י

רון ספיבק עלה על המתקנים בפארקים של דיסני מאות פעמים בחייו, ואף פעם לא נמאס לו. הוא אוהב לשמוע את צרחות הילדים המבוהלים או את הצחוק המתענג שלהם, להקשיב למוזיקת הרקע המתקתקה בשבילי הפארק, לעצור בפינות שבהן מעלים מחזות זמר ולהתמוגג מהמצעדים היומיים ומופעי הזיקוקים בעולם המופלא, והיקר מאוד, של וולט דיסני. ולפעמים הוא צריך להזכיר לעצמו שהוא־הוא — הילד מכפר סבא שניגן דווקא על אבוב, החייל שהתמודד עם סרטן קשה, הצעיר שהגיע לדיסני כפקיד שמגיש קפה — אחד האחראים לכל הרעש הזה. כי בגיל 37 ספיבק הוא בעצם המנהל המוזיקלי הראשי של כל הפארקים של דיסני, ומתוקף תפקידו מעורב בכל צליל שנשמע בהם. בעצם, הוא חי חלום שמעולם לא העז לחלום.

"הכי כיף זה לעמוד בצד ולראות אנשים מגיבים למוזיקה בזמן אמת", אומר ספיבק, "זה לא סרט שאתה רואה ושוכח, או אפילו דיסק שאתה משמיע ברקע, פה המוזיקה היא חלק עצום בחוויה. יש מאות אלפי מבקרים ביום בכל הפארקים בעולם, והם עולים על מתקן או רואים מיוזיקל או מצעד ושומעים מוזיקה שהייתי מעורב בלידה שלה".  

תן דוגמה לרגע שריגש אותך במיוחד.

"המצעד המפורסם שיש בפארקים כל יום הוא בסך הכל מסורת די שמרנית של עשרות שנים, אבל החלטנו לעדכן אותו. המצעד האחרון שהפקתי לו את המוזיקה היה מצעד 'הקסם קורה' בדיסנילנד בקליפורניה, עם עיבודים והפקה של ניצן קייקוב. המצעד הזה העלה את הרף עם תלבושות ייחודיות, כוריאוגרפיה וכמובן המוזיקה — הוא הראשון שמשלב מוזיקה מ'קוקו', 'מואנה' ו'פרוזן 2'. כשראינו את התגובות של הקהל היו לנו ממש דמעות בעיניים. ההימור הגדול שלקחנו ונלחמנו עליו השתלם. במקרה אחר עשינו מופע במה שהתבסס על סרטי מארוול. אני שומע את המוזיקה הזו בעבודה חודשים ולפעמים שנים ופתאום לראות אנשים מרותקים לה, חלק מהם מתרגשים עד דמעות — אין דרך לתאר את התחושה".

המוזיקה ב"מלחמת הכוכבים": נינט ובלקן ביט בוקס

מאחורי התואר הרשמי של ספיבק, "מנהל אמנותי בכיר ומפיק בכיר", עומדת אחריות ליצירת המוזיקה ב־12 הפארקים בששת האתרים של דיסני בעולם (קליפורניה, מיאמי, צרפת, יפן, הונג קונג, שנגחאי), כמו גם במלונות ובספינות התענוגות של האימפריה הכי אמריקאית שיש. בדיסני מכנים את החטיבה שהוא שייך לה Imagineering, שילוב של "דמיון" ו"הנדסה", ויש לו חופש להתפרע.

"אני משחק עם חומרים של מארוול ואנימציה ו'מלחמת הכוכבים' ויכול לעסוק בכל מדיום", הוא מסביר. "לכל פארק יש מפיקים, ואנחנו מעלים רעיונות, מעורבים בכל הפקה, ולפעמים אני עושה דברים שלי".

איך מייצרים מוזיקה למתקן?

"יש מתקנים שאמורים לחבק, לרגש, הכי מפורסם הוא כמובן 'It's a Small World', ויש מתקנים שאמורים להפחיד, 'Tower of Terror' היה כזה והוא הוחלף במתקן מפחיד עוד יותר, של 'שומרי הגלקסיה', ואז אתה פשוט משתולל עם מוזיקה שמוסיפה לאימה. אם המתקן מבוסס על סרט רך יותר, אז אנחנו עושים טייק חדש עליו. צריך להחליט אם כותבים שיר מקורי או לוקחים משהו קיים, מי כותב, מעבד, איפה מקליטים ומה התקציב. כשעבדנו על מתקן שמבוסס על הסרט 'מכוניות', בנינו אותו על התמה של שירי חג — לקחנו דמויות מהסרט שישירו שירים שיתאימו לחג המולד או חנוכה. אני עובד עם אנשי תפאורה ומעצבים ומזה יוצא טייק מקורי על להיט מוכר".

