"

יש לי איזה זיכרון: אני חוזרת מבית הספר, ואמא שלי, אדם שכל כך מעריך ומעודד יצירה, שואלת מה נשמע. אני עונה: 'יש לי שיר', ואני זוכרת את התנועה של אמא עם היד: 'רוצי, רוצי לכתוב!', כאילו שאמרתי שיש לי פיפי, מין 'תכתבי מהר שלא יברח'. אני זוכרת את תחושת הבהילות, שזה הכי חשוב שארוץ לכתוב, ששום דבר לא יעצור את הרגע הזה של הנס שבלהוליד דבר חדש לעולם".

זה בא לא רק מאמא שלך.

"זה בא משני ההורים שלי, זה היה השלל המשפחתי שכולם היו מביאים לשולחן: כל אחד מביא את השיר שלו, הספר שלו, המוזיקה שלו, ההצגה שלו".

זה לא קצת מסרס לגדול עם אבא שהוא לא רק כותב, הוא שלמה ארצי, אחד ממנסחי הישראליות הגדולים?

"הוא המאסטר, אני רק תלמידה. והכתיבה של כל אחד מאיתנו שונה: הוא כותב שירים, שדומים יותר ללכידה של תמונה, אני כותבת פרוזה, שזו ריצה למרחקים ארוכים. הוא הרבה יותר משוחרר ממני, משחק עם היצירה, ואני נגנבת כשאני רואה באיזו קלות הוא כותב, בלי לעשות חשבון. יהיה חרא? נזרוק לפח. לי יש כנראה כזאת חשיבות עצמית או משהו שאני נורא מפחדת לטעות. זו גישה מסרסת, כי אתה לא יכול להיות אמן אם אתה לא מסכים לטעות או להיות אידיוט, כי כדי להגיע למשפט הנהדר אתה צריך לכתוב כמה משפטים גרועים".

זה ההסבר לעובדה שעברו 16 שנה בין ספרך הראשון, "בוץ", לספר השני, "סיפורים מן הפרידה"?

"כן, אולי בגלל זה לא כתבתי כל כך הרבה שנים, הייתי תפוסה בסטנדרטים שרציתי להגיע אליהם. ואני כל כך מעריצה סופרים וספרות שהתכווצתי מאיך אני מעיזה בכלל לשאוף לשם. אבל הייתי רוצה פחות ביקורת עצמית, כמו אצל אבא שלי".

למה לא עבדתם יחד עד היום?

"אנחנו עובדים יחד. אבא הזמין אותי להיות דרמטורגית בפרויקט גדול שהוא עובד עליו, אנחנו עושים את זה כבר כמה שנים, עם הפסקות מרובות, ובינתיים זה עוד לא הבשיל".

גם כשאת לא מוציאה ספרים, את כותבת.

"אני מתפרנסת בעיקר מתסריטאות, אבל בספר האחרון הבנתי יותר מאי פעם ששם מונחת התשוקה האמיתית שלי, שם אני באלמנט שלי, עם כל הקושי. הרי להתחיל ולסיים כתיבה של יצירה ספרותית זה על גבול הנס".

ואז היא גם יוצאת אל העולם.

"בספר הראשון, בתמימות של ילדה שחושבת שהעולם הוא הוריה ויתפעל מכל ציור שהיא מביאה מהגן, לא הבנתי איך זה לא קורה. נתקלתי גם בביקורת שנראתה לי מרושעת ולא עניינית. זה כמובן חלק מהמשחק, וכנראה לא הייתי מספיק בשלה למשחק הזה. גם זה חלק מהעובדה שנדרשו לי שנים להתגבר על הפחדים, על השתיקה שגזרתי על עצמי, על העצירות שנקלעתי לתוכה".

למה מה ששבר את השתיקה היה דווקא הפרידה מבן זוגך, השחקן יפתח קליין?

"חיינו שנה וחצי בנפרד, וזו היתה חוויה חזקה, מטלטלת עולמות, מכוננת. היא שינתה אותי. כשחזרנו לא רציתי לאבד את כל מה שהשגתי — התובנות, תהליכי הנפש. אלה היו אוצרות שלא רציתי שילכו לאיבוד, משהו שהייתי חייבת לצרוב. התחלתי לכתוב לעצמי, נקודות בטלפון, דברים שאני מוכרחה לזכור, שמות קוד לציוני דרך, חג ראשון בלעדיו, דברים כאלה. לא חשבתי אז לכתוב מזה משהו, רק הרגשתי בתוך סרט".

