חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// בג"ץ לא יכול לעשות הרבה /// דלק צעדה אל משבר ידוע מראש /// מוביט נמכרת בזול /// כלל מחכה לברקת
בג"ץ
קצרה ידו מלתקן
בדיון על הבקשה למנוע מבנימין נתניהו להרכיב ממשלה ציין השבוע אחד משופטי בג"ץ שבמדינות אחרות אין חקיקה מפורטת כמו בישראל, כי פשוט לא צריך. באנגליה למשל יש כלל פשוט — It's Not Done — והוא מורה לפוליטיקאי שחוטף כתב אישום את הדרך החוצה. אבל זה יכול להתקיים רק בחברה שבה הבושה והמצפון לא אבדו, והנורמות הפשוטות שמבחינות בין טוב לרע, בין מותר לאסור, עדיין קיימות. כשאלה אינם, נדרשים חוקים מפורטים, והם מאפשרים לנאשם בפלילים להיות ראש ממשלה.
יש שני אשמים במצב הזה. האחד הוא נתניהו, כמובן, שיעשה הכל, אפילו לשנות משטר ולהחריב דמוקרטיה, כדי להיצמד לכיסא ולהימנע מהספסל. האשמה האחרת היא התרבות המשפטית שהתפתחה כאן, שבה הכל ממושפט, והמשפט מחליף את ההגינות, המוסר, דרך הארץ. מותר לטנף ולגדף כי חופש הביטוי מאפשר זאת, מותר לשקר כי החוק אוסר רק עדות שקר, מותר לא לקיים הסכמים (ואז "לך תתבע אותי"), מותר לנאשם בפלילים להיות ראש ממשלה כי החוק לא אוסר זאת. את השילוב הקטלני בין אופיו של הנאשם לתרבות המשפטית גם ידם של 11 שופטי בג"ץ קצרה מלתקן.
/// משה גורלי
מוביט
כיוונה נמוך
הקנייה של מוביט היא חדשות מצוינות לאינטל — ללא הדאטה האדיר של הסטארט־אפ הישראלי, הרכב האוטונומי של מובילאיי לא יוכל להגיע רחוק. השאלה היא אם מדובר בעסקה נהדרת גם עבור מוביט, או שמישהו כאן מצמץ בגלל הקורונה והאיומים החדשים שהיא מטילה על התחבורה הציבורית והתיירות, שני מנועי הצמיחה של החברה.
מיליארד דולר נשמע סכום מרשים, אבל ווייז נמכרה באותו סכום כבר לפני שבע שנים, כשהיו לה הרבה פחות משתמשים והכנסות; למוביט יש כיום כבר 775 מיליון משתמשים והכנסות של 30 מיליון דולר בשנה, וכן הסכמים עם רשויות מקומיות ושלל חברות, כולל ענקיות כגון אובר. וגם מחוץ לנישת הטכנולוגיה לתחבורה מתרבות החברות ששוות מזמן יותר ממיליארד דולר. במילים אחרות, מוביט היתה צריכה לכוון גבוה יותר, בייחוד לנוכח העובדה שהיא יודעת כמה מובילאיי זקוקה לה.
/// סופי שולמן
דלק
חלומות על נפילה
משבר הקורונה וצניחת מחירי הדלקים בטח לא הועילו, אבל מה שמסכן כעת את מפעל חייו של יצחק תשובה הוא הרצון העז שלו להתרחב לחו"ל. המינוף שהעמיס על עצמו לצורך עסקת הענק שבה קנה את נכסי שברון בים הצפוני — הקבוצה מצאה את עצמה עם חובות של 9 מיליארד שקל — הותיר אותו חשוף מאוד, רגע לפני המשבר. אבל המינוף הזה היה מסוכן גם בלי שום נגיף.
נחזור רגע אחורה. באמצע 2014 קבוצת דלק שקלה לקנות חלק מחברת וודסייד האוסטרלית (שמצדה היתה אמורה לקנות רבע ממאגר לווייתן). התוכנית כבר אושרה בהנהלה, אבל לא יצאה לפועל. והיא היתה כרוכה במינוף אדיר, שאיש לא מצמץ למולו. אם העסקה האוסטרלית היתה מתממשת, היה סיכוי סביר מאוד שדלק היתה עומדת לפני תספורת חוב כבר לפני חמש שנים.
