1.

הם לא היו אמורים להיפגש. בטח שלא להוליד פירות.

במשך אלפיים שנה הם שכבו במרחק שעה וחצי נסיעה זו מזה. חנה שכבה במדבר יהודה. התמר שממנו באה נאכל בימי בית שני. סבתה הגיעה מבבל עם שבי ציון. יש לה גנים עירקיים, קרובים של זהידי וחדְראווי, זנים דבשיים בני זמננו. חנה נועדה לגדולות.

מתושלח נקבר במצדה. התמר שלו נאכל דורות אחרי חנה, ערב המרד הגדול, כנראה על ידי חייל רומאי, לפני שמצדה נכבשה בידי מחתרת הסיקריקים.

הארץ מלאה אז דקלים. יותר מהיום. הם הקיפו את ים המלח ומילאו את בקעת הירדן ו"כל מקום שזורמים בו נ חלים", לפי ההיסטוריון מימי יוליוס קיסר דיוֹדוֹרוּס סיקוּלוּס. הדקל היה סמל פולחן. הוא נמנה עם ארבעת המינים ושבעת המינים — הדבש במקרא הוא סילאן. לפי מלכים א' פרק ו', תבליטי תימְרות, צמרות דקלים, עיטרו את קירות בית המקדש. הוא גם סימל חיים ואהבה, וגבורה: הדקל מהמטבע של עשרה שקלים נלקח ממטבע יהודי מימי המרד.

הם הוכחדו מהארץ, איתנו, וחזרו איתנו, כשהועלו באלפיהם בימי המדינה. בעשור החולף ישראל נהפכה ליצואנית מספר 1 של מג'הול, הבשרני והממתקי שבתמרים. שזה יופי, אבל המג'הול השמנמן איננו התמר שעליו התענגנו במערות קומראן — וזה משנה, כי התמר ההוא עשוי להיות טעים יותר.

זה 20 שנה שהחוקרות איליין סולְוֶוי ושרה סְלְון אוספות חרצני תמר עתיקים מחפירות ארכיאולוגיות ומנסות להנביט אותם בקיבוץ קטורה בערבה. מ־32 נבטו שישה. שניים מהם הם דקלי־נקבה נותני פרי, "יהודית" ו"חנה". באביב 2020 חנה הופרתה מאבקניו של מתושלח הזכר, ובסתיו גדדו ממנה מאה צאצאים ראשונים: תמרים זהובים־חומים, עם ציפה דקה לעיסה ו"צ'ואית", ומתיקות דבשית־קרמלית, מורכבת ועדינה במיוחד. לא טעמתי. התיאור הוא של כתבת "הניו יורק טיימס" בישראל איזבל קרשנר ושל עיתונאית האוכל רונית ורד, שהרחיקו לשם כך עד לערבה ותיארו את הטעם במילים דומות, בהן גם המילה "רענן".

בא לי לנסוע. אבל הם יגיעו למרכז. עם מאות פירות בשנה, חנה ומתושלח יכולים להקים משפחה.

2.

טעם מלמד עלינו. גם כתרבות, וכעם. את אירופה   חוצה קו גבול דמיוני שמדרום לו, ביוון, איטליה, ספרד ודרום צרפת, טיגנו אלפי שנים בשמן זית, אכלו לחם מחיטה רכה, שתו יין וקינחו בתאנים. האוכל שם היה קל, לגידול, עיכול והנאה.

מצפון לגבול הגסטרונומיה הקשיחה. בארצות הפרנקים, הסלאבים, הגרמנים והאנגלים טיגנו בשומן חזיר, בישלו דייסות משעורה גסה, שתו בירה, גם משעורה, וקינחו בגבינות עובש. שם, המצרכים הופקו ביגיעה.

האם זה קשור לכך שמדרום אירופה יצא הרנסנס ומהצפון יצאו הוויקינגים ותאגידי הסחר? אולי. זה פן אחד מרבים בתורה העמוקה של "אתה מה שאתה אוכל".

3.

אילו פרודוקטים בסיסיים מסמנים את האזור שלנו, ומה מלמדים הגבולות שלהם?

במצרים חיינו בין דקלים. לדקל היו מאז העת העתיקה מאות שימושים, מבניין עד בריאות. והתמר היבש, ממתק גאוני כשלעצמו ומזין עד תימהון, היה לחם נוודי המדבר. אותם אכלנו ראשונים אחרי ים סוף.

עד שלבסוף הגענו לארץ עצי הזית.

הזית לא דורש הצגה מוקדמת. אבל צריך להזכיר מה עושה אותו לתאום של התמר, ולמה הדומה והשונה בהם כאילו מצביעים על הדומה והשונה ביושבי גדות הים התיכון.

הזית והתמר שניהם פולחניים, ושניהם מסמלים דברים דומים: ניצחון ושלום. למה דווקא שני אלה? אולי כי הטיפול בשני העצים מזכיר את הפרס הגדול על ניצחון ושלום: בטלה. העצים האלה כמעט מגדלים את עצמם, ודורשים עבודה חרוצה רק פעם בשנה, עם בוא המסיק או הגדיד.

אבל התמר כאילו "ארצי" יותר, כוהני פחות. בשיאו הוא שחור ומכוער. והוא כל כך מזין וקומפקטי ומותאם לנדודים, שהוא מוכרח לקבל את תפקיד פרי החול. שמן הזית לעומתו מקרין יוקרה. המסיק מתוזמן ומוקפד יותר, וכך גם אצירת השמן, היפה כל כך, שטעמו גם מריר ונרכש יותר. ונרכש זה גבוה! זה לא המתוק הזה שצפון־אפריקאים אוהבים.

מה דעתכם על גבול האוכל המקומי שלנו והשבטים שהוא מסמן? לי יש לי שתי מחשבות עליו. האחת היא שכל העמים מהללים את האוכל שלהם ומזדעזעים ממה שהשכן מכניס לפה. ומי שהיללו וכתבו הכי הרבה היו היוונים, שחיו בלב ממלכת הזית. הם לא פגשו תמרים, ולא חמאה. הם ממש חשו "מוקפים באידיוטים".

המחשבה השנייה היא שאצלנו הגבולות מעורבבים. למעשה, יש חפיפה. הדקלים מהדרום מגיעים עד אמצע סוריה בצפון. הזיתים הצפוניים, ברדתם דרומה, נעצרים בקו ש"מגלח" את חופה הצפוני של אפריקה ואת דרום הערבה. שני הפירות, המר והמתוק, חולקים שטח משותף, שכמעט אין מקביל לו בעולם: הארץ שלנו. אנחנו לא או זיתים או תמרים. והטעם האמיתי שלנו, העמוק, הוא עדין להפתיע.

ככה זה כשאני במצב רוח פוליטי.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"