*

בשבוע האחרון היה נראה שהפריצה לגבעת הקפיטול הסתיימה לפחות בצעד אחד נכון שמישהו נקט — טוויטר חסמה לצמיתות את חשבונו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ, ובעקבותיה עשתה זאת גם פייסבוק. נוסף על כך, הרשת החברתית פארלר, שמזוהה עם הימין הקיצוני הטראמפיסטי, נחסמה לגמרי מהאינטרנט. והרי הניצחון הפשוט — נחסום אותם, הם יאבדו את מוקדי הכוח שלהם, ושלום על ישראל. לכאורה ענקיות הטכנולוגיה הציבו קו אדום ברור כשאמרו כי אלימות - גם מצד מנהיגים מכהנים — לא בבית ספרנו, וחסימת החשבונות אמורה לסייע גם לחסימת כוחם בעולם האמיתי.

אבל החסימות הללו הן לא רק מעט מדי ומאוחר מדי, הן גם מגלמות את השקר שמאחורי אפקט החסימה — היא מייצרת תחושת כוח מדומה, וגם הוא לטווח הקצר. טראמפ יודע זאת היטב: כשהוא ניסה לחסום את הסינים במלחמות הסחר, הוא רק הוביל למשבר מתמשך; כשחסם את הסכם פריז להגנת האקלים, הוא רק הוריש בעיה חמורה יותר לדור הבא; וכשבשיא משבר הקורונה ניסה לחסום את הגישה למשאבים פדרליים למושלי מדינות ובכך סיכן את חיי אזרחיו — זה עלה לו בקדנציה השנייה.

בסופו של דבר, חסימה היא אקט כוחני שמיטיב לסמל את השנים האחרונות — עידן טראמפ מצד אחד ותרבות הביטול מהצד האחר. במקום להידבר עם מי שלא מסכים איתנו, פשוט נעיף אותו מהעיניים. כדי לא ליפול כמו טראמפ, עדיף כעת שהדמוקרטים ירכזו מאמצים במהלך הארוך והלא־סקסי של בניית גשרים עם הצד השני, במקום לבזבז אותם על חסימת הגישה של טראמפ למשרד שלו בימיו האחרונים ממילא.