מעצבת אופנת פֶטיש. אני אומרת זאת בגאווה ואוהבת לראות את ההשתוממות של האנשים. יש כאלה ששואלים "מה, את מקבלת מכות?", יש מי שמגיב בבדיחות, יש נבוכים ויש סקרנים. גם בחנות שלי רואים את זה: אנשים שמרימים בגד ועושים ממנו צחוק, אבל בפנים שלהם את רואה מבוכה.

אני לא כל כך יודעת מה ההגדרה הפסיכולוגית, אבל בעולם האופנה מדובר בכל מה שקשור ל־Pאנק, מטאל, גותיקה וכמובן בדסמ (BDSM הם יחסי שליטה, קיצור של: קשירות, משמעת וסאדו־מזוכיזם, י"כ).

מבחינה חברתית אין מה שמחבר ביניהן, כל קהילה היא בפני עצמה ואני עובדת עם כולן. מבחינה אופנתית גם המטאליסטים וגם הבדסמים הולכים עם ויניל לטקס שחור, שהוא בד דמוי עור, שנוח יותר לאקלים הישראלי מהלטקס הטהור. הגותים אוהבים להוסיף לעור גם בדים עדינים, כמו תחרה ומלמלה. אצל הגותים והמטאליסטים יש הרבה שימוש בסמלים, כמו גולגלות, ואילו הבדסמים חובבים אוברולים ומסכות, שלא קיימים אצל היתר.
הקו המחבר העיקרי בין כולם הוא שזו אופנה שחורה. יש בגדי פטיש גם בצבעי ורוד ואדום, אבל הצבע הדומיננטי הוא ללא ספק השחור. כמו כן כל הקהילות הללו אוהבות לשלב בבגדים הרבה חלקי ניקל, בעיקר ניטים.

בקהילת הבדסמ הלבוש שלך משקף את תפקידך בתוך משחקי הכוח. יש בגדים שאופיינים לנשלטים, וכאלו שמתאימים יותר לשולטים, כך שישר יידעו מי אתה. זה ביגוד שמשמש אותם רק לסשנים. הם לא יילכו עם הבגדים האלה ברחוב, בניגוד לגותים ופאנקיסטים.

מלכות נוהגות ללבוש מסכות ואוברולים או שמלות צמודות שמכסות את גופן. הנשלטות, לעומת זאת, חשופות יותר. הן לובשות חצאיות ומכנסונים ועל הצוואר יענדו קולר, שמסמל שהן נשלטות. גבר שולט ילבש וסטים מאובזרים עם ניטים או הרנסט (רתמת כתף), ואילו נשלט ילך עם מכנסון וקולר.

אני מעורבת מאוד בקהילת הבדסמ. כבר ארבע שנים שאני הולכת למסיבות של הקהילה, אבל זה יותר עניין חברתי, ואני לא משתתפת בפעילות המינית שמתבצעת שם. אני נדלקת מהפתיחות של האנשים שם ומהסיפורים שאני נתקלת בהם. עוד קודם לכן ביליתי הרבה עם רוקרים ומטאליסטים. תמיד לבשתי שחור ונמשכתי לכל מה שמשדר מסתורין ואופל. אבל עד גיל 30 בערך הייתי ילדה ביישנית ותמימה.

נכנסתי להיריון, ומשהו בזה הכניס אותי למוד יצירתי. פתאום הוצאתי דפי פחם והתחלתי לצייר ולעצב את הבית שלי. וזה התגבר עוד יותר אחרי הלידה, כשהתעורר בי מחדש ג'וק התפירה. תפרתי המון בתור נערה, הייתי מכינה שרוואלים מסדינים ישנים לכל השכנים ולמדתי במגמת אופנה. כנערה שהיתה מופנמת באופן קיצוני, זו היתה דרך לתעל את הדיכאון שהייתי בו. אבל מתישהו הפסקתי, ומפה לשם לא נגעתי במכונה עשר שנים עד הלידה. אז החלטתי שבמקום לקנות לבת שלי בגדים, אתפור לה. התחביב הזה הלך והתרחב והתחלתי למכור בגדים שתפרתי בדוכן בדיזנגוף סנטר.
ואז כשהילדה היתה בת חצי שנה, קמתי ועזבתי את אבא שלה בלי כלום כמעט. תחום האופנה לא איפשר לי להתפרנס, אז פתחתי משפחתון, שבהמשך גדל עד שנהפך לגן ילדים מלא. בערך באותה תקופה נכנסתי לפרק השחור בחיי — התאהבתי במטאליסט שהכניס אותי לעולם הזה. זו היתה תקופה סוחפת, שבה הכרתי הרבה אנשים והתחלתי להיות יותר ויותר אלטרנטיבית.

