"

שוטרי יס"מ זינקו עליי כאילו הם באים לעצור ראש ארגון פשע. הם החטיפו לי מכות, אמרתי שאני לא מתנגד למעצר אבל הם המשיכו. משכו לי בשיער, נתנו לי ברכיות, חטפתי אגרופים לצלעות ולכליות מאחור. הם ידעו בדיוק איפה לתת את המכות. צרחתי שאני לא מתנגד, אז הם משכו לי את השערות, הרימו אותי וזרקו אותי על הרצפה. הפכתי את עצמי לבובה, ראיתי את המצלמות, ראיתי שמצלמים. הבנתי שאני חוטף מכות יותר ממה שאמורים לתת לי. אמרתי שאני לא מתנגד כדי שישמעו את זה גם בסרטונים".

שמונה חודשים חלפו מאז שאמיתי עבודי, נער בן 18 שעמד לפני גיוס, נהפך בעל כורחו לתמרור אזהרה מדמם מפני אלימות שוטרים חריגה. תמונת מעצרו מליל 24 ביולי, שבה נראה אגרופו של מפקד יס"מ תל אביב סנ"צ יאיר חנונה מוצמד לפרצופו המדמם של עבודי, הפכה לסמל לאלימות השוטרים, שהופנתה במנות גדושות אל מפגינים שמחו נגד ההפיכה המשטרית.

מאז התרחשו הרבה סערות בישראל. המחאה נגד ההפיכה התעצמה, אלימות השוטרים הרקיעה שחקים, ואז הגיעו הזוועות של 7 באוקטובר והמלחמה בעזה — והמקרה של עבודי, כמו גם של נפגעי אלימות אחרים, די נשכח בציבור. אבל מי שספג אלימות קשה לא שכח, והחיים של עבודי השתנו מן הקצה אל הקצה. הוא עדיין חי מדי יום את ליל 24 ביולי.

הסיפור שלו, שמסופר מפיו בפעם הראשונה במלואו, בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", חשוב במיוחד בימים אלה כדי שישמש נורת אזהרה. הוא ממחיש את הנזק ארוך הטווח, הנפשי בעיקר, שגוררת הפעלת כוח בלתי מרוסן בידי המשטרה. אותה משטרה שבשבועות האחרונים, בעידוד השר הממונה עליה, העלתה את רף האלימות כלפי המוחים ששבו להפגין נגד הממשלה. מכתז"יות שוב משמשות לפיזור הפגנות, והן פוגעות בברוטליות גם בחטופה שהוחזרה משבי חמאס וגם בבני משפחות של חטופים, צעירים וקשישים. פרש צולם מצליף בשוט בפניו של מפגין, סוס ריסק רגל של מפגינה, רב־פקד מאיר סוויסה, שהתפרסם כשהשליך רימון הלם על המפגינים בקפלן במחאה בשנה שעברה, חזר לסורו ותועד כשהוא אוחז בשערה של הסופרת ועורכת הספרות ארנה קזין.

מבחינת עבודי, זו המציאות שהוא עדיין חווה. אני פוגש אותו במרפסת של בית הוריו ברמת גן. נער שדוף, חיוור, גבעולי למראה ורזה באופן חריג. יש לו שיער מתולתל ארוך ומשקפיים עם מספר גבוה, "שאם מסירים לי אותם אני לא רואה", הוא צוחק במרירות כשהוא נזכר שבחלק מזמן מעצרו באותו לילה המשקפיים שלו לא היו איתו. לדבריו השיל 20 ק"ג מאז המקרה, וכשהוא מסיר את חולצת הטריקו שלו נחשף גוף גרום ושלדי. "אין לי תיאבון, אני לא אוכל", הוא אומר, ובמשך כל הריאיון מעשן בשרשרת סיגריות מגולגלות.

"אני לא אדם חרדתי, זה לא פרודוקטיבי בעיניי, אבל מאז אותו מעצר אני בדיכאון שקשה לי לצאת ממנו והחרדה לא מניחה לי. אחרי שהשתחררתי מהמעצר נהייתי דרוך מאוד, לא הפסקתי לבדוק כל כמה דקות אם החלונות סגורים. כשאני רואה שוטרים ברחוב אני נדרך מאוד, כל רעש או תזוזה מקפיצים אותי".

