חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המדינה לא מסוגלת אפילו לאסוף את הכסף שמחכה לה /// המפכ"ל יישא אות קלון לעד /// הזר למשפחת אלבג חושף כמה אנחנו חשופים /// הטיעון על השתמטות חילונית מופרך לגמרי
ההכנסות הנעלמות
למי אכפת מהכסף
תקציב המדינה הנוכחי מבוסס בין השאר על הכנסות מדיבידנדים מחברות ממשלתיות, שבשנה שעברה היו אמורים להכניס לה 1.4 מיליארד שקל והשנה עוד 440 מיליון. אלא ששקל מה־1.4 מיליארד עוד לא נכנס. בתעשייה האווירית ממתינים, למשל, 655 מיליון שלא הועברו, ברפאל שוכבים 232 מיליון. למה הם עדיין שם? שאלה טובה. כש"כלכליסט" הפנה אותה לשר האחראי לחברות הממשלתיות, דודי אמסלם, הוא שלח אותנו לממלא מקום מנהל רשות החברות ינקי קוינט. כשפנינו לקוינט, הוא הפנה אותנו לאוצר. באוצר החזירו אותנו לאמסלם. אף אחד לא נשמע מוטרד מהעובדה שהכסף לא מגיע למדינה, ועוד בתקופה שבה היא משוועת לכל שקל. המלחמה עולה המון, הגירעון תופח, מצוקת הנזילות ברורה — רק השבוע היא כמעט עלתה לנו בקיצוץ רוחבי נוסף במשרדי הממשלה — ולא עושה רושם שלמישהו אכפת. ההתנהלות הכלכלית המחפירה של הממשלה לא מסתכמת רק בחלוקת כסף מופקרת למטרות פוליטיות ובהיעדר תמיכה ראויה בנפגעי המלחמה ובאוכלוסיות מוחלשות; אפילו לדאוג להכנסות הבסיסיות שמגיעות לה וממתינות לה היא לא מסוגלת.
/// גלית חמי
מינוי המפכ"ל
איש העידן החדש
כפי שההיסטוריה הישראלית תזכור את העידן שלפני 7 באוקטובר, כך היא תזכור את החיים שלפני מינוי איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי. עד אז האפשרות שכהניסט גזען בעל עבר פלילי יופקד על אחת הרשויות החשובות במדינה היתה רק קו קיצוני בתרחישי בלהות. והנה, גם זה קרה, במסגרת סדרת העונשים שהמיט בנימין נתניהו על עמו. השבוע הודיע בן גביר על מינויו של ניצב אבשלום פלד למפכ"ל. פלד עצמו הוא לא הסיפור כאן (אף שלפני בן גביר ספק רב אם היה נכלל בחמישייה הפותחת של המועמדים), גם אם מינויו יצלח; כל מי שייכנס כעת לתפקיד יישא על מצחו לעד את אות הקין של השר שמינה אותו ושל ציפיותיו להפוך את המשטרה למיליציה פוליטית בשירותו. הוא ייזכר כתוצאה של תאונה היסטורית חד־פעמית — או כמפכ"ל הראשון בעידן החדש, זה של משטרת ההפיכה המשטרית.
/// משה גורלי
צילום: ויקיפדיה
הזר האיראני
ערעור עמוק
בתוך אינספור הרגעים המטלטלים שחווינו מאז 7 באוקטובר, צריך לשמור מקום ראוי גם לידיעה שלפיה איראן עומדת מאחורי זר הלוויה שנשלח למשפחתה של החטופה לירי אלבג בצירוף המשפט "המדינה חשובה יותר". היא מערערת ממש, מטילה ספק בקריאת המציאות שלנו: אילו מהחוויות והרגשות שלנו הם תוצר של מציאות ממשית, ואילו הם תוצר של מציאות מהונדסת? הרי לא רק האיראנים מנסים להנדס אותנו.
