עדשה רחבה

//

יאיר רוה

מדוע שנת הקורונה הביאה להצלחה חסרת תקדים של קולנועניות?

"Nomadland" של קלואי ז'או, המועמד המוביל בהימורים לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר. צילום: The Walt Disney Company

עדשה רחבה

יאיר רוה

*

הכותרות של סיכומי השנה בקולנוע היו חגיגיות והיסטוריות: ב־2020 נשבר שיא של מספר הסרטים שבוימו על ידי נשים. מחקר של אוניברסיטת סן דייגו, שסופר בכל שנה כמה מתוך 200 הסרטים הקופתיים של השנה באמריקה בוימו על די נשים, מצא שהשנה 16% מהסרטים הכי קופתיים היו של במאיות, עלייה מ־12% בשנה שעברה ו־4% לפני שנתיים. האתר Women In Hollywood מצא שבקולנוע העצמאי המצב טוב בהרבה: מקרב כל הסרטים העצמאיים שהוצגו השנה בפסטיבלים, 38% בוימו על ידי נשים.

הריבוי הזה גם מורגש בזירת פרסי סוף השנה. לראשונה, כל חמשת הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי "גות'אם" (המוענקים לסרטים עצמאיים ודלי תקציב), שחולקו השבוע, בוימו על ידי נשים, וסרטה של הבמאית האמריקאית־סינית קלואי ז'או, "Nomadland", הוא כרגע המועמד המוביל לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר, על פי תחזיות כתבי הקולנוע האמריקאים, שצופים שמספר שיא של סרטים של במאיות יהיה מועמד השנה בקטגוריות המרכזיות.

אפשר לשמוח ולהגיד שהנה, סוף סוף המחאות הפמיניסטיות של העשור האחרון נותנות את אותותיהן בתעשיית הקולנוע, ושהאנשים שעומדים בראש האולפנים ופסטיבלי הסרטים כבר מבינים שאי אפשר להתעלם מהאחריות הציבורית שמוטלת עליהם, ומתחילים לבדוק את שיקולי הליהוק שלהם בציציות. זה כנראה נכון במידה מסוימת, אלא שאמריקה, הוליווד ותעשיית הקולנוע הן מקומות כל כך שוביניסטיים שקצת קשה להאמין שבתוך שנתיים כל השוביניסטים פוטרו ואת מקומם תפסו מנהלים ומנהלות המחויבים לשוויון מגדרי יותר מאשר לשורות הרווח במאזני סוף השנה. אמריקה, באופן סיסטמי והיסטורי שעדיין שריר וקיים, שמה את הגבר הלבן במקום הראשון, ואת הנשים ואנשי המיעוטים הרחק מאחור.

ולכן כשמסתכלים על הנתונים ההיסטוריים של 2020, צריך לשים לב קודם כל לפרט חשוב מאוד שחסר בהם: כל הסרטים שנדחו לשנה הבאה בגלל מגפת הקורונה. דמיינו מצב שבו עליכם להחליט, בעיצומה של מגפה עולמית, אילו סרטים לשמור בכספת לימים שבהם ייפתחו בתי הקולנוע ואילו להוציא לשירותי הסטרימינג. היינו מצפים שהשיקולים יהיו אובייקטיביים, מסחריים וענייניים: הסרטים שיש להם פוטנציאל להחזיק מעמד עד השנה הבאה בלי שיתיישנו ושיש להם סיכוי להפוך ללהיטי ענק גלובליים, הם אלה שיחכו לתורם. האחרים יופצו לשירותי הסטרימינג וה־VOD. התשובה ברוב הישיבות המדומיינות האלה היתה: סרט שביים גבר יישמר לשנה הבאה, וסרט שביימה אשה — לסטרימינג השליכהו.

כך עשו, למשל, דיסני עם "מולאן", ואולפני וורנר עם "וונדר וומן 1984", שניהם סרטי ענק בבימוי נשים שנגזלה מהם האפשרות להפוך לשוברי קופות. מדוע "מולאן" המדובר נזרק לפלטפורמת הסטרימינג של דיסני פלוס, אבל "לשחרר את גיא" השולי בכיכובו של ריאן ריינולדס נשמר בהקפאה לשנה הבאה?

שנת 2020 היתה שנה היסטורית מבחינת נוכחות נשית קולנועית, בין השאר כי בעלי האולפנים פטרו את הגברים מהתחרות השנה. ואז סרטים קטנים ואיכותיים כמו "פרה ראשונה", "שריד" ("Relic"), "עוזרת אישית", "אף פעם, לעולם לא, לפעמים תמיד", "קג'יליונר", "להיות גלוריה", "שירלי", "שיני חלב", "נשים צעירות מבטיחות" ו"העונה השמחה" קיבלו מקום בולט בביקורות הקולנוע ובכתבות הפריוויו. בלי להמעיט בערכם האמנותי — האם הם היו עדיין זוכים לתשומת הלב הזאת אם היו עולים כמתוכנן "לא זמן למות" (ג'יימס בונד הבא), "מהיר ועצבני 9", "קינגס מן", “The Many Saints of Newark” (הפריקוול של "הסופרנוס"), "טופ־גאן: מאווריק" (סרט ההמשך ל"אהבה בשחקים"), "קרוז בג'ונגל" (עם "דה רוק"), "ונום 2" או "גודזילה נגד קינג קונג"? וכדי להוכיח שלא רק שוברי קופות פוטנציאליים נדחו לשנה הבאה, האולפנים הקפיאו גם סרטי אוסקר כמו "סיפור הפרברים" של סטיבן ספילברג ו־"The French Dispatch" של ווס אנדרסון.

ובכל זאת, גם אם המניעים מפוקפקים, השורה התחתונה נשארת חיובית ואופטימית. שיטפון היצירות של נשים, הסיקור האינטנסיבי שלהן וההצלחות המסחריות והביקורתיות יצרו אפקט ציבורי ותודעתי חיובי שעשוי לשרוד גם הרבה אחרי שהקורונה תיעלם.