להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
יש כאן מישהו שיאנוס את טליה לוין?" שאל אחד המשתמשים בקבוצת הטלגרם, ומיד זכה למענה ממשתמש אחר: "אני אאנוס אותה עם הרובה הדו־קני שלי". אבל זו היתה תגובה יוצאת דופן. הרוב סברו שלוין (Lavin) מכוערת מכדי שיאנסו אותה. "היא גורמת לי לרצות להקיא את המעיים שלי", הכריז אחד. אחר פסק: "אני יכול להריח אותה דרך המסך". המשתמשים, פעילים בקבוצת טלגרם של אנטישמים תומכי עליונות לבנה ששמה The Bunkhouse, חשבו שכולם שם חברים, שהם מדברים וחולקים דיעות בחשאיות. הם לא ידעו שממש באותו הזמן לוין עצמה, עיתונאית יהודייה־אמריקאית שמסקרת את הימין הקיצוני־גזעני בארצות הברית, נמצאה בתוך הקבוצה בזהות בדויה וקראה בזמן אמת את כל מה שנכתב עליה.
"זה היה מלחיץ, אבל התגובה הראשונה שלי היתה, 'הלוואי שהייתי עושה יותר כדי להצדיק שנאה כזו'", מספרת לוין ל"מוסף כלכליסט". "לא כתבתי משהו גדול או משפיע מספיק כדי לפגוע בתנועה שלהם. זה מדגיש את העובדה שהם שונאים אנשים בגלל מי שהם, איך שהם נולדו — דברים שאנשים לא שולטים בהם. השנאה שלהם כלפיי, פנטזיות האונס, זה בגלל איך שנולדתי. פשוט הייתי מבקרת בוטה של הימין הקיצוני במשך שנים, אז הם הבחינו בי באופן ספציפי — וזה רק גרם לי להתחייב יותר. אני בן אדם די עקשן. החלטתי שעכשיו באמת אתמודד עם הזוהמה הזו".
ההתמודדות של לוין היתה פרויקט של שנה שבמסגרתו הסתננה בזהות בדויה לפורומים וקבוצות של ניאו־נאצים, אנטישמים, גזענים וארגוני מיליציה בארצות הברית, כדי לגלות מבפנים איך עובדות תנועות הימין הרדיקלי (Alt-Right) המודרניות. התוצאה היא הספר “Culture Warlords: My Journey Into the Dark Web of White Supremacy” ("לוחמי תרבות: המסע שלי אל תוך הרשת האפלה של עליונות לבנה"), שממפה את הפעילות הענפה של גורמים קיצוניים ברשת, מזהה את המניעים ואת שיטות הגיוס וההקצנה שלהם, וקושר בין פעילותם כיום להתרחשויות היסטוריות. זאת, באמצעות מבט מבפנים שרק היטמעות עמוקה וממושכת בזהויות בדויות יכולה לספק. הספר כבר זכה לשבחים מקיר לקיר, ובין היתר נכלל ברשימת “קריאת החובה של 2020” של המגזין “טיים”.
לוין (31) החלה לכתוב למגזין "ניו יורקר" ב־2015 — תחילה בעיקר בתחומי הממשק שבין קולינריה לתרבות, אבל ב־2018 פרסמה כתבה על Daily Stormer, אחד האתרים הבולטים בזירת הימין האנטישמי, וב־2019 פרסמה במגזין “GQ” כתבה על השימוש שעושים קיצונים באתר אחר, 8Chan. ההצלחה הביאה אותה לכתוב לאכסניות מכובדות נוספות כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"ניו ריפבליק", אבל גם הציבה אותה על הכוונת של הימין הקיצוני. "הם ידעו וכתבו עליי, וגם אליי, הרבה דברים לא נעימים: שאני שמנה, שאני יהודייה — אבל בשפה לא נימוסית”, היא מספרת. “החלטתי לא לברוח: החיה כבר התבוננה בי, אז כדאי שאסתכל בחזרה. רציתי לדעת מי האנשים האלה".
בשבוע שעבר ראינו למה “האנשים האלה” מסוגלים, כשהם הסתערו על בניין הקפיטול. על סמך היכרותך הקרובה איתם, את חושבת שנראה עוד התפרצויות אלימות כאלו בתקופה הקרובה, עד השבעתו של ג’ו ביידן ואחריה?
