2

דוב"ב יושב ממש על גבול לבנון. בין הלול של משפחת סבגי לגדר הגבול מפרידים רק כמה מאות מטרים. על הרכס ממול שוכן הכפר יארון. ממנו, או ממארון א־ראס הסמוך, מגיעים טילי הנ"ט.

דוב"ב, שמייסדיו היו יוצאי מרוקו ואיראן, הוקם בשנות החמישים, כשהמדינה עוד שלחה אנשים לגור בכל מיני מקומות בלי לשאול אותם. היא נתנה להם אדמות כדי לגדל עצי פרי, ולולים כדי לגדל מטילות. בתחילה הלולים היו ממש מאחורי הבתים, אבל לפני 30 שנה, כדי להפוך את המושב למרווח ונעים יותר, התושבים שיכנו מחדש את התרנגולות בפאתי היישוב, על המדרון שממול הכפרים הלבנוניים. המטילות קיבלו שכונה משלהן, אבל למרבה הצער נהפכו למטרות נוחות לטילי חזבאללה. מטווח תרנגולות.

בחצי השנה האחרונה ארבעה טילי נ"ט פגעו במתחם הלולים במושב. במקרה אחד, בעל הלול נתקע בו בגלל הפגיעה, התקשר לכוחות הביטחון, וגילה שהם לא מוכנים להיכנס למושב עד רדת החשכה. הוא הסתתר בלול במשך שעות, בפחד מוות מצמית, עד שחולץ. כמה ימים אחר כך, טיל שפגע בסמוך ללולים הרג את שלום עבודי מטבריה, עובד חברת החשמל שהגיע למקום כדי לתקן את נזקי המתקפה הקודמת. זו המציאות בדוב"ב.

אבל הלולנים מגיעים לשם יומיום, לאסוף ביצים תחת אש. פגשתי את ישראל בכניסה המאולתרת למושב, מהגדר האחורית; השער הרגיל חשוף מדי לעיני חזבאללה, כבר טווח בעבר, ולא נכנסים דרכו עכשיו. בדרך הקצרה אל הלולים, פחדתי עד עמקי נשמתי. לפחות בפנים הרעש מחריש האוזניים של התרנגולות ממסך את המציאות. ישראל שוקע בו למשך כשעתיים־שעתיים וחצי מדי יום. זה הזמן שנדרש לו לאסוף את כל הביצים לבדו. וחייבים לאסוף אותן, כדי שהמגשים שאליהם הן מתגלגלות לא יכרעו תחת הכובד, וכדי להאכיל את התרנגולות. כל יום, כל הדרך מטבריה, אדם בן 62, לבדו תחת איום הטילים. אין שם מערכות התרעה או מיגון. בקרוב יהיה צריך לפנות את הררי הלשלשת שהצטברה, אבל אף קבלן לא מוכן להיכנס למושב בשביל זה ולא ברור איך זה יקרה.

ישראל היה יכול להפסיק. להודיע למשרד החקלאות שהוא לא חוזר ללול כל עוד הוא עלול למות שם. אבל הוא פוחד. לא מהטילים, אלא מכך שייקחו לו את מכסות הביצים ולא יחזירו. גם ככה משרדי החקלאות והאוצר מובילים רפורמה שתרכז את הענף בלולי ענק, קונגלומרטים של ביצים, ותפגע קשות בלולים הקטנים, המשפחתיים. וישראל רוצה לשמור על הלול הקטן שלו. הוא הפרנסה היציבה שלו, הפנסיה, העוגן. ובלי הביצים, מה יש לו לחפש בדוב"ב?

כבר עכשיו ענף החקלאות השני שלהם, המטעים של עצי הפרי, ה"נשירים", בקושי מחזיקים אותם. עם חלקות קטנות של כמה דונמים קשה להתחרות ביעילות של הקיבוצניקים, שבנו שרשראות ייצור משומנות. גם הצימרים באזור לא מושכים הרבה אנשים. אחרי מלחמת לבנון השנייה הממשלה השקיעה בדוב"ב ככפר תיירותי, ומימנה שיפוץ וחידוש ורענון, והאזור מהמם ביופיו, בטח עכשיו, בתחילת האביב, עם פריחת עצי הפרי, אבל המבקרים לא ממש הגיעו לנפוש על הגבול עוד לפני המלחמה. מה הסיכוי שיגיעו אחריה?

רוב אנשי דוב"ב במצב דומה. רובם בני 60 ומשהו, דור שני או שלישי למתיישבים הראשונים, עם ילדים בוגרים שעזבו את המושב. חלק עברו לערים, חלק השתלבו בהייטק, רבים עכשיו במילואים, בעזה. עם ביצים או בלעדיהן, לדור ההמשך הזה אין עתיד בדוב"ב אפילו אם המדינה תצליח להסיר מעל האזור את האיום הביטחוני. יצאתי משם בתחושה שפגשתי חיה בסכנת הכחדה. בשנים האחרונות המושב לא גדל, בשנים מסוימות אפילו התכווץ. בעוד 20 שנה, כשישראל סבגי ובני דורו יגיעו לגבורות, מי יחזיק את דוב"ב? ואת אביבים, וכרם בן זמרה ועוד שורה של מושבים קטנים שהוקמו על הגבול הזה כחגורת ביטחון? מי יחזיק את כל האזור?

לא עושה רושם שלמישהו במדינה יש תשובה לשאלה הזאת, לא כל שכן תוכנית. וצריך תוכנית, אסטרטגית, כדי להפוך את האזור הזה, שעתיים וחצי־שלוש נסיעה מתל אביב וירושלים, לפורח ומשגשג לעשרות שנים קדימה, לחבל ארץ עם עוגנים כלכליים יציבים ואטרקטיביים, כאלה שלא תלויים במכסות ביצים שהמדינה חילקה לפני 70 שנה, ותכף יפוג תוקפן.