בצד הצעדים המדודים אך כאוטיים של יציאה ממצב החירום, גוברים הדיבורים על "הגל השני" שעוד מחכה לנו. זה התחיל מחשש מגל שני של המחלה עצמה, התפרצות נוספת שעלולה לבוא אם ההגבלות יוסרו, המפגשים בין בני אדם יתרבו, וייווצרו מעגלים־מעגלים של הדבקות, אדוות קטנות שיחברו לגל גדול. ואז כמובן שוב הגבלות, שוב סגר, מחזוריות גלית שכזאת.
וישנו השיח על גל שני כלכלי — עוד פיטורים, עוד קיצוצים, ואנשים שהצליחו להחזיק מעמד במשך כמה חודשים בזכות הקלות וחסכונות מגיעים אל התחתית. שכירים, עצמאים, כאלה שגם התאוששות איטית של המשק מהחודשיים האחרונים כבר לא תציל אותם. וישנם גלי הדף שיגיעו מחו"ל, מאירופה וסין וארצות הברית והמצב המשברי בכלכלות שלהן. וישנם גלי מחאה, שכרגע אנחנו רואים אותם עולים ועולים, ועוד יכולים להתרחב. האם, למשל, אנחנו הולכים לגל של שביתות ענק?
כך שיש ללא ספק תחושה של "הנה בא עוד גל גדול/ זהירות רק לא ליפול", אבל בשיר הגל הזה הוא רגע של ריגוש, אתגר, חלק מכיף אחד גדול שמציעה האי־ודאות של הים. יורדי ים רציניים יודעים עד כמה גל יכול להיות מסוכן ואכזרי, אבל הם גם יודעים שהוא חלק מהמשחק, ושבסופו תמיד יש אופק פתוח לכיבוש, או חוף מבטחים למנוחה. לנו אין את זה. אנחנו לא על ספינה בדרכה אל עתיד מבטיח או בית בטוח. יותר על ספינת פיראטים בלונה פארק — סתם מועפים למעלה ולמטה, חסרי שליטה, מוכי בחילה, תוהים מתי זה ייגמר, ויודעים שגם כשזה שיקרה, גם כשנרד, במשך זמן רב האדמה עוד תרעד לנו מתחת לרגליים.