“אין לי ספק. הם רואים את העברת הכוח ואת ממשל ביידן כלא־לגיטימיים, וחלק מהם הם גם חסידי QAnon (תיאוריית קשר שלפיה רשת של עובדי שטן שולטת בפוליטיקה ובתקשורת, מקיימת סחר בילדים, ונאבקת בטראמפ המנסה להילחם בה, ע”כ), כך שהם מאמינים שהדמוקרטים הם פדופילים מוצצי דם. אם היית מאמין בזה, היית יושב בנחת ולא עושה כלום?
“אחרי הבחירות נפוצו כל מיני תיאוריות שהתוצאות יתהפכו ושטראמפ יישאר נשיא. בשבוע שעבר קרסה התקווה שסגן הנשיא פנס יעצור את אשרור האלקטורים, ואז אנשים הרגישו שהם חייבים לקחת את העניינים לידיים. המעבר לאופוזיציה מתדלק את הימין הקיצוני, וזה עלול להוביל לשלל תסריטים אלימים. אחד מהם ראינו בשבוע שעבר, אבל לא אופתע אם זה יגיע להתנקשות”.
"רבים בימין האמריקאי ראו בטראמפ משיח ורצו לחולל מהפכה עממית. כשתקוותם שתוצאות הבחירות יתהפכו נכזבה, הם לקחו את העניינים לידיים. המעבר לאופוזיציה רק יתדלק אותם. לא אופתע אם זה יגיע להתנקשות"
אם משהו מצלצל מוכר במעשיה של לוין, ייתכן שמדובר בדמיון ל־BlacKkKlansman ("שחור על לבן"), סרטו של ספייק לי מ־2018. בסרט, שמבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש בקולורדו בשנות השבעים, שוטר אפרו־אמריקאי מסתנן בהצלחה לקו קלוקס קלאן. אבל לוין מבהירה שמבחינתה המציאות אינה סרט הוליוודי, ואף שהחקירה הבהירה לה שמאחורי הדמויות הגזעניות יש אנשים אמיתיים, התוצאה לא היתה השלמה והגעה לעמק השווה. "שיזדיין עמק השווה", היא אומרת. "אני לא חייבת להתחבר עם נאצים, למה שארצה את זה? אני יהודייה, ואני אשה שמנה שלא מתאימה לאידאלים האריים. הבנת האנושיות שלהם עזרה לי להבין את תהליך ההקצנה ואת המניעים שלהם, אבל היא לא עוררה בי סימפטיה או מחילה על חטאיהם, רק הפכה אותם לאשמים יותר. הם בוחרים, כל יום, לרכז את חייהם סביב שנאה ולהפוך אותה לעיקרון המרכזי שלהם”.
הרבה עיתונאים שמתעניינים בנושא ניסו לחדור לערוצי תקשורת של ניאו־נאצים. גם אני, כעיתונאי צעיר לפני כ־20 שנה, נכנסתי לערוצי תקשורת כמו סטורמפרונט. אבל די מהר הפסקתי, בעיקר כי זה מתיש ללמוד את הז’רגון שלהם. מאיפה מצאת את האנרגיה לעשות את זה בכזו יסודיות?
“כבר שנים שהם מדברים עליי באופן שונה מזה שבו הם מדברים על חלק מעמיתיי הגברים — שאת מערכת היחסים איתם הם מתארים כמו זו שבין באטמן לג'וקר. במקרה שלי הם רצו להרוס אותי, רצו שאני אמות, פנטזו על לאנוס ולרצוח אותי. רציתי להבין למה הם פועלים כך, מה מפעיל אותם, מאיפה הם באים.
“יש סטריאוטיפ, בייחוד בארצות הברית, שכל מי שחבר בימין הקיצוני הוא טיפש, עני וחי במרתף של אמא שלו. גיליתי שזה לא בהכרח המקרה. גיליתי שיש להם עולם שלם שהם יצרו, תפיסת עולם ומערכת אידאולוגית סגורה והגיונית בדרכה המעוותת. זה ריתק אותי ורציתי לחקור את זה לעומק”.
איך נערכת להיכנס לעולם שלהם? בנית מראש זהויות מורכבות?
