הזה לא הוכרע, כי בסופו של דבר הכנסת לא אפשרה חקיקה בנושא לאחר פקיעת התקנות".  

‍ובמקביל ימי הקורונה הובילו לעצירת משפטים או להתארכות ההליך.

"נכון, וזה נושא בעל השפעה משמעותית על חירותם של אנשים. אנחנו מנהלים מאבקים כדי שדיונים יישמעו. בהתחלה כלל לא היה ברור שיהיה אפשר לקיים דיונים של עצורים, אלא רק בבקשות המעצר הראשונות של המדינה. המשמעות היתה שאנשים יכולים לשבת בכלא ואפילו להגיע להסדר טיעון, אבל אין להם אפשרות להציג אותו לבית המשפט ולהשתחרר. אחרי שהקמנו קול צעקה מנהל בתי המשפט אִפשר גם דיוני מעצרים, ואני בקשר איתו במטרה להרחיב את המגמה".

אילו דיונים עדיין חסרים בעצם?

"הבעיה העיקרית היא שדיוני הוכחות לא נשמעים כרגע כלל, ועצורים שרוצים לנהל דיונים כאלה ולעמוד על חפותם צריכים לבקש אישור מיוחד מנשיא בית המשפט. לא ייתכן שאנשים שעצורים עד תום ההליכים ימשיכו לשבת במעצר והמשפט שלהם לא יתקדם בגלל הקורונה. זה לא פחות חשוב מחדרי כושר או דברים אחרים שנפתחו, ולא בהכרח מסוכן יותר".

‍מה לגבי ערעורים?

"עמדת המדינה היתה שערעור זה לא דיון מספיק דחוף. היה לנו מקרה במחוז הדרום של אדם שהורשע בעבירות סמים ותקיפה ונידון לשנת מאסר. הוא כבר ישב בכלא כשמונה חודשים והגיש ערעור על חומרת העונש, ובית המשפט לא היה מוכן לשמוע אותו כי אנחנו בתקופת החירום. נאלצנו להילחם ולהגיע עד בג"ץ, ורק אז פרקליטות המדינה שינתה את עמדתה והודיעה שלא תתנגד לשמיעת הערעור. הערעור נדון והתקבל בחלקו, ובימים אלה האיש משוחרר לביתו. בעקבות המקרה הזה בתי המשפט החלו לשמוע ערעורים פליליים".

הגעתם לבג"ץ, כידידי בית המשפט, גם בעתירה שנגעה לבקשות לעיון מחדש בתנאי השחרור למעצר בית בתנאים מגבילים.

"מדובר באנשים שהוטלו מגבלות לא פשוטות על החירות שלהם. חלק מהם במעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני, ובתנאים אלה הם ממתינים למשפט שבינתיים לא מתקדם בגלל עצירת הדיונים. היו גם בעיות פרקטיות שצצו בעקבות ההגבלות, למשל מפקחים שלא יכלו להגיע לפקח עקב מגבלות התנועה שהוטלו. עמדת המדינה היתה שהעיון מחדש בתנאי השחרור יישמע רק אחרי הקורונה, התנגדנו לכך ובית המשפט העליון קיבל את עמדתנו וקבע שדיונים אלה כן יישמעו".

‍בתי המשפט חוזרים בהדרגה לשגרה, יש דיונים שעדיין לא יכולים להתקיים?

"שני סוגי דיונים עדיין לא נשמעים, למעט בהחלטה חריגה של נשיא בית המשפט, ואנו נאבקים על כך שהם יחזרו בקרוב מאוד. הראשון הוא עתירות של אסירים, שכרגע שירות בתי הסוהר מתנגד שיישמעו; לדעתנו דווקא בתקופה זו, כשבתי הסוהר סגורים לגמרי כחלק מהמאמץ של שב"ס למנוע הדבקה וזכויות האסירים נפגעות קשות — אין להם חופשות, ביקורי משפחות והתייחדות, אפילו לא ביקור עורכי דין — חשוב שהאסירים יוכלו לטעון את טענותיהם בעתירות. זה נמצא בדיונים ואם זה לא יסתדר בקרוב נעתור לבג"ץ. וכאמור גם דיוני הוכחות של עצורים עדיין לא נשמעים; ברור שיש קושי לשמוע דיונים כאלה מרחוק, בשיחות וידיאו, אבל עם חזרת המשק לפעילות צריך לבנות מתווה להחזרת כלל הדיונים, לרבות הבאת העצורים לבתי המשפט לפי הגבלות משרד הבריאות, למשל בקפסולות קבועות, ישר מבית הסוהר, בלי איסוף אסירים ממקומות אחרים בדרך".

ההיערכות לחירום של כל מערכת החוק והאכיפה הולידה גם כלים או עקרונות חדשים?