ועם הזמן באו התהליכים העמוקים יותר והתובנות?

"כן, גיליתי את הנפרדות. אני אדם סימביוטי, באה ממשפחה סימביוטית, אני רגילה לקשרים צפופים, אינטנסיביים רגשית. ופתאום אחרי המון שנים שלא זכרתי כבר איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, חוויתי את עצמי בנפרד. בזוגיות ארוכה אנחנו מפקידים חלקים מעצמנו אצל בן הזוג, למשל תמיד היה נורא ברור שיפתח הוא המרדן ואני הפליזרית. אחרי הפרידה לא הייתי פליזרית, והוא לא היה כל כך מרדן. זו היתה הזדמנות לנער את התפקידים המסורתיים. והיתה חוויה חזקה, משחררת, של חוסר שליטה".

למה?

"המון אנרגיה בחיים הולכת על מאמץ לאחוז בדברים, לשמור שהם יתנהלו כמו שאנחנו רוצים, וכשדברים נשמטים לך מהידיים — בתבוסה הזאת יש שחרור גדול. הגעתי לכניעה מול המציאות שלא הצלחתי לנהל על פי רצוני, וכשהדבר שאת מפחדת ממנו מתרחש הפחד מתייתר ונעלם, ואת מגלה את הסקרנות ומתמסרת ל'מה שיהיה יהיה'".

זו לא היתה פרידה עם דם רע.

"יש בינינו אהבה טובה, תשוקה טובה ודיבור טוב, אבל בגלל השחיקה הצטברו ביננו המון כעסים, דלקת של כעסים. לא ידענו שהפרידה זמנית, אבל בשום שלב לא עשינו תנועות בלתי הפיכות, נזהרנו על הילדים, לא היינו רעים זה אל זו, לא הפרדנו חשבונות בנק, לא הלכנו לעורכי דין. אני אישית לא לוחמת צדק בשום תחום, אני תמיד מעדיפה לחשוב שלכל אחד יש הסיפור הצודק שלו. החמלה יותר חשובה לי מהצדק, וזה עושה את החיים שלי רכים יותר. אני מתאמנת בלהיות טועה, בלהודות בטעויות שלי, בלבקש סליחה, כמעט התמכרתי לזה".

בחוץ יש עכשיו מלחמות צדק גדולות. והן הגיעו גם לאבא שלך, שספג ביקורת על שלא הביע את דעתו על ההפיכה המשפטית.

"אפשר להיות גם צודק וגם אלים או כוחני, וקשה לי עם כוחנות מכל הצדדים, עם זעם קדוש. והזעם הקדוש של הנאורות הכי מקומם, הציפייה להשתייכויות האוטומטיות. אני בהפגנות כל שבוע, אבל אז אני מסתכלת על כל מיני התבטאויות בפייסבוק וחושבת: לפעמים לשתוק זה יותר חכם".

ואחרי הביקורת, בהמשך אבא שלך סירב לקבל את פרס ישראל.

"התרגשתי מהוויתור שלו יותר משהתרגשתי מהזכייה. הוא נורא לא אדם של פרסים וטקסים. ברור שפרס ישראל זה דבר מרגש, אבל הרגשתי שההחלטה לא לקבל אותו היתה נכונה, האמת והרגש של הרגע הזה".

ואם נחזור לפרידה, בסוף את ויפתח חזרתם. ואת עשית מזה ספר, ויפתח עשה מהפרידה הצגה על זוג במשבר.­

"אנחנו צוחקים על איך הפכנו את הזוגיות לעסק שלנו. אבל כן, חזרנו. זה התאפשר בגלל האופן שבו נפרדנו. שנה אחרי הפרידה עשינו טיפול זוגי, ואחרי חצי שנה חזרנו להיות יחד. אולי זה עבד כי מראש בתוכנו לא ויתרנו ויתור סופי על הקשר. ולפעמים אני לא מבינה איך אפשר להמשיך בלי הפסקה כזאת, כמו הפסקה בהצגה בין שתי מערכות. לחיות שנים יחד זה קשה בהגדרה. יש כאלה שמתגרשים, יש נישואים פתוחים, יש כאלה שבוגדים כדי לחיות, יש כל מיני המצאות. אנחנו מצאנו אופציה נדירה ופחות שכיחה. אבל אולי זה פטנט חד־פעמי. לא בטוחה שנוכל לעשות את זה כל חמש שנים".