"הקדשתי זמן להאזנה ולימוד של הז'רגון לפני שהתחלתי לפנות לאנשים בזהויות שונות, אבל בסופו של דבר זה לא קשה: את אומרת הרבה דברים נוטפי שנאה ואת בפנים. זה כמו כל שפה אחרת — נטמעים בה קצת, מכירים את הבסיס, וזה מספיק. קיבלתי אימיילים מכתובות אמיתיות, אנשים שלחו לי תמונות שלהם. יכולתי, למשל, להרוס את הקריירה של בוגר אוניברסיטה מציריך, ששלח לי תמונות מכתובת אימייל עם השם האמיתי שלו. במקרה אחד באמת עשיתי את זה: השתמשתי באישיות בדויה כדי למשוך, ובסופו של דבר לחשוף פומבית, ניאו־נאצי אוקראיני".
למה במקרה הזה החלטת לעשות זאת?
"הוא דיבר על רובים, וסיפר לי שהוא יזם את תרגום המניפסט של המחבל שביצע את הפיגוע במסגד בכרייסטצ'רץ', ניו זילנד, לרוסית ולאוקראינית. חשבתי, 'פאק יו, מן. אתה טרוריסט. אין לך זכות להתחבא'.
"אחד הדברים הקשים בחקירת החלק הזה ברשת הוא שהוא כה רווי באלימות. אלימות היא המטבע, השפה, הדרך שבה אנשים מברכים זה את זה, רעש הרקע. קשה מאוד לזהות מי יהיה זה שבאמת יפגע באנשים. יש לי חברה שאוימה שוב ושוב על ידי אדם ששמו רוברט באוורס, אבל כאנטי־פשיסטית קולנית היא קיבלה כל כך הרבה איומים שהיא לא דיווחה עליו. ואז ב־2018 הוא רצח 11 מתפללים בבית כנסת בפיטסבורג. היא הרגישה אשמה נוראית. גם אני מקבלת איומי מוות כל הזמן. איך אפשר לדעת שדווקא הבחור הזה רציני?".
את מספרת שבפורומים ובקבוצות יש שיתופים של תמונות מלינצ'ים ושאר דברים מזוויעים. גם לפני מאה שנה, אחרי לינצ'ים בדרום היה מקובל למכור מזכרות כמו תמונות ואף חלקי גופות. במובן הזה הם לא ממציאים שום דבר חדש.
"מעט מאוד מהאידאולוגיה של עליונות לבנה הוא מקורי. הם משתמשים באמצעי הפצה חדשים טכנולוגית — טלגרם, ווטסאפ — כדי למחזר דברים ישנים כמו הפרוטוקולים של זקני ציון. זה פשוט רמיקס של כל להיטי העבר של העליונות הלבנה. אבל מכיוון שהם פועלים ברשת, טקסטים שבעבר היית צריך להתאמץ כדי להשיג, זמינים היום בחינם ומיד. הם חולקים אותם, הופכים אותם לספרי אודיו. אנשים קוראים את 'מיין קאמפף' ו'יומני טרנר' (רומן גזעני שמתאר מהפכה ניאו־נאצית בארצות הברית, שבסופה מתחוללת מלחמת גזע להשמדת מי שאינם לבנים, ע"כ), וטקסטים של הקונפדרציה ותנועת האֶאוּגֶנִיקָה. שום דבר מזה אינו חדש. מה שחדש הוא שאפשר לקבל את הכל מיד בלי לעזוב את הבית".
האפשרות להפיץ את המידע בקלות עזרה לגייס יותר אנשים, או שמדובר באנשים שממילא היו שם מבחינה אידאולוגית, ורק יוצרים קהילה מקוונת?
"ברור שהיו אנשים כאלו, אבל האינטרנט הפיח חיים חדשים בתנועה. תנועת העליונות הלבנה מיהרה להבין שהרשת יכולה להיות כלי גיוס יעיל. לקו קלוקס קלאן היה את אחד מאתרי האינטרנט הראשונים, עוד בראשית שנות השמונים. הם זיהו מיד שיש פוטנציאל באנונימיות ובמיידיות של תקשורת מקוונת לצורכי הפצה וגיוס. הם נמצאים ברשת המון זמן, כי הם הבינו שזו הדרך להפחית חסמים ולהפחית את העלות החברתית של הצטרפות לתנועה הזו.
"זה דבר אחד כשהם מוגבלים לערוצי טלגרם או לאתרים הפשיסטיים שלהם כמו Parler, שצריך להיות בימין הקיצוני כדי להכיר. אבל הם בפייסבוק, הם ביוטיוב. לא צריך לעבוד קשה כדי למצוא אידאולוגיה של עליונות לבנה באתרים שכמעט כולנו מבקרים בהם כל יום. זה הקפיץ את הגיוס שלהם, כי אנשים רגילים באתרי מיינסטרים נמצאים במרחק של כמה הקלקות מתוכן נוטף שנאה שמושך אותך יותר ויותר עמוק, פנימה ומטה".