בתוך עבודה שנשמעת כולה כמו כיף גדול, הוא אומר שיש רגעים שמתעלים במיוחד. "למשל כשבנינו ארץ שלמה של 'מלחמת הכוכבים' בפארקים בפלורידה וקליפורניה. קראנו לזה 'קצה הגלקסיה', והיתה מתוכננת שם קנטינה כמו שיש בסרטים, עם הרובוט רקס שינגן מוזיקת רקע. התפקיד שלי היה לחשוב איזו מוזיקה בדיוק רקס ינגן. צללתי ל'מלחמת הכוכבים', ישבתי עם המהנדס של הרובוט כדי לדעת איך הוא יזוז, ובאתי עם כל מיני רעיונות. אחד מהם הגיע משירים של בלקן ביט בוקס, והאמריקאים עפו על זה. זו המוזיקה הכי אקלקטית שיש, אז הבנתי שהם רוצים פופ חייזרי. יצרנו עירוב שנלקח מיוצרים ישראלים כמו ניצן קייקוב, גיא מזיג, נינט ויוסי מזרחי, וכמובן אמנים מכאן, כולם עושים מוזיקת היבריד שאפשר לשחק איתה לכל כיוון ולהוסיף אפקטים במחשב. עכשיו אני רואה אנשים באים לקנטינה בפארק ולגמרי נטרפים מהמוזיקה כי זה שונה לגמרי".

כמה זמן אתה עובד על מוזיקה במתקן שמבוסס על סרט?

"כיוון שכל המערכת של דיסני עובדת בסינרגיה, שבוע אחרי שהסרט יוצא המתקן כבר נפתח, אז המוזיקה כבר מוקלטת לפני שהוא מגיע לקולנוע. אנחנו עכשיו בדרך לפתיחת קמפוסים שלמים שיתבססו על 'הנוקמים', בקליפורניה ובפריז. הקורונה קצת דחתה את זה, אבל זה מגיע, ואני חושב שזה ישבור את כל השיאים של דיסני".

מלבד המתקנים, הזירה שבה היצירתיות של ספיבק מקבלת הכי הרבה ביטוי היא מחזות הזמר הקצרים שמוצגים בפארקים. "לפני שנה העלינו את 'מלך האריות', במקביל ליציאת גרסת הלייב־אקשן", הוא נזכר, "וחשבנו — מה כבר אפשר לחדש, הרי נעשו כל כך הרבה גרסאות. אז הלכנו על עירוב סגנונות, השתמשנו בהרבה זמרים שחורים, כך שיכולנו לקחת את זה לגוספל, והיו שירים שלקחנו לכיוון טנגו. זה מיוזיקל של חצי שעה שעולה ארבע־חמש פעמים ביום, והוא פופולרי מאוד. דבר דומה עשינו גם עם 'פרוזן' ('לשבור את הקרח'): חיברנו שירים מהסרט למשהו חדש שיצא מרגש מאוד, נתנו טוויסט לדבר המקורי, שהוא אחד הסרטים הכי פופולריים אי פעם. אתה לא רוצה לאכזב את הילדים, אבל כן רוצה לתת להם חוויה קצת אחרת".

כמה חופש יצירתי אתה מקבל תחת הדרישות של תאגיד הענק?

"התפיסה שלנו היא לחשוב קודם כל על מה שטוב למתקן, ואז זה גם יהיה טוב לביזנס. נותנים לנו חופש, כי כל עוד אנשים מצביעים ברגליים — זה אומר שמה שאנחנו עושים עובד כלכלית".

מה הופך שיר של דיסני ללהיט?

"אתה רוצה להגיע לשיר שכולם יזמזמו אותו אחרי הפגישה שבה החלטנו עליו. 'איטס א סמול וורלד אפטר אול', למשל, זו הברקה מדהימה מכל הבחינות והיא עובדת כבר עשרות שנים כי היא נוגעת עמוק בלב".  

במסגרת העבודה ספיבק מסתובב ברחבי העולם, מה שמייצר אתגרים בינלאומיים. "לכל פארק יש זהות אחרת", הוא אומר. "מה שאני אישית אוהב במוזיקה זה לאו דווקא מה שיעבוד בפארק בהונג קונג. ביפן, למשל, לא ידעתי מה זה J-pop, אז הייתי צריך ללמוד את זה. יש גם הבדלי שפות וצריך לכבד את התרבות המקומית. חלק גדול מלעשות את העבודה עד הסוף זה ללמוד את השוק, לדעת מה הם אוהבים עכשיו ומה אהבו בעבר. היה לי פעם רעיון להקים חמש טירות זהות בחמש שפות שונות, וזה היה כאב ראש גדול אבל מספק מאוד — תוכנית טלוויזיה שצולמה בחמש טירות שונות של דיסני בעולם, עם זיקוקים, אנימציה, מופעי מים, אור וכמובן סאונד, ובכל טירה היתה שפה אחרת ואפיונים של אותו אזור, מקהלת ילדים שרה במנדרינית, אקורדיון בצרפת, גוספל בארצות הברית. אחד המעבדים שם, אגב, היה גם הוא ישראלי, חיים מזר".

