/// נתניהו שוב מתנער מ"תיקון היסטורי" /// רשות ני"ע עוצמת עיניים /// המטות החדשים מבטיחים ששום משבר לא ייפתר /// פייסבוק הולכת על הימנעות מקוממת
לפני שלוש שנים, באפריל 2017, עלה בנימין נתניהו לדוכן הכנסת ובירך על חקיקת "חוק קמיניץ" להחמרת האכיפה נגד עברייני בנייה. "תיקון היסטורי" כינה אותו. בשבוע שעבר מינה נתניהו ליועצו את משה גרין, עבריין בנייה מורשע, שעל הקרקע שלו במושב גידל חנות נעליים וגן אירועים והרוויח מיליונים בניגוד לחוק. "התיקון ההיסטורי" חוסל כחלק מאתנן למפלגת החקלאים "צומת" בראשות גרין, שהסכימה לא להתמודד בבחירות.
חוק קמיניץ מצטרף לשורה של חוקים שראש הממשלה קידם בלהט, בירך עליהם ואז ביטל אותם כשסתרו אינטרסים אלקטורליים. ב־2014 תוקן חוק יסוד הממשלה ובין היתר הוגבל מספר השרים ל־18, במה שנתניהו כינה "חוק חשוב שמגדיל את המשילות". ממשלתו הנוכחית לא השאירה רסיס מהמשילות ההיא, ומספר השרים בה הוכפל. באותה שנה החליטה ממשלת נתניהו על סגירת רשות השידור והקמת תאגיד חדש, בצעד שנתניהו כינה "רפורמה חיונית". שנתיים אחר כך אמר שהתאגיד "חמק לי בצוק איתן" והריץ שלל תיקונים לסירוסו. באופן דומה תמך נתניהו בפומבי בחוק הפונדקאות ללהט"בים ממש עד רגע לפני ההצבעה, שבה התנגד לו.
לנתניהו אין בעיה לגרור את הממשלה והכנסת להליכי חקיקה טעונים של חוקים המשנים סדרי עולם, כל עוד הוא סבור שהם יבצרו את מעמדו. ואין לו כל בעיה לבטל אותם, מאותה סיבה ממש. זה אולי אפשר לו להיהפך לראש הממשלה הוותיק ביותר בהיסטוריה הישראלית, אבל גם לכנוע ביותר בפני קבוצות לחץ.
/// אמיר זיו
מדיניות היד הרכה שמגלה רשות ניירות ערך בראשות ענת גואטה כבר מזמן נהפכה לליטוף מתמשך לחברות הציבוריות ולעומדים בראשן. זה החל בדחייה הפרועה בהגשת הדוחות הכספיים בשל משבר הקורונה — תקופה שדווקא בה המשקיעים חייבים לקבל מידע יותר מתמיד — והמשיך בהסתפקות בדיווחים מעורפלים ומאוחרים בזמן המשבר ובאי־הבעת עמדה לנוכח תרגילי אקרובטיקה פיננסיים. עכשיו הגיעה ההתעלמות מהיעדר הדיווח של קבוצת דלק על היחסים בין בעל השליטה יצחק תשובה לדירקטור החיצוני שלו שמואל דורון. "כלכליסט" חשף לפני שבועיים כי דורון מכהן כיו"ר עמותת יוצאי לוב, שתשובה הוא התורם העיקרי שלה. אך את הפרט הזה דורון לא טרח לציין במסמך הגילוי הנאות שמגיש כל דירקטור. ועד רגע כתיבת שורות אלו, הקשר לא זכה לשום התייחסות מצד רשות ניירות ערך. אפילו לא דרישה מינימלית של תיקון הדיווח באופן מיידי. רגולטור עם יותר שיניים היה עשוי לדרוש את פסילתו של דורון מלכהן כדח"צ. אבל רשות ניירות ערך כנראה חושבת שאמון הציבור בדח"צים — שומרי סף מרכזיים בחברות הציבוריות — פחות דחוף לה.
/// גולן פרידנפלד
לפחות הפעם אין אפילו אשליות. אם לפני חמש שנים שר האוצר הטרי דאז משה כחלון דיבר במילים גבוהות על "ארגז הכלים הנדל"ני" שיפעיל במשרד האוצר כדי להילחם במשבר, עכשיו אף אחד אפילו לא מנסה. ארגז כלים מרוכז? מקסימום פטיש פה, מברג שם. כי אי אפשר לטפל בעניין אם מתייחסים אליו רק כאל "משבר נדל"ן". זה גם משבר תכנון, ומשבר תחבורה. הכל שלוב יחד. כשלא מבינים את זה, נולדת עיר חדשה שאין בה תעסוקה, תחנות רכבת לא נגישות מחוץ לערים, מגדלי משרדים חדשים באזורים רוויי היצע וכן הלאה.