את כותבת שמאפיין מרתק של הקהילות האלו הוא אימוץ של מילים מיידיש ומעברית.
"אחד המונחים הנפוצים שהם משתמשים בהם, בייחוד בפניות ליהודים, הוא The Goyim Know ('הגויים יודעים'), והם אוהבים לקרוא לעצמם גויים. הם הקימו חלופה לאתר גיוס הכספים GoFundMe ששמו GoyFundMe. יש פודקאסט נאצי שנקרא The Daily Shoa, על משקל תוכנית הלייט נייט The Daily Show. הם יגידו דברים כמו Oy vey, another Shoa ('אוי וויי, עוד שואה') כשהם צוחקים על הכאב של יהודים או פמיניסטיות. זו דרך להגיד, 'למדנו את התרבות היהודית, אנחנו יודעים מי אתם באמת, ונשתמש בשפה שלכם כדי ללעוג לכאב שלכם ולפגוע בכם'".
"האנשים האלה נמצאים באתרים מוכרים כמו פייסבוק, יוטיוב וטוויטר. התוכן נוטף השנאה שלהם מחכה רק כמה הקלקות ממך כדי להקצין אותך. לכן, כשמרחיקים אותם לפלטפורמות כמו Gab ו־Parler, מקומות שצריך להיות קיצוני כדי להכיר אותם, זה ניצחון שלנו"
המחקר של לוין זימן לה היכרות קרובה מאוד עם סוג האנשים שהרכיבו את האספסוף שפרץ לקונגרס בשבוע שעבר. “המידע עדיין בשלבי איסוף”, היא נזהרת, “אבל מהתמונות והסרטונים נראה שהאנשים שפרצו לקונגרס השתייכו בעיקר לשתי תנועות עם ראיית עולם אפוקליפטית: נאצים תומכי עליונות לבנה, וחסידי QAnon.
“מה שאנחנו רואים עכשיו הוא מעבר מרעיון של פוליטיקה מבוססת בחירות לתהליך של הקצנה ואלימות. האנשים האלה דיברו במשך חודשים רבים על רצון להוביל מהפכה עממית. זה התלהט בעיקר סביב הבחירות. יש אלמנטים בימין הקיצוני שראו בטראמפ משיח, ומה שאנחנו רואים עכשיו זה המשך לזה, רצון להאיץ התמוטטות”.
בסופו של דבר הניסיון שלהם לבלום את אשרור האלקטורים בקונגרס לא צלח. הם עדיין מחשיבים את מה שאירע כניצחון?
“כן, בהחלט. עבורם זה ניצחון סמלי אדיר, אירוע התגבשות, ורגע הגיוס הגדול ביותר לימין הקיצוני מאז ניצחון טראמפ בבחירות 2016. הם הסתערו בהצלחה על הקפיטול כשהם קוראים לעצמם מהפכנים, עיכבו את הליך אשרור האלקטורים, התמונות האלו שודרו בכל העולם — ועד כה הם ספגו השלכות מינימליות. המשטרה היתה עדינה מאוד איתם, בהשוואה לטיפול במפגיני Black Lives Matter בשנה האחרונה”.
המשטרה לא היתה סתם “עדינה”. היו שוטרים שהצטלמו איתם לסלפי.
“ולחצו את ידיהם, וחייכו בשעה שהם הסתערו על הקונגרס. זה מדהים. ראש איגוד השוטרים של שיקגו הביע הבנה כלפי הפורעים (ומאוחר יותר פרסם התנצלות, ע”כ). לא סתם אני אומרת שהשוטרים ניצבים לצד תומכי העליונות הלבנה. התגובה המשטרתית היתה כל כך עדינה, שזה ממש מעיד על הצד שבו השוטרים רואים את עצמם”.
ב־2016 טראמפ נתמך על ידי מנהיגי עליונות לבנה וניאו־נאצים כמו דיוויד דיוק, הם ראו בו אחד משלהם. איך הם מרגישים לגביו כעת, אחרי שהוא מינה יהודים לעמדות בכירות ויצר מדיניות אוהדת כלפי ישראל?