"לפני הגיוס התיקים עוד היו פתוחים. הייתי עם שבעה אישומים, חשבו שאני עבריין והציעו לי שירות בפרויקט שיקומי. סירבתי. אני אוהב את המדינה ורוצה לתרום, היתה לי מוטיבציה"

לאחר המעצר, אולי כדי להשתיק את ההד התקשורתי העצום ולנסות להצדיק את אלימות השוטרים, המליצה המשטרה להגיש נגד עבודי כתב אישום שכלל לא פחות משבע עבירות: תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, הפרת סדר ציבורי, חסימת כביש, אי־ציות להוראות המשטרה במקום, החזקת סם לשימוש עצמי והחזקת סם במטרה לסחור.

המלצות המשטרה נדחו בידי הפרקליטות ולא הוגש נגדו שום כתב אישום, אבל לעצם ההמלצה של המשטרה היו השלכות מעשיות קשות. "שלושה שבועות אחרי המקרה, ב־14 באוגוסט, הייתי אמור להתגייס. דחו לי את המועד לדצמבר, ובנובמבר הצבא זימן אותי לשיחה ושאלו אותי מה עושים בעניין התיקים נגדי, שבאותו זמן היו עדיין בדיון בפרקליטות. כשיש תיקים פתוחים נגדך, הצבא לא מגייס אותך.

"פגשה אותי מישהי שתפקידה להפנות צעירים לפני גיוס שיש להם רישום פלילי פתוח למסגרות מתאימות. היא ראתה את שם המשפחה עבודי עם שבעה אישומים ולא הכירה את הסיפור עם ההפגנה, אז היא חשבה שאני עבריין וכך היא התייחסה אליי. היא הציעה לי שירות בחוות השומר, בפרויקט שיקומי. סירבתי. היתה לי מוטיבציה רבה להתגייס, עשיתי מיונים לקורס חובלים שאומנם לא עברתי, אבל עברתי את כל המבחנים הפיזיים. הייתי מיועד לגבעתי, ורציתי לשנות לנח"ל. אני מאוד אוהב את המדינה, מחובר אליה ורוצה לתרום. אחרי שדחו אותי בצה"ל ניסיתי להתקבל לשירות לאומי, אבל גם לשם לא קיבלו אותי".

איך האירוע ומה שקרה בעקבותיו השפיעו עליך?

"אני בטיפול תרופתי למניעת דיכאון, אני מעשן הרבה ורואה את הפסיכולוג בתדירות גבוהה. גם לפני כן הייתי בטיפול, אבל לא כל כך אינטנסיבי. זה גם נורא יקר ואין לי הכנסה, כי אחרי מה שקרה הסתגרתי בבית והפסקתי לעבוד".

במה עבדת קודם?

"כטבח במסעדה בתל אביב. חסכתי כסף. אבל מכיוון ששתי צלעות שלי היו סדוקות מהמכות של השוטרים לא יכולתי לעשות הרבה. העבודה כטבח היתה פיזית, בעיקר פריקת סחורות, ועם צלעות שבורות אתה לא יכול להרים".

אז מה עשית כל היום בבית?

"היה לי המון זמן פנוי, ומה שעשיתי בו בעיקר היה להריץ סרטים על החיים שלי. אני עדיין מריץ סרטים כאלה, אבל אז זה היה הרבה יותר. לא ידעתי מה יהיה באופק".

"רק אני ירדתי, היתר חששו"

המחאה החברתית נראית רחוקה מאז שפרצה המלחמה, אבל ב־24 ביולי בשנה שעברה התחוללה לא פחות מרעידת אדמה חוקתית בישראל. הכנסת אישרה את התיקון לחוק יסוד: השפיטה וקבעה כי בית המשפט לא יכול לדון בסבירות של החלטות הממשלה. עקב זאת, העימות בין המוחים ברחובות לכוחות המשטרה הגיע לנקודת שיא.

