חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// נתוני האבטלה מחייבים מאמץ ממשלתי /// בחברות הביטוח נחשפת תמונה מטרידה /// ההייטק חוזר לימים פחות טובים

האבטלה

לשטח את העקומה

שיעור האבטלה הגבוה ביותר שנרשם בישראל היה ב־1992, אחרי העלייה מברית המועצות — 11.2%; משנות הקמת המדינה והצנע, שבהן המצב היה קשה יותר, אין נתונים. מנגד, בשנים האחרונות שיעור האבטלה בישראל היה נמוך מאוד, סביב 4%. בפברואר הוא ירד אפילו ל־3.3%, מהנמוכים בכל הזמנים. ואז באה הקורונה.
האם חודשיים אחרי הנתון המדהים ההוא אנחנו נמצאים בקצה ההפוך, של שיעור האבטלה הגבוה בכל הזמנים? כך זה נראה, אבל הנתונים מבלבלים.
למדידות הרשמיות אחראית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושיעור האבטלה שלה אינו כולל עובדים בחל"ת. כדי לספור אותם, היא מתייחסת לאנשים שנעדרו מעבודתם יותר משבוע. כך, במרץ (לאפריל עוד אין נתונים) הלמ"ס אמדה את שיעור האבטלה ב־3.4%, אבל שיעורם של הנעדרים מהעבודה היה 43%, לעומת 10% בפברואר. שירות התעסוקה, לעומת זאת, סופר עובדים בחל"ת, ובאפריל הוא העריך את האבטלה הכוללת אותם ב־28% מכוח העבודה בישראל — לעומת כ־4% בפברואר.
מאחורי הניואנסים הסטטיסטיים עומד זינוק של כפי 7 בערך במספרם של מי שאינם עובדים. זה משבר קולוסאלי, שהנעלם העיקרי בו הוא הזמן: כמה חל"תים ייהפכו לפיטורים, וכמה ממי שאינם עובדים כרגע ייהפכו למובטלים קבועים? ומהנעלם הזה צריכה להיגזר המדיניות — זו העקומה האמיתית שהממשלה צריכה לשטח עכשיו.
/// שחר אילן

ההייטק

חוזרים אחורה

בהייטק, כמו אצל יהודים, מספר הדעות שווה בערך למספר העוסקים בתחום. כך גם ההתייחסות של הענף לפיטורים שצוברים תאוצה, ושמתמקדים בלהשאיר רק את העובדים החיוניים ביותר, בעיקר אנשי הטכנולוגיה. מצד אחד, יש כאן תיקון של תעשייה בזבזנית, שהתרגלה לכך שמספר העובדים בחברה הוא מדד להצלחתה, עם מחלקות פינוקים ומכירות מנופחות, בין השאר.
מצד אחר, כשמשאירים בעיקר את המתכנתים ונפרדים מהשאר, קורים שני דברים רעים. ראשית, זה מחזיר אותנו לימי מועדון הג'נטלמנים, בעיקר גברים, בעיקר מאותם בתי גידול. לפי נתוני רשות החדשנות נשים מהוות שליש מעובדי ההייטק, אבל פחות מרבע מעובדי המקצועות הטכניים. כלומר עכשיו רבות מהן הולכות הביתה, והשיפור במגוון האנושי ובעיקר המגדרי כמעט יימחק. תהייה אחרת היא מה יקרה למוצרים עצמם. כשאנחנו נשארים בעיקר עם אנשי הטכנולוגיה וממהרים להיפרד ממי שאחראים לעיצוב או להיבטים לא טכניים אחרים בחוויית המשתמש, למשל, הטכנולוגיה עלולה לחזור אחורה, לצערם של כל המשתמשים.
/// הגר רבט

