עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
לא מוכן יותר
אני לא מוכן לספוג נבחרי ציבור שמנסים בכוח להכשיל את המדינה שבה אני חי, שאותה אני אוהב, ופוגעים באיכות החיים של הילדים שלי (ועל הדרך בזים לי ומאשימים אותי בכל). ואני לא מוכן לסבול את ההתעקשות של הממשלה להפוך את ישראל לשדה קרב בין אזרחים ולהוריד אותה מהפסים
מוסף כלכליסט | 13.07.23
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
1
זו היתה חצי שנה בלתי סבירה בעליל, סליחה על משחק המילים. קשה להאמין שאחרי שלוש שנות קורונה, שנים שכל אחד מאיתנו רוצה לשכוח, כשישראל סוף סוף חזרה לנוע קדימה במהירות, הגיעה הממשלה הנוכחית ושמה רגל למדינה. זה מה שהכי לא סביר כאן. והשבוע זה הגיע לשיא.
"כשאנחנו חושבים שהדברים יורדים מהפסים — אנחנו נגיד את זה", אמר השבוע שגריר ארצות הברית היוצא טום ניידס, ובחר מילים שמעוררות הזדהות אצל הרבה מאוד אנשים. כי ישראל אכן יורדת מהפסים, במובן הכי מילולי של הביטוי הזה. במשך עשרות שנים דהרנו בכיוון אחד, על פסים של צמיחה, של הפרחת השממה, של עוצמה צבאית אזורית, יוקרה בינלאומית בתחומים מסוימים.
ופתאום בבת אחת עברנו למסילה אחרת, במקום למעלה, דוהרים למטה. אנחנו מרגישים את זה היטב, אבל גם מבחוץ כבר רואים את זה. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן עצמו אמר השבוע בריאיון ל־CNN: "כמה משרי הממשלה (הישראלית) הם הקיצונים ביותר שראיתי, ואני עוקב מאז ימי גולדה מאיר".
המסילה החדשה של ישראל מובילה לעתיד משיחי, לכלכלת בעזרת השם, לרדיפה פוליטית ודתית, לניוון כללי. אני לא רוצה להיות על הרכבת הזאת, אני לא רוצה להגיע למקום שאליו היא נוסעת, אני לא רוצה לחטוף בדרך את הקללות על זה שאני כביכול אשם בכל, ולהידרש להמשיך לעבוד כדי לממן את הנסיעה. זה בלתי סביר בעליל.
היו שלל תמרורי אזהרה, והממשלה בחרה להתעלם מכולם ולדהור על מסילה שמובילה לעתיד משיחי, לכלכלת בעזרת השם, לרדיפה פוליטית ודתית, לניוון כללי
2
לצד המסילה הזאת ניצב כל תמרור אזהרה אפשרי. כבר ראינו אותם, כבר דיברנו עליהם, אבל צריך לחזור עליהם פעם נוספת. ראש אגף התקציבים באוצר אמר שרמת החיים בישראל עתידה להידרדר לזו של מדינה מזרח־אירופית. חברת הדירוג מודי'ס הבהירה שרמת הקיטוב בישראל כל כך גדולה ששום ממשלה לא יכולה לקדם כאן מדיניות כלכלית אפקטיבית. הכלכלנית הראשית הסבירה שהממשלה מוסיפה ממד משמעותי של אי־ודאות וסיכון לכלכלה הישראלית. אלה רק שלושה תמרורי אזהרה, היו עוד.
