איך הניסוי התפתח לעסק?

מפה לאוזן. חברים של חברים של חברים התחילו לבקש מאיתנו. גם השתכללנו בעשייה, התחלנו לזהות מתכות שונות מחלקים שונים של הקסאם, הרחבנו את המוצרים גם לצמידים ומחזיקי מפתחות, והתחלנו ללכת לירידים.

מי הלקוחות שלכם?

בעיקר אמריקאים. בארץ לקח לזה זמן לתפוס. קסאמים נחשבו עניין של העוטף, שלא ממש עניין אחרים. לנו זה היה משמעותי כי חיינו את זה, אבל אחרים לא כל כך הבינו מה הביג דיל. היום זה שונה, אנשים יותר מבינים. היה לי לקוח שאמר לי: "אני מבין שלעולם לא תיגמר לך העבודה". זה הצחיק אותי, אבל גם העציב אותי, כי בתקופות כאלה את מרגישה שוואלה, זה כנראה יימשך פשוט לנצח.

איך אתם מייצרים את התכשיטים?

ידידיה: הרסיסים הם חתיכות ברזל בצורות שונות. יש את גוף הקסאם, ויש לו כנפיים שעשויות מסגסוגת. הסגסוגת רכה יותר ולא מחלידה, וממנה אנחנו עושים תליונים בחיתוך לייזר בעיצובים שונים, כמו ארץ ישראל ולב. בחתיכות הברזל העבודה יותר חופשית. אני חותך אותן במסור דיסק לגודל הרצוי, ומשייף במלטשת כדי להוריד את כל החלודה, להוריד פינות חדות ולייפות את הגימור. זו עבודה עדינה שלוקחת הרבה זמן.

כשהחתיכה נקייה מחלודה אני מחזיק אותה במלקחיים ומחמם אותה עם ברנר לטמפרטורה גבוהה, ואז מצמיד אותה לגוש דונג. החתיכה ממיסה את הדונג והוא נצמד אליה ויוצר שכבת ציפוי מאוד דקה ולא מורגשת, שמונעת מהברזל להחליד. אחרי שהחתיכה מוכנה, אני מעביר אותה לשירן.

מה שירן עושה?

שירן: כשאנחנו מכינים שרשרת עם תליון, ידידיה מנקב חור בחתיכת הטיל, ואני מכינה לולאה מחוט כסף או גולדפילד בעזרת פליירים וקאטר. אם התליון הוא בלי חור אני יוצרת ליפוף מהחוט שמחזיק את החתיכה והופך אותה לתליון, ואז מחברת שרשרת וסוגרים.

הביקוש לתכשיטים משתנה לפי המצב הביטחוני?

חד־משמעית כן. כשהמצב הביטחוני יותר לחוץ יש יותר הזמנות. גם עכשיו, מתחילת המלחמה יש עלייה בהזמנות. אבל ידידיה במילואים ואנחנו היינו מפונים למלון בקריית ענבים עד לא מזמן. את מכונת השיוף ועוד ציוד השארנו בשלומית, ובמלון לא היתה אפילו מקדחה לעשות איתה חורים.

שירן: "לא יכולתי ליצור אחרי האסון. הרגשתי מושפלת מכך שחדרו אלינו הביתה. עד שבאחת האזכרות חשבתי: 'למה שאני אתבייש? שחמאס יתבייש'. זקפתי כתפיים ואמרתי 'אני גאה', ובא לי לצעוק את זה לעולם ביצירה שלי"

מה קרה בשלומית ב־7 באוקטובר?

לא חדרו אלינו מחבלים, אבל כיתת הכוננות שלנו יצאה להגן על יישוב אחר, פרי גן, וארבעה מחבריה נרצחו. זה היה קשה מאוד. שלומית היא קהילה קטנה ומרוחקת. 80 משפחות שמרגישות כמו משפחה אחת גדולה. כך שזה היה ועודנו שבר גדול.

חזרת לעבוד מאז האסון?

כן. כבר במלון עבדתי על חתיכות שידידיה הכין לפני כמה חודשים. כשפינו אותנו ב־8 באוקטובר אפילו לא לקחתי בגדי חורף, רק מאוחר יותר עשינו השלמות. ורק אחרי חודש, כשמישהו משלומית הצטרף לשיירה של הצבא שנכנסה לאזור ושאל מי רוצה דברים מהבית, ביקשתי שיביא לי את התיקים של התכשיטים.

בהתחלה לא הייתי מסוגלת לגעת בתיק. הייתי במקום נפשי לא טוב. הרגשתי מושפלת. כי המחבלים נכנסו לנו הביתה, ממש לתוך המועצה האזורית שדות נגב. ממש הלכתי כפופה. ידעתי שיש מלא הזמנות ממתינות, ופשוט לא הייתי מסוגלת לגעת ברסיסים האלה.

רק אחרי כחודשיים התחלתי להרגיש איתנה יותר, גאה יותר ומסוגלת יותר לחזור לדבר הזה שגם נותן לי כוח. הייתי יושבת בחדר המלון אחרי שהילדים נרדמו ומכינה שרשרות. אומנם אני לא לוחמת בעזה כמו בעלי, אבל אני עושה את המלחמה שלי. זה נותן לי רוגע ונחמה.

מה גרם לשינוי?

האסימון הראשון נפל לי באחת האזכרות, כשדיברו על הנופלים, ופתאום חשבתי לעצמי: "סליחה, אני צריכה להתבייש? שחמאס יתבייש". אפילו פיזית זקפתי את הכתפיים ואמרתי "אני גאה". כי אני גאה לגור בשלומית, אני גאה להיות חלק מחבל הארץ המדהים הזה, שעכשיו חטף מכה, ואני גאה שגרתי ליד אנשים מדהימים שנפלו בהגנה על המדינה שכל כך אהבו.

פתחתי את התיק של התכשיטים ופתאום נהייתי גם גאה עוד יותר במה שאני עושה, ובא לי לצעוק את זה לעולם. זה כאילו כולה שרשרת, אבל זו שרשרת עם אמירה.