עבודי היה בקיץ של סיום תיכון, אחרי הבגרויות ולפני גיוס. באותו ערב יצא לחגוג במסעדה עם מי שהיתה אז בת זוגו. למחרת היא היתה אמורה להתחיל שנת שירות. "חסכתי כסף ורציתי לפנק אותה, שיהיה לנו ערב נחמד. חגיגי. הייתי אמור לישון אצלה ובבוקר ללוות אותה לתחנת האוטובוס. ישבנו במסעדה קרובה לרחוב קפלן בתל אביב וניסינו להתעלם מכל המהומה שבחוץ".

לשעה קלה הם ניסו להיות נער ונערה לפני גיוס שרוצים ליהנות ולטעום מהחיים, גם אם מסביבם המדינה בוערת. "כשסיימנו לאכול חזרנו למציאות ואמרנו 'ברור שנלך להפגנה'", הוא נזכר ומחייך. הם הצטרפו לכמה חברים שכבר היו בקפלן. בסביבות 22:30 עבודי התפצל מהחבורה וירד לאיילון. "אני הייתי היחיד מהחברים שירד. כל היתר חששו". חסימת הכביש החלה עוד ב־20:00, וכשעבודי ירד היו עליו כבר אלפי מפגינים. הוא נתקל בפח פלסטיק קטן שהתגלגל על הכביש ובעט בו.

את מה שאירע מהרגע הזה אפשר לראות בסרטון מהפך קרביים באורך 5:50 דקות שאותו הרכיב אביו, הבמאי המוערך אילן עבודי, מכמה סרטונים שצולמו בטלפונים ניידים של מפגינים וערך לפי סדר כרונולוגי. נראים בו שוטרים שמתנפלים על עבודי ומחטיפים לו מכות רצח, כמו צבועים שמבתרים טרף.

הוא חטף אגרופים לצלעות וברכיים לגב, טולטל, נחנק והועף כאילו היה בובת סמרטוטים. אחרי שהחטיפו לו מכות איומות, שוטרים כפתו את עבודי באזיקונים כשידיו לאחור והושיבו אותו, לצד עצורים נוספים, ליד הרכב שאמור להוביל אותו למעצר. "את כל האחרים אזקו כשידיהם מלפנים, ורק אותי עם ידיים מאחור, וכך לא יכולתי לנגב את הדם שהיה לי על הפנים", הוא נזכר. "לא היתה לי ברירה אלא לנגב את הפנים על חולצה של אחד העצורים האחרים. חלק קיבלו מים, אבל לי לא נתנו. ביקשתי מים, ירד לי דם מהאף ומהפה ובשלב כלשהו פשוט צעקתי 'אני חייב מים, אני חייב מים, פליז מים'. יכול להיות שאפילו פלטתי קללונת קטנה כמו 'כוסאומו'. בא אליי שוטר, עד היום אני לא סגור מי זה היה, כי בשלב זה הייתי בלי המשקפיים, וצרח עליי שאסתום את הפה. הוא הרים אותי ואמר שוב 'סתום את הפה'. הוא נתן לי שני אגרופים, שתי ברכיות ובעיטה והעיף אותי בחזרה לרצפה.

"וזה אחרי שחנונה, כשהוא הוביל אותי לשם, אמר לי באוזן: 'אני אאנוס את אמא שלך, אפתח אותה, אזיין אותה בתחת' (חנונה והמשטרה הכחישו שדברים כאלה נאמרו — א"ל). תבין, לא מדובר בעבריין או בחבר בארגון פשע, אלא במפקד יס"מ תל אביב. על המכות שחטפתי אני יכול להתגבר, אבל שוטר לא יכול לדבר כך לאזרח שמשלם את המשכורת שלו".

"הדבר היחיד שאמיתי טוען ואינו מתועד הוא האיומים עליי, אמא שלו, שאותם השמיע חנונה", אומרת האם, יפעת בריליאנט, שמצטרפת בשלב זה לשיחה. "היה חשוב לי שהיא תשתתף בריאיון כדי שלא אפול בלשוני, אני רוצה שהיא תשמור עליי", מסביר עבודי.

"המוזיקה הצילה אותי כשישבתי בבית והחברים שלי התגייסו והמשיכו בחייהם. לא מצאתי את עצמי, הייתי בתחתית. נכנסתי לפאזה של 'תעשה אלבום או תתאבד'"