אבל הממשלה בחרה להתעלם מכולם, ולהמשיך לדהור במורד. מה מחכה שם בהמשך הדרך? מדינה שבה אין מספיק עובדים בעלי שכר גבוה שמשלמים את המסים הנדרשים כדי לתחזק את מדינת הרווחה ולהשקיע במנועי צמיחה. כלומר, מדינה שבה פחות ופחות אנשים צריכים לשאת בנטל הולך וגדל, והממשלה לא בהכרח יכולה לספק את כל השירותים הנדרשים. זו גם מדינה שמשקיעה תקציבי עתק במערכת חינוך פרטי שמעניקה לתלמידים אפס כישורים רלבנטיים לעולם התעסוקה המודרני. מדינה שבה נבחרי ציבור מתגאים בכך שהם דורסים את הדרג המקצועי וממנים לתפקידים חשובים אנשים בינוניים, חסרי כישורים מתאימים, ומחזיקים רק ביכולות ליקוק או השתייכות למפלגה הנכונה. מדינה שהממשלה שלה מחריבה את המגזר הציבורי ומרוקנת אותו מאנשים טובים, כי אין להם סיבה לעבוד בו. מדינה שמחזירה את החברות הממשלתיות שלה עשרות שנים אחורה, לתקופה שבה מינויים פוליטיים היו הנורמה. זה בלתי סביר בעליל.
3
ועוד משהו: במדינה שירדה מהפסים ועלתה על מסלול ההתרסקות, הולך ואוזל הדלק שמניע את הרכבת.
גם ככה זו תקופה מאתגרת להשקעות בהייטק, כי העלאות הריבית הופכות את ההשקעות בסיכון לפחות כדאיות. אבל בישראל הממשלה גם יוצרת אי־ודאות שמעמיקה את הפגיעה. נגיד בנק ישראל אומר את זה, בנק אוף אמריקה אמר את זה השבוע, חברות הדירוג אומרות את זה.
רוב הכסף בהייטק הישראלי, כשלושה רבעים, מגיע מקרנות הון סיכון זרות, והחלק של הקרנות הישראליות קטן יותר. אבל גם רוב הכסף שמגייסות הקרנות הישראליות מגיע מחו"ל. המשמעות היא שענף ההייטק הישראלי תלוי מאוד בסנטימנט של המשקיעים הזרים. רשות החדשנות הראתה, בדו"ח שהוציאה בשבוע שעבר, שהתלות של ההייטק הישראלי בכסף זר היא הגבוהה ביותר מתוך מדינות ה־OECD. לתלות הזו יש מחיר, והוא יורגש בעיקר למטה. לקרנות זרות קל יותר להשקיע בחברות שכבר הוכיחו היתכנות, בייחוד באקלים הפוליטי הנוכחי. אבל להשקיע כסף חדש בחברה לא ידועה במדינה שירדה מהפסים? פחות. וזו בעיה, כי ההשקעה בסטארט־אפים בתחילת דרכם הכרחית כדי שיהיו חברות עם המשך דרך, כדי שיקומו חברות בינוניות וגדולות ומצליחות. השקעה בקטנים היום תניב פירות משמעותיים — למשקיעים, ליזמים, לעובדים ולמשק כולו — בעשור הקרוב, אולי אפילו אחר כך. כדי להיות צ'ק פוינט או מובילאיי או פאלו אלטו ולהעסיק אלפי עובדים ולהזרים לישראל הכנסות גדולות, צריך להתחיל בסטארט־אפ שמקבל כסף מקרנות, והכסף לחברות האלה מגיע בעיקר מהקרנות הישראליות.
וכדי לתת את הכסף הזה, הקרנות הישראליות צריכות לגייס בעצמן כסף. ומתחילת השנה הן מתקשות לעשות זאת. אנשיהן אומרים את זה שוב ושוב. הנה, למשל, דברים שכתב השבוע בטוויטר ניר קלקשטיין, ממייסדי חברת האלגו־טריידינג פיינל ומכון המחקר KI, שעוסק בבריאות חישובית (ביג דאטה בבריאות): "העובדה היא שהמצב בהייטק בישראל, ובמיוחד בעולם הסטארט־אפים, על הפנים. מאוד קשה להשיג מימון. גם הקרנות מתקשות לגייס… זה מאוד עצוב משום שזה יתגלגל עם הזמן מחברות הסטארט־אפ לכלל ההייטק ולכלל הכלכלה הישראלית".
יש להתנהלות הממשלה הנוכחית השפעות מיידיות שכבר מורגשות. את ההשפעה שקלקשטיין ואחרים מתריעים מפניה נראה רק עוד כמה שנים. יהיו פחות חברות, פחות מקומות עבודה, פחות שכר גבוה שיניב מסים ויממן שלל ענפים נלווים ויאפשר את רמת החיים שרבים מאיתנו התרגלו אליה. יהיו פה נזקים ארוכי טווח במעגלים הולכים ומתרחבים. זה בלתי סביר בעליל.
