תחנה ראשונה: מפרץ אילת

משמורת אלמוגים לאוטוסטרדה של דלקים מזהמים

מוזר לראות את אילת שוממת וריקה. העיר, שבשנה רגילה פוקדים אותה כ־3.5 מיליון תיירים שמרעישים בלי סוף, נמצאת כעת בשיא עונת התיירות מחו"ל, אבל הקורונה נעלה את הגבולות והיא שקטה כמו המדבריות שמקיפים אותה. הביולוג הימי פרופ' נדב ששר לוקח אותי לצלול. גם כאן, בקצה שמורת אלמוג, יש תחושת שממה, אבל לא בגלל הקורונה. פעם היו פה המוני אלמוגים, ועכשיו הם אינם. יש רק מעט דגים ומדבר תת־מימי. דליפות הנפט שהתרחשו כאן בשנות השבעים בגלל תקלות בפריקה במסוף הדלקים של חברת קצא"א, חצי ק"מ מכאן, הרסו את סביבת המחיה במצולות: "גם עכשיו, אחרי יותר מ־40 שנה, השונית לא הצליחה להשתקם ולחזור לגודלה הטבעי", אומר ששר.

ששר, המכהן כיו"ר עמותת "מדבר וים, אילת" שפועלת למען ניקיון המים המקומיים, מסביר לי שהוא מרגיש טוב יותר בתוך המים עם משקפת וחליפת צלילה רטובה מאשר על החוף, ולוקח אותי לשנרקל בבית גידול מלאכותי לאלמוגים, הניצב בעומק 4 מטרים בקרקעית — מבנה תת־מימי חלוד, שבו שתל אלמוגים לפני שנתיים. האלמוגים נראים כמו עציצי בונסאי קטנים שהודבקו על פסל חלוד של תומרקין, וביניהם חגים כמה דגים צהובים. בעוד כמה שנים, מסביר ששר, כבר לא יראו את הברזל וזו תהיה עוד שונית בים.

‍

אבל האופטימיות שלו מתחלפת במהרה בדאגה, משום שגם המעט שנותר משמורת האלמוגים המפוארת עלול להיעלם בקרוב. במסגרת הסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ, מדינת ישראל רוצה להגדיל משמעותית את תעבורת האנרגיה במפרץ אילת, כך שיועברו בו כמויות אדירות של נפט מהאמירויות לים התיכון, ובכיוון ההפוך — גז ממאגר לווייתן. לשם כך בוחן משרד האנרגיה הקמה של מפעל פטרוכימי להנזלת גז לייצוא באוניות בסמוך לנמל הדלקים של קצא"א, החברה הממשלתית המחזיקה ומפעילה את צינור הנפט מאילת לאשקלון. בחודשים האחרונים המשרד אף קידם הנחה של צינור גז בקוטר ענקי של 36 צול בהשקעה של 760 מיליון שקל היישר מאסדת לווייתן שבחוף נחשולים לאילת "כדי לחבר את אילת לרשת הגז הטבעי" — אף שבפועל מדובר בהיקפי אנרגיה גבוהים בהרבה מצורכי העיר.

אם לא די בזה, לפני כחודשיים חתמה קצא"א על הסכם הבנות עם חברות נפט מהאמירויות להולכת נפט בים האדום, שבעקבותיה מתכוונת החברה להניח צינור נוסף בערבה, בתוך שמורות טבע נדירות. הצינור יעבור דרך הערבה והמכתשים במצפה רמון והנגב ויסתיים באשקלון. דרכו יעברו כ־60 מיליון טונות דלק בשנה, שאותן יפרקו אוניות ענקיות במסוף הדלקים. לפי הערכה זהירה, בכל שנה ייכנסו למפרץ הקטן כ־240 מכליות נפט — כל אחת מהן מכילה כ־250 אלף טונות של נפט גולמי — שמונעות במנוע דיזל מזהם. אליהן יתווספו גם מכליות גז ואוניות משא להובלת סחורות, שמספרן יגדל אף הוא בשל הרחבת הנמל.

המשמעות היא שהיקפי הזיהום בעיר יזנקו לשמים, עוד לפני שמביאים בחשבון את התקלות שיקרו — עניין שבשגרה בענף האנרגיה המזהמת. ששר שולף תמונות משנות השבעים שהוציא מארכיון העיר אילת, ומראה כמה מטונף היה אזור המפרץ, שחור כולו מנפט וזפת. "אין פה שאלה אם האסון יקרה, כי הוא בטוח יקרה. כך זה בכל העולם. זה רק עניין של זמן".