ונעשה כאן שימוש זדוני לא רק בכאב המשפחה, אלא גם בשסע העמוק בעם. יש אנשים בתוכנו שעושים שימוש כזה, אבל פתאום אנחנו מבינים כמה אנחנו חשופים החוצה, עד כמה הם יודעים לאסוף את הפרטים שיחוללו מזימה מכאיבה. כשאנחנו רבים בקול, השכנים שומעים. זה לא אומר שצריך להיצמד לסיסמאות החלולות של אחדות. יש בחברה הישראלית קרע קשה, חילוקי דעות דרמטיים, זעם אדיר. ואנחנו צריכים להבין שיש להם מחירים כבדים, ועוד יהיו להם השלכות שאנחנו לא מעלים על דעתנו, כמו זרי הלוויה מאיראן. אנחנו צריכים להיות ערניים כל הזמן לשימוש מרושע שגורמים בפנים ובחוץ עושים במחלוקות האלה, ואנחנו צריכים להבין שחייבים להתחיל את התיקון באופן מיידי. לא בסיסמאות, אלא במערכת פוליטית שמצליחה לתת מקום לכל הציבורים בישראל.
/// שלמה טייטלבאום
גיוס החרדים
לא, החילונים לא משתמטים
88% מהגברים היהודים הלא חרדים מתגייסים לצה"ל. זה נתון מרשים, כמעט מדהים, שמשמעותו היא שבקרב הלא חרדים (חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים) אין כמעט השתמטות. 9% לא כשירים לשירות מסיבות פיזיות ונפשיות, על עוד כ־3% הצבא עצמו מוותר, מסיבות של חוסר התאמה. כל השאר — מתייצבים.
הנתונים האלה, שחוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה הציגו השבוע לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בדיון על המשמעויות הכלכליות של הארכת שירות החובה והמילואים, מובילים לשתי מסקנות חשובות. האחת היא שאפשר להשתיק לתמיד את כל הקשקושים על השתמטות התל־אביבים או הצפונים או השמאלנים. כל מי שישלוף טיעון כזה בדיון על גיוס החרדים פשוט משקר. המסקנה השנייה היא שהנוער הישראלי נחוש לתרום, מסור לתפארת, וגם הפיכה משטרית וממשלה שפועלת נגד הציבור כולו ונגד הציבור החילוני בפרט לא מצליחות לשבור את נכונותו לשרת. מי שלא רוצה לבדוק איפה נקודת השבירה של הנוער הזה, חייב להוביל ליותר שוויון בנטל, רצוי הרבה יותר.
/// שחר אילן
מקורות: המכון הישראלי לדמוקרטיה על בסיס הלמ"ס, צה"ל
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מדינה שבה הזמן עצר, תחת ראש ממשלה שכופר במושג הזמן
זמן זה דבר מתעתע, אבל עכשיו יותר מתמיד. קשה להאמין שעברה כבר חצי שנה מ־7 באוקטובר. כל יום חולף כמו נצח — אבל כלום לא משתנה. המלחמה נמשכת, תושבי הדרום והצפון עוד מפונים, ישראל עדיין חוטפת טילים, 133 חטופים עוד לא שבו, ולא נראה שמשהו עומד להשתנות בקרוב. הזמן עובר, אבל כלום לא זז. הוא ממשיך להתקדם בקצב הקבוע שלו, כאילו דבר לא קרה, ואנחנו תקועים. לכמה זמן?
במאבק להשבת החטופים מזכירים שוב ושוב שהזמן שלהם אוזל. עבור חלק מהם זה כבר מאוחר מדי. ולממשלה נראה שלא אכפת. שהזמן היחידי שחברי הקואליציה מכירים בו הוא זה שנותר להם על הכיסא עד הבחירות. ככה זה כשמי שמוביל אותה הוא בנימין נתניהו, ראש הממשלה הישראלי הראשון שחי על עיוות מושג הזמן. הוא מתמחה בלהמציא היסטוריות שקריות, הוא חי מלמרוח זמן (גם במובן הכי ליטרלי — כעת התברר שגם בימים הכי קשים של המלחמה הוא לא התחיל את יום העבודה לפני 10 בבוקר), הוא מתעקש להתעלם מהמשמעות שלו. כולנו מרגישים שנגמר הזמן, אבל הוא חושב שיש לו עוד שנים על שנים. כולנו משוועים לפסק זמן, אבל הוא חי בנצח מדומיין. הוא בבועה על־זמנית, ואנחנו תוהים אם המדינה הזאת לא חיה כבר על זמן שאול.