מקורות: הדו"ח השנתי של IVC, רשות החדשנות
4
לישראל אין הרבה מה להציע לעולם מלבד ההייטק שלה.
זה שפעם המצאנו את עגבניית השרי עוד לא הופך אותנו למעצמה. אין לנו תעשייה מפוארת כמו לגרמניה. אין לנו מרכז פיננסי גלובלי כמו לאנגליה. אין לנו משאבי טבע שכל העולם זקוק להם כמו לאיחוד האמירויות או לערב הסעודית. גם העובדה שגילינו כמה בארות גז לא הפכה אותנו למעצמת אנרגיה, היא רק תעזור לנו להעביר את שני העשורים הקרובים בעצמאות יחסית. שני הנכסים האסטרטגיים המשמעותיים, אולי היחידים, שיש לישראל הם הברית רבת השנים עם ארצות הברית — וההייטק. זהו. ובשניהם הממשלה הזו מחבלת.
האם הישראלים, הרוב המכריע של הישראלים, באמת מוכנים לשלם את המחיר של פגיעה בהייטק וביחסים עם האמריקאים תמורת קידום סדר היום של המפלגות שמרכיבות את הקואליציה? הסקרים השונים מראים שלא. ממש לא.
הנושאים שמעניינים את הישראלים יותר מכל, פעם אחר פעם, הם יוקר המחיה והביטחון. פשוט לחיות. תיקון מערכת המשפט אפילו לא משתחל לחמישייה הפותחת של הנושאים שבוערים לישראלים, וספק אם היה נכנס לעשירייה. גם מה שקורה בשטחים לא מעניין את הרוב, לא אכפת לו אם יחזרו לחומש, הרוב לא יודעים איפה זה חומש, מה עושים שם ולמה צריך אותה. השאיפות המשיחיות של קבוצה קטנה, מאוד קטנה, אבל קולנית, הלהט להתיישב על כל מיני גבעות, לא נוגעים לרוב הישראלים. לקבוצה הקטנה זה לא ממש אכפת, מבחינתה רוב הישראלים הם רק כלי שרת להגשמת השאיפות המשיחיות שלה; אבל הישראלים מבינים את זה לאט לאט, ונמאס להם. כי גם זה בלתי סביר בעליל.
עוד במוסף כלכליסט
5
חוסר הסבירות הקיצוני הזה מכעיס אותי כל כך שאני מרגיש את הכעס פיזית, בכל הגוף. אני בסך הכל רוצה לחיות כאן בשלווה. בסך הכל רוצה לגדל כאן ילדים. מוכן לספוג הרבה מאוד דברים שלא תואמים את תפיסת העולם שלי, אפילו לממן אותם במידה סבירה, כי לחיות במדינה אחת פירושו להכיל גם ערכים אחרים ודעות אחרות. אבל אני לא מוכן לספוג נבחרי ציבור שמנסים בכוח להכשיל את המדינה שבה אני חי, שאותה אני אוהב, ופוגעים באיכות החיים של הילדים שלי (וכאמור, גם מאשימים אותי בכל ובזים לי על הדרך). את זה אני לא מוכן לסבול. לא עוד. ואני גם לא מוכן לסבול את ההתעקשות של הממשלה להפוך את ישראל לשדה קרב בין אזרחים. גם זה, כמובן, בלתי סביר בעליל.
2023 מסתמנת כשנה שתיחקר עוד עשרות שנים. עוד יכתבו ספרים ודוקטורטים וסמינרים על השנה שבה הכל השתנה, שפיצלה את ההיסטוריה שלנו לישראל שלפני וישראל שאחרי. השנה שבה הסטארט־אפ ניישן החליטה לירות לעצמה בראש. מכל העולם יבואו ללמוד מאיתנו, רק לא בקטע טוב. המדריך לאיך להוריד מדינה שלמה מהפסים. עוד אפשר לעצור את זה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