“דור הגזענים של דיוויד דיוק חגג את ניצחונו של טראמפ. אבל הגזענים שממש אימצו את טראמפ ותרמו לניצחונו ב־2016 היו חבר’ה צעירים באתר הפורומים 4chan, שראו את עצמם כצבא הדיגיטלי של טראמפ ויצרו ממים לתמיכה בו. הקמפיין הרשמי ניצל את זה והשתמש בממים מ־4chan בטוויטר מתוך מודעות להערצה אליו בקרב הקהילות הקיצוניות האלו. הם ראו אותו כבחור שלהם. ה’דיילי סטורמר’, הטאבלואיד הנאצי של הרשת, הגיב לניצחון שלו בכותרת ‘ניצחנו’.
“בהמשך היתה תחושת התפכחות, גם כי טראמפ היה מוקף ביהודים — גרי כהן, ג’ארד קושנר, סטיב מנוצ’ין, סטיבן מילר — וכמובן המדיניות של טראמפ בנוגע לישראל, ההתרברבות האינסופית על העברת השגרירות לירושלים. הוא עשה את זה כדי לרצות את הבייס האוונגליסטי שלו, שאובססיבי לגבי ישראל והאפוקליפסה, אבל לקיצונים זה גרם לראות אותו כעוד עבד של היהודים ושל האג’נדה הציונית, לא כגיבור אפי. התומכים שלו גם לא זכו לקבל צבא שיורה במהגרים ברחובות. קשה לרָצות קיצונים”.
אבל הם עדיין תומכים בו, כמו שראינו בהסתערות על הקפיטול.
“תלוי מי מהם. יש בהם תומכי עליונות לבנה שהם עדיין חלק מהכת של טראמפ, ויש בהם גם כאלו שהתפכחו ממנו. הצעירים שבהם מתרחקים מהרעיון שאפשר להשיג משהו באמצעות פוליטיקה ובחירות; בעיניהם, האמצעי להביא למדינה טהורה אתנית הוא מהפכה אלימה. זו לא תנועה מונוליטית. זה אחד מהמסרים של הספר: כן, כולם נאצים, אבל יש להם מטרות שונות, מניעים שונים, סיפורים שונים שהם מספרים לעצמם כדי להאדיר את עצמם”.
מושאי הספר ערים לפרסומו, מספרת לוין. “אנשי ה־FBI ביקרו אותי כדי להודיע שבעקבות הספר הושמעו כלפיי איומי מוות ואונס. ספרו לי משהו שאני לא יודעת. הם גם ניתחו את השיטות שלי והגיעו למסקנה שצריך להיות יותר חשדנים, שאולי יש ביניהם יהודים סודיים. מבחינתי זה ניצחון — אל תבטחו זה בזה, אל תשתפו מידע שיאפשר לכם להיפגש בחיים האמיתיים ולהקצין זה את זה. תפחדו, יש ביץ’ יהודייה ושמנה שעוקבת אחרי כל מה שאתם עושים.
“אני עזבתי את הקבוצות שהתמקדתי בהן בספר. אני עדיין שמה עין על הקהילות האלו בטלגרם, אבל לא בודקת אותן כל יום כדי לראות מה אומרים שם על הבחירות או החיסונים. באחרונה אני מתמקדת בתנועת המיליציה באמריקה ופועלת כדי להסתנן אליה. הם קצת פחות אוריינים טכנולוגית ומתקשרים הרבה באמצעות צ’אטים קוליים, אז אני מפתחת אישיות וקולות שונים לצורך כך”.
הרשתות החברתיות שבהן כל זה קורה הגיבו לאירועי השבוע שעבר באופן חריג: טוויטר סגרה את החשבון של טראמפ, סנאפצ’אט נעלה את החשבון שלו, פייסבוק השעתה אותו זמנית. מה דעתך על המהלכים האלה?
“זה שיא הפחדנות. הרשתות החברתיות סייעו לתהליך הזה, ישירות, במשך שנים: הן החליטו לפני הרבה זמן שקיצוניות היא רווחית ומקובלת, הן אפשרו לאנשים להתחבר ולתכנן, הן היו כלי להפצת מידע שקרי וקונספירציות, והן סיפקו כר פורה להקצנה ולדמוניזציה. עכשיו הן נוקטות פעולות קוסמטיות ומעמידות פנים שהן חלק מהפתרון — ואפילו בשביל זה הן חיכו עד אחרי הבחירות, ואז עד אחרי אשרור האלקטורים. זה כמו שמישהו יבוא, יחרבן על השטיח שלך ואז ייתן לך מטלית נייר”.