אף פעם לא ראיתי את עצמי משויכת למועדון כלשהו. הייתי גננת ואמא לילדה שיוצאת עם בחור מעניין ומעשירה את עצמי בידע. רק כשגיליתי את הבדסמ, הכנסתי את עצמי ממש למועדון. ההורים של הילדים הכירו אותי ותמיד ידעו עליי הכל. זה היה גן תל אביבי בוהמייני טיפוסי, עם הורים שהם עיתונאים, מוזיקאים ושחקנים. כולם זרמו עם זה. בבוקר הייתי משמיעה לילדים רוק עד 10:00, ורק אחרי זה שירי ילדים. עם זאת לגן לא הגעתי בשחור. זה היה רק מחוץ לו.

לפני כשבע שנים חבר ילדות שלי, שהיה נהג מונית של חשפניות ממועדון הפוסיקט, סיפר שמחפשים שם מעצבת תלבושת ותופרת. התחלתי לעבוד עם החשפניות, וזה הלך יפה מאוד, אבל גם גזל ממני זמן ואנרגיה. כשקלטתי שההורים לא מרוצים מזה, הפסקתי. אבל אז עברו עוד כמה שנים ונאלצתי לסגור את הגן כי לשכנים נמאס ממנו. מבחינתי, זה היה סימן שהגיע הזמן לסגור את הכל. זו עבודה קשה ושוחקת ומהיום למחר החלטתי לסגור.
הייתי במשבר קשה מאוד והתמכרתי לתרופות אנטי־דיכאוניות, אבל הכורח להתפרנס דחף אותי לבנות קריירה חדשה. בהתחלה חזרתי לעצב לחשפניות, אבל בינתיים העולם הזה השתנה. סגרו הרבה מועדונים וכבר לא קנו באותו סדר גודל. אז במקביל לחשפניות גם יצרתי לבוש למלכות דראג.
באותה תקופה כבר תפסתי אומץ, יצאתי עם הנטייה האלטרנטיבית שלי, ותפרתי עם בדי סקאי, ניטים ומתכות. אבל היו אומרים לי "את לא מתאימה, לכי לדאנג'ן (מועדון הבית של קהילת הבדסמ הישראלית, י"כ). אז יום אחד כשישבתי בבר, מדוכאת מהחיים ולא יודעת מה לעשות, החלטתי לנסוע לדאנג'ן להציע להם את שירותיי כמעצבת.

לא מיד. בהתחלה אף אחד שם לא הבין בכלל מה אני רוצה מהם. אנשים היו באים לסשנים מהבית עם הבגדים שלהם, והבגדים שלי לא נתפסו כנחוצים כל כך. לא ידעו מה לעשות איתי. אבל בשלב מסוים הקצו לי פינה קטנה במועדון, שבה פתחתי עמדת מכירה קטנה, ועם הזמן וההצלחה היא נהפכה לחנות של ממש בתוך המועדון.

הבעיה העיקרית היא שישראלים מחפשים לקנות בזול, ויש גבול כמה אפשר להיות זולה. זה לא כמו בקהילות בחו"ל, שבהן הבגד הוא חלק מרכזי. אם אתה נכנס לקיטקט, מועדון הבדסמ הכי חזק בברלין, לא יכניסו אותך סתם לבוש שחור. אתה חייב להיות בדסמי, כלומר לבוש באוברול צמוד או מחוך וחזייה. ובכל זאת אני רוצה להאמין שגרמתי לשינוי כאן. וכיום העניינים הכלכליים כבר עובדים טוב יותר והפרנסה בסדר.

העולם הזה נותן לי כוח, אני מרגישה בשליטה, ושאני מעצימה, חזקה וסקסית. זה עולם שוויני בין גברים לנשים, וכל התחום שבינו לבינה נעשה בהסכמה. זה אולי נשמע אלים, אבל השליטה היא בעיקר מנטלית. אני רואה בזה הרבה נשמה ותשוקה. ובעיקר, זה עולם שמקבל את כולם עם פתיחות גדולה לכל סוג של מיניות.

yoghev.karmel@calcalist.co.il