במילים אחרות, קריסות לא מגיעות משום מקום, והקורונה לא היתה אמורה לרסק את איש העסקים החזק בישראל. אלה חלומות ההתרחבות הגדולים מדי שתמיד מפוררים אימפריות, וכל מינוף מוגזם הוא כתובת על הקיר, תמרור בדרך לתספורת.
/// ליאור גוטמן
כלל
דרושה התערבות
הטלטלה במגדל בשבוע שעבר, סביב הדחת היו"ר ניר גלעד, הוכיחה שיש בעיה במודל של בעל שליטה בחברת ביטוח שמתערב בענייני החברה. הטלטלה בהנהלת כלל ביטוח השבוע, עם הניסיון של היו"ר דני נוה להדיח את המנכ"ל יורם נוה, מוכיחה שגם המודל ההפוך, של חברה ללא גרעין שליטה וללא בעל שליטה, אינו אופטימלי.
שני תפוחי האדמה הלוהטים האלה, של משברים ניהוליים בצמרת שתיים מחברות הביטוח הגדולות והוותיקות בישראל, מונחים כעת על שולחנו של הממונה על שוק ההון משה ברקת. עד לאחרונה העדיף ברקת לפעול מתחת לרדאר, הרחק מהכותרות הרעשניות שליוו את קודמתו בתפקיד, ועד כה זה עבד. אבל זו פריבילגיה שהוא לא יכול להחזיק בה יותר, כשמדובר בחברות ציבוריות שמחזיקות בפנסיות של הציבור. במקרה של מגדל ברקת כבר פעל מהר ומנע את הדחת גלעד. בכלל המצב מורכב יותר, ובדרך לבחור בין נוה לנוה הוא יצטרך תחקור מעמיק — לבחון את התהליכים שקדמו לניסיון ההדחה ואת הפגישות, לברר אם היו דיונים בדירקטוריון, לתשאל את הדירקטורים עצמם, לזהות את השיקולים האמיתיים שמאחורי ההדחה, ואז להכריע. זו התערבות מוגברת של הרגולטור, אבל אין ברירה.
/// גולן חזני
מילת השבוע
//
דור סער־מן
למה אנחנו שונאים את כל מה שעליון, אבל גם תולים בו ציפיות לא ריאליות?
יש לישראלים יחסים מורכבים עם עליונות. מצד אחד, עם סגולה, עם נבחר, אור לגויים — היהודים תמיד ראו עצמם עליונים על השאר. מצד אחר, דווקא המילה עליון בעייתית לנו. גם בגלל השורשים הדתיים, הרי שופט עליון יש רק אחד; גם בגלל הבסיס הסוציאליסטי, שבו כולם שווים; וגם בגלל ההיסטוריה הקרובה, שבה אנחנו עוד זוכרים מי דיבר על גזע עליון. אנחנו סולדים מכל מי שמכריז על עצמו עליון. לא בכדי אפילו היה רגע בזמן שבו היה סלנג כזה, "מה אתה מתעליין עליי". לא שישראלים לא חושבים שהם יותר טובים מאחרים, על בסיס דתי או גזעי, והגזענות חוגגת. העליונות מובנית בנו, רק המילה, את המילה אנחנו לא סובלים.
אבל זו לא אשמתו של בית המשפט העליון שכך הוא נקרא. הוא פשוט, מילולית, הערכאה הגבוהה ביותר. והשם שלו הוא כמו טריגר, שמפוצץ ברגע מחסנים של תסביכים. אבל לא רק את זה הוא עושה. המבקרים טוענים שבית המשפט חש עצמו עליון, מורם, מתערב במקומות לא לו, חורץ גורלות, מבטל הסכמים והחלטות ותוצאות — וכעליון הוא נתפס כנבל־על. אלא שגם תומכי בית המשפט נתלים באותה עליונות, תולים בו תקוות שנגזרות מהעליונות — הם נושאים אליו עיניים כאילו הוא גיבור־על, טוב יותר, מוסרי יותר, ויציל את כולנו. במילים אחרות, העובדה שבית המשפט הוא "עליון" מגדילה גם את המתקפות עליו וגם את הציפיות ממנו, מה שמסבך כפליים את עבודתו. השופט יצחק עמית חידד זאת היטב בעצמו השבוע, כשאמר לאחד העותרים: "אדוני מבקש שנוציא צו מוחלט שהופך את העולם לטוב יותר. זה לא בסעדים שלנו".