יש משהו שהפלטפורמות החברתיות יכולות לעשות כדי לגאול את עצמן?
“לפרק את עצמן. אלו חברות נתעבות שהורסות עולמות”.
באחד החלקים המרתקים בספר לוין עוטה זהות של תומכת עליונות לבנה ששמה אשלין, פותחת פרופיל באתר הדייטינג הגזעני WhiteDate.net ומסתננת לסצנת ההיכרויות המקוונת של גולשים ניאו־נאצים ותומכי עליונות לבנה. "חשבתי שזה מקום טוב להתחיל בקאטפישינג (פעולת ההתחזות לאדם אחר, לרוב פיקטיבי, ברשת, ע"כ). גיליתי שמדובר באנשים רגילים מרקעים רגילים. היו אנשים מניו יורק, קליפורניה, נורבגיה, שבדיה, פינלנד, דנמרק, גרמניה, מכל העולם ומכל ארצות הברית. זה לא הוגבל לאזור גיאוגרפי אחד. היו הרבה אנשים בצבא האמריקאי, זה היה כל כך נפוץ, שבפרופיל אחד נכתב 'אני בצבא, אבל לא כמו כל האנשים האחרים כאן שבצבא'. דיברתי עם חיילים בשירות פעיל ובכוחות אכיפת חוק. היו שם מפתחי תוכנה. היו פנסיונרים, גרושים, צעירים ומבוגרים. הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הוא שכולם היו לבנים".
במקרה אחד דיברת עם מישהו והוא נפנף אותך כי לא היית קיצונית או חסודה מספיק בשבילו.
"כן, ומעניין שהוא השתמש במושג 'היפרגמיה', נישואים לבן זוג בעל מעמד חברתי גבוה יותר. זה מונח שראיתי רק בקהילות של אינסלים (Incels, תת־תרבות מיזוגינית של גברים שמאשימים את המין הנשי בקושי שלהם ליצור קשרים עם נשים, ע"כ); אצלם זו תיאוריה סקסיסטית לא מבוססת מדעית, שלפיה נשים הן מטבען זנותיות ורדודות ומחפשות גברים מרובים כדי להינשא לבעל המעמד הגבוה ביותר. זה המחיש לי את הקשר בין מיזוגיניה לעליונות לבנה: אם עברת הקצנה בקהילה אחת, אתה פתוח יותר להקצנה בקהילה אחרת".
במקרה אחר, מספרת לוין, היא יצרה זהות מורכבת ומפורטת שבאמצעותה הסתננה לפורום של אינסלים. "כדי לקבל אישור להיכנס לפורום צריך לענות על הרבה שאלות ולגולל את הסיפור שלך. כתבתי משהו שהם דחו כלא מספיק מפורט. אז כתבתי סיפור עצוב ומורכב על כך שאני לא מצליחה לזיין וכל זה. התחברתי למוח של האינסל הדמיוני שלי".
אבל למה אינסלים? על פניו, אין קשר ביניהם לבין עליונות לבנה. כל אחד יכול להיות אינסל, גם שחורים ויהודים.
"אנשים נוטים להאמין לאינסלים כשהם אומרים, 'אנחנו רק תנועה של גברים עצובים שלא מצליחים לזיין', אבל למעשה זו תנועת שנאה נגד נשים, שסיפקה השראה למתקפות טרור נגד מטרות כמו מכוני יוגה או בתי אחווה.
"חלק גדול מהספר מוקדש לאיך מיזוגיניה, בעיקר ברשת, היא חלק גדול בתנועת העליונות הלבנה המקוונת, וגם כלי גיוס משמעותי עבורה. בפורום הגדול ביותר של אינסלים היתה לתומכי עליונות לבנה נוכחות קבועה, כי אינסלים הם קהילה שמרוכזת סביבה שנאה רדיקלית, וזו קרקע פורייה לגיוס".
למה תנועת העליונות הלבנה מאוד סקסיסטית ושוביניסטית?