כלל ומגדל

הציבור מנוצל

הכאוס הניהולי בשתי חברות הביטוח הגדולות בישראל, מגדל וכלל, העסיק בחודשים האחרונים את שוק ההון, אבל לא ממש עניין את מאות אלפי החוסכים בחברות האלה. וככל שהנעשה בהן מתברר, נחשף עד כמה היה שם ניצול לרעה של כספי הציבור. במגדל, בעל השליטה שלמה אליהו ניסה להדיח את היו"ר ניר גלעד, בין השאר לאחר שהאחרון הוביל להזזת מנהל ההשקעות הראשי, מקורבו של אליהו; במילים אחרות, המלחמה על מי שמנהל את כספי הציבור היתה נגועה באינטרסים לא רלבנטיים. בכלל דווח על התערבות פסולה של בעלי מניות בניהול ההשקעות ועל לחצים לאישור עסקאות מול חברה שמנהל אחד מבעלי המניות. כל העניין עוד בבירור, אבל זה מריח לא טוב.
הכסף של הציבור מופקד אצל הגופים המוסדיים בנאמנות, ועליהם לנהל אותו בזהירות ועם תשואה מקסימלית. אם הכסף הזה משמש לסידור מקורבים, שכר מפנק או עסקאות אינטרסנטיות, יש כאן בעיה עמוקה יותר מסכסוך נקודתי בהנהלה. לכן הממונה על הענף משה ברקת חייב לעשות יותר מלפתור את המשבר הנקודתי, ולהתחיל לבדוק לעומק את ההתנהלות בחברות הביטוח כולן, ולייצר ענישה והרתעה שימנעו שימוש לרעה בחסכונות של הציבור חסר הקול.
/// רחלי בינדמן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

על איזה "גל שני" מדברים בדיוק, ולמה זה מטעה?

בצד הצעדים המדודים אך כאוטיים של יציאה ממצב החירום, גוברים הדיבורים על "הגל השני" שעוד מחכה לנו. זה התחיל מחשש מגל שני של המחלה עצמה, התפרצות נוספת שעלולה לבוא אם ההגבלות יוסרו, המפגשים בין בני אדם יתרבו, וייווצרו מעגלים־מעגלים של הדבקות, אדוות קטנות שיחברו לגל גדול. ואז כמובן שוב הגבלות, שוב סגר, מחזוריות גלית שכזאת.
וישנו השיח על גל שני כלכלי — עוד פיטורים, עוד קיצוצים, ואנשים שהצליחו להחזיק מעמד במשך כמה חודשים בזכות הקלות וחסכונות מגיעים אל התחתית. שכירים, עצמאים, כאלה שגם התאוששות איטית של המשק מהחודשיים האחרונים כבר לא תציל אותם. וישנם גלי הדף שיגיעו מחו"ל, מאירופה וסין וארצות הברית והמצב המשברי בכלכלות שלהן. וישנם גלי מחאה, שכרגע אנחנו רואים אותם עולים ועולים, ועוד יכולים להתרחב. האם, למשל, אנחנו הולכים לגל של שביתות ענק?
כך שיש ללא ספק תחושה של "הנה בא עוד גל גדול/ זהירות רק לא ליפול", אבל בשיר הגל הזה הוא רגע של ריגוש, אתגר, חלק מכיף אחד גדול שמציעה האי־ודאות של הים. יורדי ים רציניים יודעים עד כמה גל יכול להיות מסוכן ואכזרי, אבל הם גם יודעים שהוא חלק מהמשחק, ושבסופו תמיד יש אופק פתוח לכיבוש, או חוף מבטחים למנוחה. לנו אין את זה. אנחנו לא על ספינה בדרכה אל עתיד מבטיח או בית בטוח. יותר על ספינת פיראטים בלונה פארק — סתם מועפים למעלה ולמטה, חסרי שליטה, מוכי בחילה, תוהים מתי זה ייגמר, ויודעים שגם כשזה שיקרה, גם כשנרד, במשך זמן רב האדמה עוד תרעד לנו מתחת לרגליים.