י

סמין מועלם היא אחת הכוכבות הגדולות של התקופה, בין השאר כי היא מייצגת הכי טוב מה זה להיות צעירה ישראלית ב־2024: היא מזרחית עם זיקה לדת, אבל עושה היפ־הופ מערבי עדכני. היא יודעת להרים אבל גם לרגש, כמו ב"יהיה טוב", שמאז 7 באוקטובר הפך להמנון של ממש. לכן מפתיע לגלות שבאלבומה האחרון, "אין עולם", היא מקדישה שיר לתשוקה שלה למותג יוקרה. "כל מה שמצליחה לחשוב עליו זה תיק בלנסיאגה לבן... מאמי אל תהיה קמצן". למה מי שפרצה עם שירים חושפניים על הרגעים הרגישים ביותר של חייה בחרה לכתוב שיר הלל לתיק שעולה כמו משכורת חודשית ממוצעת, סמל סטטוס של העשירון העליון?

ההצלחה הכלכלית של מועלם אינה הערת שוליים באלבום, אלא תמה חוזרת בו, שמתפקדת כמרכיב מהותי במציאות האידאלית שהיא בנתה לעצמה. כך למשל בשיר "יותר מהר" מועלם משוויצה ב"תיק ממש יקר" ובמעריצים שמכורים אליה "כמו הרואין" ושרה: "זה בדיוק הזמן לקחת את המזומן ולהעיף אותו באוויר שלא יחזור".

אנחנו לא רגילים לראות עיסוק כל כך בוטה של אמן ישראלי בהצלחה הכלכלית שלו. אמנים לא שרים על הכסף שהם עושים ולא מדברים עליו בראיונות, וכשהתקשורת מדווחת על כמה הם הכניסו מהופעה אחת ביום העצמאות, הם רק מנסים להצטדק. כי ניקור עיניים הוא תכונה מגונה בימינו. אנשים מצופים לשאוף לעשות המון כסף, אבל לא להראות את זה, ובטח שלא להתרברב בזה.

ובכל זאת ישראל אינה אמריקה. בכל שנותיו של ההיפ־הופ ישראלי אף אחד מהיוצרים הבולטים שבו לא ממש התפאר בהצלחה כלכלית: שב"ק ס' קידמו תפיסות עולם רוחניות מעולם הרגאיי; הדג נחש שרו בעד תשלומי מסים ומיסוי חברות ענק; ואפילו סאבלימינל, העלק־גנגסטר המקומי, שר "זין על הכסף" ב"חי מיום ליום". גם בדור השני והמצליח יותר של ההיפ־הופ נשמרה העדפת הרוח על פני הרווח: כך למשל טונה פרץ עם "רוק 30", שנפתח בשורות "הילד בן 30, יש לו חוב גבוה, עדיין לא אכל בשביל לשבוע"; ורביד פלוטניק ופלד הצניעו את העושר הגשמי שלהם אפילו כשכבר כתבו שירים על הישגיהם הרבים.

אבל מועלם לא שם. והיא לא לבד. החודש הוציאה ג'יי למוטה (רותם אלג'ם אסולין) את אלבומה "אסולין", שבו יש שירים עם שורות כגון "הציעו לך עסקת נדל"ן (אורי זומר)" ו"ג'ינס באלפיים וואיי וואיי, אז קניתי שתיים זה כדאי" — אלה טקסטים שחוגגים את יכולתה לשגשג בשיטת ה"שכונה" הישראלית.

הסיבה שההתרברבות בהצלחה הכלכלית של מועלם ולמוטה מתקבלת באהדה בקרב המאזינים היא כי שתיהן מדגישות בשירים שלהן את ה־Hustle — מושג מפתח בהיפ־הופ האמריקאי, שמתאר הצלחה של מישהו שצמח מלמטה ועשה זאת לבדו ובדרכו. המושג הזה איפשר להיפ־הופ להישאר רלבנטי גם בשנים האחרונות, שבהן העשירים נתפסים כאויבי הציבור. בזכות ההערצה ל־Hustle ראפר כמו ג'יי־זי עדיין יכול להיתפס כגיבור של המעמד הנמוך, סוחר סמים משוקם לנצח, גם אחרי 30 שנה באור הזרקורים כשהוא כבר שווה מיליארדי דולרים.

הרקע העדתי של למוטה מוצג בגאון בכותרת האלבום, שנפתח בשורות: "סלטים על השולחן אז בונאפטיט, ערק כמו מים זורם לי בגיד" — שיהיה ברור לכולם שמדובר במזרחית אותנטית. בשיר "חרטטי בביטחון" היא מסבירה שהיא פועלת בשיטת "פייק איט טיל יו מייק איט", או כפי שהיא קוראת לזה: "חרטטי ותגלי שזה ירים לך, מחשבה יוצרת מציאות" — היא מבהירה למאזינים שלה שהיא והם נמצאים באותו מקום בחיים, פשוט היא מדמיינת לעצמה מציאות, ועל ידי כך מזמנת לעצמה אותה. "חרטטי עם כל הנשמה כמו שר בממשלה", היא שרה, ומחדדת שבניגוד לעשירים המנותקים שמנהלים את המדינה, היא יודעת מה זה להיות קשת יום.

גם מועלם מתגאה בהצלחה, אבל לא מטפחת תדמית נהנתנית. ב"בלנסיאגה לבן" היא גם שרה "לקנות דברים זה לא עושה הבדל/ לשתות כל יום כאילו זה מקל/ מול עם עצמי זה שיח מבלבל/ יש הכל תודה רבה לאל" — להדגיש שהיא שמחה במה יש לה, משתדלת לא לרצות יותר מדי, וכמובן מודה לאלוהים על חסדו. ואילו ב"יותר מהר" מצטיירת דמותה כמי שבעיקר חרדה שההצלחה שלה תיגמר או תעלה לה לראש: "יותר מהר, זה לא עובד, סעי סעי, יותר מהר". השירה שלה מחוספסת ושברירית, מדגישה את הטיפוס העיקש שלה לעבר הפסגה, ולא רק את החיים שם למעלה.

העבודה הקשה שעליה שרות מועלם ולמוטה נתפסת כאותנטית, ולכן החגיגה של ההצלחה שלהן לגיטימית. אין פה ריחוק או ניתוק מהקהל, אלא להפך — הן בנות השכן שהצליחו.

מועלם תופיע במאי בקיסריה, ובכך תהיה אמן ההיפ־הופ השני בהיסטוריה (אחרי טונה) שכובש את הבמה שהיא סמל. אלפי מעריצים ישירו איתה "יהיה טוב" באמפי, ומיד לאחר מכן ישירו על תיקי יוקרה והפרחת שטרות באוויר. כי בתקופה כל כך מייאשת וחסרת ודאות, אנחנו צריכים סיפור הצלחה שנוכל להזדהות איתו. אם היא הצליחה, אולי גם אנחנו עוד נתהדר בתיק בלנסיאגה לבן.