"תיירי לא עשה את המעבר לתפקיד המאמן, ולא לגמרי נפרד מתיירי השחקן", אמר על כך אלכסנדר גולובין, שחקן מונאקו. "כשחקן הוא היה חזק מאוד, והשחקנים היחידים במונאקו שהתקרבו לרמתו היו ראדמל פאלקאו וססק פאברגאס. הוא נהג להיכנס למגרש, להראות לנו איך לבצע דברים, ואז להתעצבן ולומר 'נסו לחטוף ממני את הכדור'. כשדברים לא עבדו כמו שצריך הוא התרגז וצעק. כשנעלב, הוא לא עבד איתנו על טקטיקות. חבל, היו לו כמה אימונים מבריקים ורעיונות טובים".

הנרי הוא לא השחקן הגדול הראשון שנכשל באימון. הרשימה הארוכה נשרכת ממג'יק ג'ונסון ועד אבי נמני. כי להיות כוכב־על לא מכין אותך לניהול אנשים. "כדורגל הוא משחק של רעיונות", הסביר קרלו אנצ'לוטי, מאמן מוצלח בהרבה מהנרי, "וכדי שרעיון יקבל חיים, צריך להסביר אותו לאנשים שאמורים לבצע אותו. לכן צריך לדעת מה לומר לשחקנים ולתקשר איתם ברמה גבוהה ופשוטה".

זה לא רק עניין של תקשורת: זו גם ההבנה. הרבה מאמנים בכירים כיום היו שחקנים מוגבלים למדי, ודאי לעומת הנרי. יורגן קלופ, למשל, היה שחקן בינוני, אבל גם כשלא הצליח לבטא ברגליים את הרעיונות שהיו לו בראש, ידע מה עליו לעשות כדי לצמצם את הפער בינו לבין כדורגלנים טובים ממנו. זה הוביל אותו לחשוב יותר על המשחק עצמו ואיך, כשחקן, הוא יכול להציב את עצמו במקומות שבהם יצליח יותר. גם אנטוניו קונטה, מאמן אינטר, סיפר שכשחקן מוגבל בכישרונו נאלץ למצוא פתרונות לפני שקיבל את הכדור. לדבריו, זה מה שעוזר לו כמאמן למצוא פתרונות לשחקניו.

זה נקרא אמפתיה, מונח שבעברית מתורגם בדרך כלל ל"חמלה": היכולת של אדם לזהות ולהבין את מצבו הנפשי של הזולת. קלופ עצמו הודה שהוא "סובל" מזה. "יש לי את הסינדרום הזה: ממש אכפת לי איך אנשים מרגישים. אני מרגיש אחראי להרגשתם".

האם אמפתיה חיונית למאמן או מנהיג? קלופ ומאמנים בכירים אחרים משוכנעים שכן. לדעה הזו שותף גם הפסיכיאטר ד"ר שמעון בורשטיין. "אמפתיה של מנהיג צריכה להיות גם אישית וגם ציבורית", הוא אומר. "קל לחמול על בחור עם פלאפליה באשדוד, אבל מנהיג חייב לראות שכמותו יש עשרות אלפים ולחמול עליהם. גם כשהוא רואה התנגשות אינטרסים — כי אמפתיה היא לא תמיד סיוע, או אפילו יכולת להכיל, אלא הרצון שלאחר יהיה טוב יותר. בלי זה, למה אתה מנהיג ציבור?".

אבל מה אם הציבור לא רוצה מנהיג שניחן ביכולת אמפתית? מה קורה כשהציבור חסר חמלה? מחקר שנערך באוניברסיטת גנט שבבלגיה הפלמית הראה שבקרב 983 סטודנטים, אלו שדורגו נמוך במבחני יכולות רגשיות היו מי שהחזיקו בעמדות ימין־פופוליסטי. היכולת האמפתית שלהם לקויה, ואין להם בעיה לבחור ראש מדינה שמפגין היעדר חמלה. אלו כמובן תוצאות טעונות, ו"תמיד צריך להיזהר כשמנתחים את התוצאות" הסביר פרופ' אלאן ון־הייל, שעמד בראש המחקר. "אבל מהמחקר עולה בבירור שאנשים שתומכים באי־שוויון וחוסר אחידות — שני עקרונות בסיס של אידיאולוגיה ימנית — מפגינים יכולות רגשיות נמוכות יותר".

במשבר הקורונה, מנהיגים פופוליסטיים חסרי חמלה התנהלו באופן מופקר והרה אסון. רג'פ ארדואן הבטיח שטורקיה תישאר "נקייה מקורונה", ז'איר בולסונרו בברזיל הפגין נגד סגר, מתאו סלביני באיטליה מיחזר טענות (שהופרכו) כאילו הווירוס הונדס על ידי הסינים, ודונלד טראמפ קרא לשקול הזרקת חומרי חיטוי לחולים. כולם המעיטו בסכנת המחלה משיקולים כאלו ואחרים, אבל נראה שהשיקול המרכזי שלהם בקביעת מדיניות היה הרווח או הנזק שהיא תסב להם אישית. לו ראו את הדברים מנעליו של הזולת, אולי היו מנהלים את המשבר טוב יותר. אבל לא בגלל זה בחרו בהם.

‍