*

באמצע לילה אחד לפני 35 שנה, קם נער בן 14 משנתו, נטל את הרובה של אביו, ורצח את הוריו ושתי אחיותיו. הסיפור המזוויע הזה, שלא אירע במעמקי ארצות הברית, אלא בשכונת עין כרם בירושלים, נמצא בלב סדרת הדוקו "המניע" (yes), ששייכת לז'אנר "פשע אמיתי" (True Crime), שאוהב לחזור לפרשות נשכחות ולהפיח בהן חיים בחקירה מחודשת. אלא ש"המניע" מצליחה להפר את הנחות היסוד של הז'אנר — מה שמצד אחד עורר עליה לא מעט ביקורת, ומהצד האחר דווקא משרת טוב יותר את מטרת הז'אנר.

כשאנו צופים בסדרת פשע אמיתי, אנחנו מסכימים להיחשף לזוועות הכי מבעיתות בתמורה לפתרון של לפחות חלק חשוב בתעלומה – תסבירו לנו למה הרוצח עשה את זה, איזה רקע חולני בחייו הוביל אותו לכך, איזה סוד אפל התגלה, וכמובן תהיו נדיבים בפרטים העסיסיים. זו הרחבה לצורך שלנו בסרטי אימה – לחוש את הפחד כמה שיותר קרוב ומפורט בלי שיוכל לפגוע בנו, ובמסגרת נרטיב שלכל הפחות מספק לנו היגיון בשיגעון.

אבל "המניע" חותרת תחת כל זה. ראשית, למרות שמה ואף שהדיון במניע נמתח על פני ארבעה פרקים, היא לא מספקת לנו תשובה אמיתית. ושנית, בניגוד לרוב סדרות פשע אמיתי שמלאות בקטעי ארכיון, "המניע" צריכה להתמודד עם צו איסור פרסום על פרטי הרוצח, שתקף לכל חייו. לכן יוצריה בחרו לעשות שחזורי וידיאו מלאים עם שחקנים שמגלמים את כל הדמויות – הנער, בני משפחתו, חוקרי המשטרה, אנשי התקשורת, שכנים ומכרים, ועוד. כלומר בתום הצפייה בסדרה אנחנו לא יודעים למה הנער עשה את זה, אנחנו לא נזכה לראות את פניו, ואפילו לא יודעים מה שמו, אף שנאמר לנו שהוא מסתובב חופשי לאחר שריצה את עונשו. אמאל'ה.