"כן, יש לא מעט דברים חיוביים מימי הקורונה שצריכים להישאר גם כשנחזור לשגרה, בכל הנוגע למעצרים. למשל, התנאי שקבעו של חיוניות המעצר. בכל הארכת מעצר צריך לבחון אם זה חיוני, וזו הוראה שבעיניי מתבקשת גם מהחוק הקיים בלי קשר לקורונה; במקומות שבהם זה אפשרי, צריך להסתפק בחלופת מעצר גם בשגרה.

"עניין שני הוא שיצרו מדרג של אישורים, למשל כדי להאריך מעצר לצורך חקירה יש צורך באישור של קצין בדרגת סגן ניצב ומעלה, ומעצר לאחר כתב אישום מצריך אישור של דרג מסוים בפרקליטות. הדבר הזה נותן את אותותיו בשטח, ואנו רואים שיש פחות מעצרים בתקופה הזאת. לכן אני שואל: למה לא לעשות זאת גם בימי שגרה? החירות בימי שגרה יקרה לא פחות".

מה אִפשר את הירידה במספר המעצרים, בייחוד עד תום ההליכים?

"המדינה העלתה את התקנים לשחרור למעצרי בית באיזוק אלקטרוני (תוספת של כ־250 ערכות איזוק), מה שהיא לא עושה מספיק ביומיום, וזו עוד דוגמה לדבר טוב שכדאי שיישאר איתנו. חד־משמעית, מעצר בית באיזוק אלקטרוני הוא חלופה זולה יותר, גם כספית וגם בחירות האדם, ואנו נאבקים על כך בכל תיק.

"תקופת הקורונה היא מעין ניסוי מעבדה שיש ללמוד ממנו, ואם יש דברים טובים שנעשו — כדאי להשאירם גם בימי שגרה. בתקופת חירום מערכות מתמקדות בעיקר, ולכן גם בשגרה מערכת משפט פלילי צריכה לעסוק בעיקר ולא בזוטות, כי ההליך הפלילי דורסני מאוד וכלי המעצר הוא תמיד ראשון בו. התקופה הזו מלמדת אותנו שאפשר לצמצם את השימוש בכלי הזה".

המעבר לדיונים בטלפון, לוויעוד מרחוק מחדרים שהוכנו לכך בבתי המעצר, גם הוא עשוי להישאר, ולחסוך את הטרחה והעלות שבנסיעות ארוכות של העצורים לבית המשפט?

"העמדה שלנו לגבי ויעוד מרחוק פחות נלהבת, כי יש הרבה בעיות בתחום. זה פתרון טוב במצב חירום, כי הוא עדיף על ביטול דיונים, אבל הוא פוגע בזכות של האדם להיות נוכח במקום שבו מוכרע גורלו. לפעמים הסנגור צריך לדבר עם העצור ביחידות ובפרטיות, וזה בעייתי מרחוק. יש גם חשיבות לקשר העין עם השופט. יש שוני רב בין דיון בחירותו של אדם על מסך, בסיטואציה סטרילית מאוד, לבין מצב שבו השופט יכול להיישיר מבט אל בן אדם, להריח אותו, לראות את פצעי הפשפשים שעקצו אותו בתא המעצר".

אפרופו תאי מעצר, הסנגורים חזרו לבקר במתקני הכליאה?

"אישרתי תוכנית של ביקורים רשמיים של הסנגוריה כדי לא להפקיר את האסירים. אנשים מטעמנו יגיעו לבתי הכלא עם מסכות ויבצעו ביקורות, אלה שנאגדות בדו"חות הסנגוריה על תנאי הכליאה, הצפיפות והתברואה בבתי הכלא. בשבוע שעבר יצא גם דו"ח של מבקר המדינה בנושא, והוא הצביע על לא מעט ליקויים, הוא מאשש הרבה מהטענות שאנחנו מעלים זה זמן רב. אני שמח שעוד מישהו הזדעזע מכך שבמאה ה־21 אנשים צריכים לשבת בשירותי כריעה בתאים עם קירות מתקלפים, לאכול בצורה שלא מכבדת בן אנוש ולשהות בצפיפות כמו במדינות העולם השלישי. הבעיה היא שחלק מהדברים אינם תלויים בשב"ס אלא בתקציבים, ונושא הצפיפות בבתי הסוהר לא קשור רק בבינוי ושיפוץ אלא גם במדיניות הענישה ומדיניות המעצרים".

מה הבעיה העקרונית מבחינת מדיניות המעצרים?

"חייבים לזכור שמעצר הוא כלי פוגעני מאוד, ששולל את חירות האדם ופוגע בכבודו, ומדובר במקרים שבהם האדם עדיין לא הורשע. 50% מהעצורים משתחררים בלי שמוגש נגדם כתב אישום. מדיניות מעצרים שפוגעת בעשרות אלפי אנשים בשנה, רבים מהם על לא עוול בכפם, לא יכולה להיות מוצדקת.