אנחנו מגיעים למסוף הדלקים של קצא"א, בסמוך לריף הדולפינים המפורסם. רק השנה נפתח חוף קצא"א מול המסוף הישן, שהפסיק להיות בשימוש. פתיחת החוף סימלה את סוף השימוש בדלקים פוסיליים במפרץ ואת תחילתו של עידן חדש. איש לא שיער מה יגיע בהמשך. משם אנחנו עולים לשכונת שחמון דרך ואדי צר ומצטרף אלינו שמוליק תגר, פנסיונר בן 80 ומזכיר עמותת "מדבר וים, אילת". קאובוי אילתי עם כובע בוקרים נצחי, סיגריה בפה, חולצת כפתורים פתוחה ותליון שמשתלשל על חזהו. בשיפולי הוואדי, מראים לי השניים, מוקם מלון חדש עם נוף לים, שבקרוב יהיה כנראה חלק מנמל הדלקים. "רוב ההכנסות של העיר אילת הן מתיירות. קשה לי להאמין שתיירים יבואו מחו"ל כדי לנפוש בעיר שיש בה נמל דלקים ומתקן הנזלה מזהם", אומר ששר.

האצבע המורה שלו נודדת מעלה לראש ההר, מעל שכונת שחמון, שם נמצאת חוות דלקים נוספת של קצא"א, עם מכלי ענק הממוקמים זה לצד זה, בסמוך לתחנת כוח של חברת החשמל, שפועלת על מזוט. החשש שלו הוא שכשצינור הגז יגיע לאילת, יתחילו להפעיל את תחנת הכוח על ידי גז בשעות הלילה. הנקודה הזאת מטרידה לאור ההישג הפנומנלי שרשמו השנה אילת ויישובי חבל אילות והערבה — 100% מצריכת החשמל שלהם בשעות היום מגיעה מאנרגיית השמש בזכות פרישת השדות הסולאריים מהשנים האחרונות. לשם השוואה, האנרגיות המתחדשות מהוות רק כ־7% מצריכת החשמל של כל מדינת ישראל. ובזמן שאילת עמלה על הרחבת השימוש באנרגיה סולארית גם לשעות הלילה, המהלכים שמקדמות חברות הגז בתמיכת המדינה מאיימים להסיג אותה לאחור.

תגר מצביע על רצועת שטח קטנה המפרידה בין חוות הגז לבנייני המגורים החדשים בשכונת שחמון, שם הם מעריכים שיוקם מתקן ההנזלה. "זה נראה לך מקום למפעל? כל כך קרוב לבתי מגורים?", הוא משתומם. "מדובר בגז, חומר נפיץ. ואם מישהו שכח — אנחנו קרובים לסיני. רק לפני כמה שנים ירו פה טילים, יש נוכחות איראנית באזור, טרוריסטים. תחשבו באיזו קלות אפשר להפציץ מכלית גז ולהתחבא בהרים, ואיזה נזק אדיר זה ייצור במפרץ הצר. עם כמות הדלקים שיש כאן, הפיצוץ שקרה בקיץ בביירות יהיה רק קדימון. אם התוכניות להרחבת הפעילות בנמל יתממשו, כל נזק שהוא — בין שייגרם מדליפת נפט, פיצוץ חבלה, או תקלה באחת מהאוניות — יכול להמיט אסון סביבתי שטרם נראה בישראל".

תחנה שלישית: קטורה

"ליצרני הגז יש אינטרס להקים פה מתקן, לא למדינה"

התעשייה הסולארית בערבה החלה את דרכה עוד ב־1992 עם השדה הסולארי שהקים החלוץ האמריקאי בריאן מדווד המנוח בקיבוץ סמר, שמפיק 5 מגה־ואט ופעיל עד היום. אבל המפנה הגדול התחיל בזכות אודי עמיאל, ראש המועצה האזורית חבל אילות לשעבר. אני פוגש אותו מעל השדה המסחרי הראשון בקטורה, ממש בסמוך לגבול הירדני, ויחד אנו עולים על מנוף לגדיד תמרים לגובה של 5 מטרים. זו שעת שקיעה יפהפייה מול הרי אדום שמצדיקים את שמם.  

כבר לפני 16 שנה, הוא נזכר בחיוך, הוא נאם בכנס של האו"ם, שם נשאל על אנרגיה סולארית: "300 איש השתוקקו לשמוע מה יש לי להגיד בנושא, כי חשבו שכמדינת טכנולוגיה משופעת שמש, ברור שיש לנו אנרגיה סולארית. אבל לא היה לי מה להגיד. איך תסביר להם שאין לנו כלום? עוד באותו יום צלצלתי למנכ"ל המועצה ואמרתי לו, 'תקים מחלקה סולארית'. בדיוק כמו שיש בכל מועצה מחלקת ספורט, תרבות או תעבורה. כך הכל התחיל".