"הרבה פעמים יוצרים ימנים ביוטיוב יתחילו במיזוגיניה כדרך למשוך גברים צעירים, כי מיזוגיניה היא שנאה חברתית מקובלת יותר. מתחילים בתלונות תרבותיות, 'כמה הפמיניסטיות רעות', ועל זה לא יעיפו אותך מיוטיוב. זו דרך לומר לאנשים, 'אתה במצב שאתה לא אוהב, אתה לא מרוצה מהחיים שלך בגלל פמיניסטיות ופמיניזם'. במהלך הרטורי הזה קידמת אנשים באופן משמעותי בדרך לרדיקליזציה ימנית: לימדת אותם שקבוצה חברתית אחת היא הסיבה לסבל שלהם בחיים, לימדת אותם שיש מעמד של אנשים שאפשר לשנוא, להטריד, לפגוע ולהתעלל בהם. וכשהם בעמדה הזו, אפשר לעבור לדברים כמו 'ודרך אגב, שחורים. ודרך אגב, יהודים'. זו טקטיקת גיוס יעילה מאוד.
"עוד דבר חשוב הוא שבגרעין הקשה של תנועת העליונות הלבנה יש אובססיה אמיתית לתיאוריית הקונספירציה של 'הג'נוסייד הלבן' — הרעיון שמיעוטים מתרבים מהר יותר מלבנים. למשל, המניפסט של ברנטון האריסון טרנט, המחבל שביצע את הטבח במסגד בכרייסטצ'רץ', נפתח בטיעון שהכל קשור לקצב הילודה. לפי הפרנויות האלה הכל קשור לפמיניזם כמזימה יהודית להפוך נשים לבנות לפחות פוריות. בתנועת העליונות הלבנה, המקום האידאלי של אשה לבנה הוא להיות רחם, ללדת כמה שיותר ילדים לבנים. רואים את זה גם ב־'14 המילים', מניפסט פופולרי שחיבר המנהיג הניאו־נאצי דיוויד ליין: 'אנחנו חייבים להבטיח את קיומו של הגזע שלנו ואת קיומם העתידי של ילדים לבנים'. כדי לעשות את זה צריך שנשים יהיו כלי רבייה לעתיד הגזע. החברה שהם מדמיינים סקסיסטית מאוד".
לוין, שגדלה במשפחה אורתודוקסית־מודרנית בניו ג'רזי ומתגוררת בברוקלין, מגדירה את עצמה יהודייה ביסקסואלית ו־”Schlubby” — שילוב של יידיש ואנגלית שניתן לתרגם כמעין שלוכית גדולת גוף. הריאיון איתה מתנהל לסירוגין באנגלית ובעברית רצוצה, שלמדה בבית ובשנה שהתגוררה בישראל כשלמדה במדרשת עין הנצי"ב ("הם היו ליברלים מאוד, הרשו לנו ללבוש מכנסיים").
מהכתיבה שלך עולה שתחושת הזרות כיהודייה בארצות הברית נוכחת מאוד בחיי היומיום שלך. התחושה הזו נפוצה בקרב יהודים?
"גדלתי בסביבה מאוד יהודית ואורתודוקסית, ובילדותי לא הרגשתי כך, אבל בחיי הבוגרים הרגשתי כך תכופות. ארצות הברית היא מדינה נוצרית מאוד, נצרות היא ברירת המחדל והנחת המוצא. אנשים אומרים לי שהם מתפללים שאמצא את ישו ואני חושבת, 'נופ, אני יודעת איפה הוא'. אני מרגישה אחרת ומחוברת לזהות היהודית־אמריקאית נטולת השורשים והחילונית במופגן.
"זה נכון שיהודים זוכים כיום ליותר קבלה בתחומים כמו ממשל, אבל אנטישמיות עדיין קיימת כאן. בייחוד באופן פילושמי נוצרי מבהיל. היתה בוושינגטון די.סי הפגנה של תומכי טראמפ שנקראה 'מצעד יריחו' ונעשה בה שימוש בשופרים. או מטיף אוונגליסט בטלוויזיה שאמר, 'זה הלילה האחרון של חנוכה, ואוהבי ישו צריכים להיות כמו שַמָש בחנוכייה ולהביא את האור של ישו לעולם'. זה כמו אדם מוזר שמחייך אלייך באופן מקריפ ורוצה לגנוב את הנשמה שלך.
"תחושת הזרות קיימת, אנחנו מיעוט קטן ואנחנו מרגישים את זה. הזרות הזו השפיעה באופן חיובי על העבודה שלי, כי היא לא אפשרה לי להרגיש מרוצה מדי, השאירה אותי רעבה ותמיד סייעה לי להזדהות עם אאוטסיידרים אחרים, אנשים שסובלים מהדרה. זה מאפשר לי לשמור על פרספקטיבה".