כדי לפתור את כל הבעיות האלה צריך סוף־סוף להתחיל לתכנן מדינה, ולהפסיק עם הפרטאץ'. להקים, למשל, מטה מרכזי שבוחן את התמונה הגדולה. במקום זה, הממשלה החדשה אישרה השבוע הקמה של מטה דיור במשרד השיכון של יעקב ליצמן (אגודת ישראל), מטה תכנון במשרד הפנים של אריה דרעי (ש"ס) ומטה תשתיות במשרד האוצר של ישראל כ"ץ (ליכוד). וכדי שמירי רגב לא תכעס, בממשלה הבהירו שכל המטות המנופחים האלה לא ידרכו במגרש של משרד התחבורה. המון אגו וג'ובים ותקציבים, אבל אפילו העלות שלהם מתגמדת לעומת העלות של הנזק הכלכלי, הנדל"ני והתכנוני שנגזר מחוסר היכולת לטפל במשבר.
/// דרור מרמור
המצב המסלים בארצות הברית, או שמא הנשיאות המסלימה של ארצות הברית, הבעיר השבוע את החזית הישנה של דונלד טראמפ מול הרשתות החברתיות. אחרי שנים שבהן צייץ הודעות שקריות, גזעניות ופוגעניות באין מפריע, טוויטר צירפה התראה של "בדיקת עובדות" לציוצים של הנשיא - ואף הסתירה ציוץ אחר בשל קריאה לאלימות (ועוד נגד מפגינים, לא פחות). טראמפ הגיב מיד בצו נשיאותי שמרופף את ההגדרה של הרשתות החברתיות כפלטפורמה שלא אחראית לתוכן, ועקרונית מאפשר לתבוע אותן על מה שמתפרסם בהן; פרשנים מעריכים שצו כזה לא יאושר ואי אפשר ליישם אותו, אבל האיום ברור, עם צנזורה וחשש מתביעות שיכולים למוטט את הרשתות.
ואיפה פייסבוק בסיפור הזה? בחרה בתפקיד הניטרליות המפוקפקת מאוד א־לה שוויץ. הרשת שהיתה פלטפורמה נוחה מאוד לפייק ובחישת רוסים שתרמו לניצחון טראמפ מסתפקת בגמגומים מנומסים. מארק צוקרברג התראיין לפוקס ניוז, ערוץ הבית של טראמפ, ואמר שהוא "לא רוצה להיות בורר של האמת", אפרופו עניין די בסיסי כמו בדיקת עובדות בטוויטר, וגם שוחח עם הנשיא בטלפון. וזהו. אפילו עובדי פייסבוק מחו על ההתנהלות הזאת (בהפגנה וירטואלית ושביתה איטלקית, אלא מה), וגם שותפים של החברה מסתייגים ממנה (Talkspace כבר ביטלה עסקה גדולה). ספק אם זה יזיז לצוקרברג; בשעה שטוויטר נתפסת כמרחב של השמאל, פייסבוק מרוויחה המון כסף מהימין וגופי התקשורת שלו. ב־2016 טראמפ עצמו השקיע 44 מיליון דולר בפרסום בה, ולפוקס ניוז יש בפייסבוק יותר עוקבים מל"הניו יורק טיימס". ובסופו של דבר צוקרברג לא שונה מאוד מטראמפ, ועם 60% מכוח ההצבעה בחברה שלו, מעולם לא היתה לו בעיה לתמוך בהשתקה אלימה של מחאה נגדו.
/// הגר רבט
בישראל, שוטרים אף פעם לא נהיו ממש אייקון תרבותי, בין שהם גיבורים טובים או נבלים; אפילו מעט חוקרי המשטרה שנהפכו כאן לסלבס במאה הקודמת נראו יותר כמו שב"כניקים. כשאנחנו חושבים על המילה "שוטר", אנחנו חושבים בעיקר על הדימוי האמריקאי - ההוא מהווילג' פיפל, חשפנים, החבר'ה מ"חוק וסדר" או "פארגו" וכו' - לא על אזולאי של קישון. אצלנו דימוי החייל תמיד מכסה על הכל.
אלא שבמציאות הנוכחית, ההבדל ביניהם לא גדול. איאד אל־חלאק בישראל וג'ורג' פלויד באמריקה נהרגו מידי שוטרים. נראה שלא נשאר הרבה מדימוי השוטר כמי ששומר עלינו, שמסייע לאזרחים, האיש שמגן על השכונה או הקהילה. בפועל, קהילות ואוכלוסיות שלמות תופסות את השוטר כמי שמסוכן להן. משוטר שכרוך ב"שטר", באיזה חוזה בין המדינה לאזרחים, התגלגלנו לשוטר שמהדהד "משטר", עם המטענים הדכאניים שלו.
רואים את זה גם בפורים: פחות ופחות ילדים מתחפשים לשוטרים, יותר ויותר מתחפשים לגיבורי־על. כאילו אפילו הם, בגילם, יודעים שאדם בעל תפקיד המתהלך בינינו לא באמת יכול להגן עלינו מרוע, רק דמויות בדיוניות עם כוחות־על יכולות לעשות זאת. אם יש "שוטר טוב ושוטר רע", עוד דימוי שהפנמנו היטב, נראה שאיבדנו אמון בשוטר הטוב ונשארנו עם השוטר הרע. יש בזה ויתור על התפיסה העמוקה שהמשטרה משרתת אותנו, והוויתור הזה שובר לב כמעט כמו הדמעה ההיא על הלחי של רב־שוטר אברהם אזולאי, השוטר הכי טוב לב שיש, שנפלט ממערכת נטולת חמלה.