גם עמיאל לא מבין לשם מה נחוץ צינור הגז: "להערכתי זה קורה רק בגלל לחץ של יצרני הגז על מדינת ישראל. להם יש אינטרס להעביר את הצינור — למכור גז למזרח על חשבון התושבים שגרים פה — ומדינת ישראל תממן להם את זה. אין כאן אינטרס של המדינה".

בקטורה אני פוגש גם את יוסי אברמוביץ, יזם אנרגיה מתחדשת שחתום על השדה הסולארי המסחרי הראשון בערבה ועל כחצי מ־15 השדות שפועלים כיום באזור. הוא מלווה בידי בתו הלל, שדואגת לעדכן באינטנסיביות את חשבונות האינסטגרם, הפייסבוק והטלגרם שלו תחת הכינוי "קפטן סאנשיין" (KaptainSunshine). היום היא תעלה תמונה לציון שלוש שנים לשיתוף הפעולה עם תושבי הכפר הבדואי תראבין א־צאנה, שנמצא בסמוך לרהט. בכפר גרים בני השבט תראבין, שהגיעו להסכם עם המדינה כי יפסיקו לנדוד בתמורה לשטחים חקלאיים. אלא שבשדות, כך גילו, כמעט אי אפשר לגדל דבר מלבד תפוחי אדמה.

אברמוביץ זיהה את ההזדמנות, והקים על אחד השטחים החקלאיים את השדה הסולארי הראשון שבבעלות בדואית. בהמשך היום הלל תצלם את אביה עם שותפיו ותצייץ בשמו: "מנהיגות אמיצה ומוסרית של חבריי חאג' מוסא תראבין, שעל אדמתו שוכן השדה, וראעד אל־קינן, אקטיביסט שלוחם למען שוויון זכויות סולאריות למיעוטים בישראל. גאה להיות השותף שלהם".

תחנה רביעית: תראבין א־צאנה

"השדות הסולאריים יכולים למגר את האבטלה במגזר הבדואי"

הביקור בתראבין א־צאנה הוא כמו מסע במנהרת הזמן. בכניסה אליו הכפר נראה כמו עוד יישוב בדואי שהמדינה שכחה מאחור — בנו כאן חצי מדרכה, רק עם שפת מדרכה וחצץ, בלי לבנים. ילדים יחפים משחקים בכביש לצד חמורים, וכמה מכוניות נוסעות בכיכרות נגד כיוון התנועה. ואז כשאנחנו מגיעים לקצה הכפר, הנוף מתחלף בקיצוניות ולפנינו נגלה שדה עתידני ענקי, שבו, במקום גמלים ועיזים, פרוש שטיח אינסופי של קולטנים פוטוסולאריים.

אני פוגש את בעל השדה חאג' מוסא תראבין במאהל סמוך לשדה. אנחנו משתרעים על שטיחים ונשענים על כריות, בזמן שמגישים לנו קפה לפי כללי הטקס. השדה פועל זה שלוש שנים, אבל לדבריו היה יכול לקום כבר ב־2012, ורק בשל מריחות של רשות החשמל הכל התעכב. "השדה מפרנס יותר מ־50 משפחות בכפר", אומר לי תראבין, "אבל בגלל שאנחנו בדואים, ייבשו אותנו 5 שנים. האנשים בכפר הזה חיים מתחת לקו העוני, לפי ההגדרות שלכם. אתם ביקשתם שנעבור ליישובי קבע ונפסיק לנדוד, אז עשינו את זה. אבל בגלל שאנחנו לא נודדים יותר, עלות המחיה עולה. פעם, כשחיינו עם גמלים וחמורים, משפחה הסתפקה ב־1,000 שקל בחודש. עם המעבר לכפר זה כבר לא מספיק לקיום".

אברמוביץ הגיש בקשה לשריין לפזורה הבדואית כמות של כ־3,000 מגה־ואט עד שנת 2030, בשאיפה להקים עוד כחמישה שדות בכפרים בדואים. לדבריו, "זה יכול לפתור את בעיית האבטלה בחברה הבדואית".

מהלך כזה יוכל גם לסייע למדינה לעמוד ביעד שקבעה השנה: 30% מכלל האנרגיה בישראל תהיה ירוקה עד 2030 — פי 4 משיעורה הנוכחי. לשם כך מתכוונת המדינה להציע סיוע ותמריצים כמו קרן הלוואות ייעודית פטורה ממס שבח על הקמת מתקנים שיוקמו עד שנת 2025. ועדיין, היעד הישראלי מתגמד בהשוואה למצב במדינות המפותחות. בגרמניה ובבריטניה, למשל, יותר מ־50% מהחשמל מגיע מאנרגיות מתחדשות, ובראשן רוח ושמש. הנשיא הנבחר ג'ו ביידן כבר הכריז על התנופה שייתן לאנרגיות מתחדשות. אז למה ישראל מעמיקה דווקא את השימוש בגז?