חשבת פעם לעבור לישראל?
"כמה פעמים. אבל תמיד הימנים הקיצוניים שכתבתי עליהם אומרים, 'למה את לא רוצה שללבנים תהיה מדינה אתנית משלהם? לך יש מדינה אתנית בישראל, למה את לא עוברת לשם?', ואני אומרת, 'נולדתי פה באמריקה, גרתי כל החיים שלי באמריקה וזה המקום שלי'. אני לא אעזוב. חשוב לי להיות פה. יש גם משהו בלהיות אאוטסיידרית נצחית, להרגיש את היהדות שלי בוערת בתוכי. זה חלק ממי שאני.
"כשהייתי בישראל וכל המדינה חגגה את פורים, פסח וחנוכה חשבתי שככה בטח מרגישים הנוצרים בארצות הברית כל הזמן. זה היה מטורף ומשכר, ואני מבינה למה אנשים נמשכים לזה. אבל בו בזמן, אני חושבת שיש הרבה אי־צדק שמבוצע בשם הדת שלי בישראל, ואני לא אוהבת את זה ולא רוצה להיות חלק מזה.
"הצגת נאצים כמפלצות לא־אנושיות, בעיקר בנימה הרווחת בעיתונות הליברלית, היא דרך להימנע מהבנת הסוגיה ומהתמודדות איתה. זה יוצר תפיסה של 'זה לא יכול לקרות בשכונה שלי, זה לא יכול לקרות בבית הספר שלי'. אבל זה לא המצב. אין דמוגרפיה שמשוחררת מהיכולת של אנשים להתפתות על ידי אידאולוגיה רעילה ורווית שנאה. זה נכון גם בקהילה היהודית. יש יהודים תומכי עליונות לבנה שמקדמים תיאוריות קונספירציה על ג'ורג' סורוס, יש כאלה גם בישראל. יש יהודים שמשחקים עם תנועה אנטישמית, ומוצאים בה מקום או הבנה".
מה היתה המטרה העיקרית שלך בכתיבת הספר?
"יש קהילה שלמה של אנשים שעוקבים אחרי הימין הקיצוני ומדברים עליו כל הזמן. הספר שלי לא נכתב בשבילם, אלא בשביל אנשים רגילים בארצות הברית ששמעו על הימין הקיצוני, יודעים שזו בעיה, אבל לא יותר מכך ולא יודעים איך אפשר להיאבק בו או מה המשמעות של המאבק הזה. רציתי לגרום להם לדעת יותר, ולהרגיש כועסים ונכונים להילחם. נראה לי שהצלחתי במידה מסוימת: אנשים כתבו לי ואמרו שהם מבינים יותר מול מה הם מתמודדים, ושיש להם אנרגיה להיאבק בשביל הקהילה שלהם. אם הספר הגיע לכמה אנשים, עורר בהם תחושת דחיפות ונתן להם את נשק הידע, הוא הצליח".
מה הדרך הנכונה להתמודד עם הקבוצות האלו ברשת? אם תסגרי את המקומות שהם נאספים בהם, הם ילכו למקום אחר.
"אנשים אומרים שזה כמו Whac-A-Mole (משחק ארקייד שבו חובטים בראשן של 'חפרפרות', ע"כ), ושאם תוריד מקום אחד מקום אחר ירים ראש, אבל אני חושבת שיש הרבה ערך במשחק הזה, כי כל אדם שיורד מנתיב ההקצנה זה ניצחון. בכל פעם שסוגרים ערוץ ביוטיוב שמקצין אנשים, בכל פעם שמרחיקים פרשן ימני שמקצין אנשים מטוויטר ל־Gab ו־Parler, מקומות שצריך להיות די קיצוני כדי להכיר אותם — זה ניצחון.
"גם אם האנשים האלה לא נעלמים לחלוטין, אסור לזלזל בניצחונות כאלו, כי כל אחד מהם הושג במאמץ רב. חברות הטכנולוגיה לא פועלות אלא אם כן מאלצים אותן. בכל פעם שמשחקים Whac-A-Mole יש אנשים שמתארגנים ומתאספים מחדש, אבל יש כאלה שלא חוזרים כי זה לא שווה להם את המאמץ או הזמן. זה משחק ששווה לשחק".