"חוק המעצרים שנכנס לתוקף ב־1997 היה אמור להפחית את המספר ולהגביר את הביקורת השיפוטית, אלא שהמטרה הזאת לא הושגה, והתמונה שמציג דו"ח המבקר על היקף המעצרים מטרידה מאוד. למשל, גילינו בו בין השאר על 120 אלף מעצרים בשנים 2018-2016 שהמשטרה כלל לא דיווחה עליהם, מה שמעמיד בפרופורציה את טענות המשטרה לירידה במספר המעצרים בשנתיים האחרונות".

באילו מעצרים מדובר?

"יש כמה סוגים של מעצרים מהסוג הזה, העיקרי שבהם הוא מעצר שטח שלא מתפתח למה שהם מכנים אסמכתא לכליאה. אדם נעצר, נמצא בתחנת המשטרה כמה שעות ואז משוחרר. אלה מעצרים שיכולים להיות פוגעניים מאוד, ולמרות זאת אף אחד לא סופר אותם. הציבור נחשף עכשיו, בימי הקורונה, לדוגמאות למעצרים כאלה, למשל של מפר בידוד בפארק או גולש — אלה מעצרים של אזרחים נורמטיביים בחשד לעבירות זוטרות מתחום הסדר הציבורי, שנעשים בידי שוטר מדרג זוטר — ודווקא עליהם לא היה עד היום דיווח וביקורת".

המבקר מחזק את טענתכם גם לגבי העובדה שהמשטרה לא משתמשת מספיק בסמכות השחרור של החשודים בתחנה ומביאה את הנחקרים לבית המשפט.

"הנוהג הזה גורר לילות מיותרים של אנשים במעצר, שם הם עוברים לילה שמצלק את נפשם באופן בלתי הפיך. למחרת הם מטורטרים בפוסטה לבית המשפט, ורק שם הם משוחררים, פעמים רבות עוד לפני הדיון. אלה אנשים שהקצין התורן היה יכול לשחררם ערב קודם ולא בבוקר, לו היה נדרש לכך. אנחנו רואים שבמחצית מהמקרים האחרים, שבהם בית המשפט משחרר, השחרור הוא בתנאים שהקצין התורן היה מוסמך בעצמו לשחרר. אנחנו מתריעים על כך שנים, ולכולם ברור שיש כאן תקלה. יש צורך בהתארגנות אחרת של המערכת, כדי לצמצם את הפגיעה בחירות וכדי להפחית את העלויות של המדינה — על כליאה, הובלה, עומס בבית המשפט ועוד".

המבקר ציין בין השאר שעלות אחזקת כלוא במעצר היא 120 אלף שקל בשנה, ואילו העלות של פיקוח אלקטרוני היא חצי ומסגרת ממשלתית למשוחררים בתנאים מגבילים תעלה שליש.

"מעצר עד תום ההליכים הוא רעה חולה של המשפט הפלילי הישראלי. אנחנו נמנים עם חמש המדינות בעלות שיעור העצורים הגבוה ביותר במדינות ה־OECD, כשמעלינו רק ארצות הברית, צ'ילה, מקסיקו ולטביה. קרוב ל־40% מהכלואים בבתי הסוהר בישראל הם עצורים, כלומר אנשים שלא הורשעו. יש לזה השפעה על ההליך הפלילי — זה מקשה על האדם לנהל את הגנתו, להתכונן למשפט, להתייעץ עם עורך הדין. זה פוגעני גם משום שמשפטים מתארכים, ולעתים העונש שצפוי לו קצר יותר מתקופת המעצר או חופף לה. המשמעות היא שאדם מוכן לותר על המשפט ועל טענות ההגנה שלו ולהודות בהסדר טיעון רק כדי לגמור את הסיפור וללכת הביתה".

איך דואגים שהדו"ח, עם הכשלים שעליהם הצביע, לא ייהפך להיות מעצור לדלת?

"אני אופטימי. יש ועדה ציבורית לבחינת מדיניות המעצרים בראשות השופטת בדימוס שולמית דותן, שבה אני חבר, וממצאי הדו"ח ישמשו לנו כלי עזר חשוב בדרך לתיקוני חקיקה או לקביעת מדיניות שיביאו לשינוי. אני גם מקווה שהגופים השונים בעצמם ייקחו את הדברים לתשומת לבם ויתקנו את מה שדרוש תיקון. אנו כסנגוריה כמובן נעשה שימוש בממצאי הדו"ח בבתי המשפט ובדיוני מדיניות בכנסת. אם יתייחסו אל הממצאים וההמלצות ברצינות ויהיה שינוי אז כל הגופים המוזכרים בדו"ח — משטרה, פרקליטות, שב"ס, בתי המשפט וכו' — ירוויחו. בסופו של דבר, ההקפדה על זכויות האדם, כבודו וחירותו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי של תועלת וחיסכון כלכלי".

‍