מה הפארק האהוב עליך?

"זה שבפריז, כי הוא הכי קרוב הביתה, לישראל".

אני, ירון מכפר סבא, כתבתי שיר לקרמיט ומיס פיגי

ספיבק גר בהוליווד, בדירה מלאה בכלי נגינה. הוא חביב ומאורגן כפי שאפשר לצפות ממי שהגיע לתפקיד בכיר באחד התאגידים הגדולים בעולם. גם כשהוא מספר את סיפור חייו המורכב, שהיה יכול להיות מלודרמה נוטפת סוכר נוסח דיסני, הוא נותר ענייני.

כשהיה בן 7 ביקר קרובי משפחה, "והבת שלהם, שלמדה אורגן 11 שנה, ניגנה משהו מסובך. כשהיא יצאה מהחדר ניגשתי לאורגן, ואחרי שעה הצלחתי לנגן את מה שהיא ניגנה. הבנתי שאני מנגן טוב משמיעה, וההורים שלי הבינו שכדאי לעשות משהו עם זה".

אז הוא קיבל אבוב. "זה לא קשור לכלום, אף ילד לא חולם לנגן באבוב. תקעו לי אבוב כי רק רציתי לנגן על משהו, ומהר מאוד עברתי לפסנתר וסקסופון". הוא למד בבית ספר כצנלסון, באותה מגמת המוזיקה שממנה יצא עידן רייכל, עשה 10 יחידות במוזיקה והלך למשטרה צבאית. "זה היה כמו האבוב, לא קשור לכלום", אומר ספיבק. בערבים התפרנס כמלצר מזמר, אבל התקשה להחליט מה הוא בדיוק רוצה לעשות בעולם המוזיקה. "זה היה מתסכל כי הכל עניין אותי".

ואז, שנה לפני השחרור, "הרגשתי משהו לא בסדר בגוף. היו לי כאבי גב נוראיים והייתי עייף כל הזמן, היו לי חום והזעות. בצבא תמיד חושבים שאתה מנסה לתרץ, ופיזיותרפיה לא עזרה, עד שבסוף הגעתי לאורתופד ששלח אותי לעשות בדיקת צפיפות עצם. זה היה יום לפני פורים, ואמרו לי: 'אתה לא חוזר לצבא, יש לך סרטן הודג'קינס (לימפומה) מדרגה 4'".

אתה בן 20 ואומרים לך שאתה חולה מאוד.

"אני אדם ממוקד פתרונות. כאב לי הגב ורציתי לדעת למה. ברגע שאמרו לי 'זו הסיבה', כבר הרגשתי טוב יותר, כי סוף־סוף היה ברור שאני לא ממציא. מבחינתי המחשבה היתה 'שיטפלו במה שצריך, ואז כאבי הגב ייעלמו'. היו עשרה חודשים מטורפים ומסויטים, לפעמים כימותרפיה כמעט כל יום, אבל עם כל טיפול היתה רגרסיה של הסרטן, אז אף פעם לא הלכתי למקום השלילי".

המחלה אפשרה לו לבלות שעות עם הפסנתר, "ופתאום החלו לצאת שירים, לפעמים כמה ביום. עשיתי הסכם עם עצמי שאתן למוזיקה צ'אנס של שנה; אם אחרי שנה אתחיל להרוויח כסף — אמשיך, אבל אם אחרי שנה אני יושב בדשא ומנגן, אלך להיות עורך דין".

ספיבק התקבל לבית הספר למוזיקה רימון, ומהר מאוד השתלב בלהקה של בית הספר, שהופיעה וגם הרוויחה. במשך שנתיים היה זמר ליווי של דוד ד'אור, ריטה, דודו פישר, כנסיית השכל ויוני בלוך, וב־2005 אפילו השתתף בקדם אירוויזיון עם רינת בר. "רימון פתח לי דלת לעולמות שלמים. השנתיים שלי שם עשו אותי בריא, ואלה עדיין השנים הכי יפות בחיים שלי. הכל התחבר, והבנתי סוף־סוף שאני רוצה להיות מפיק ומעבד".

עם ההבנה הזאת קיבל מלגה לברקלי, המוסד היוקרתי ללימודי מוזיקה בבוסטון, ובדרך לבוסטון קפץ ללוס אנג'לס. וכמו לא מעט תחנות בחייו, גם שם המקריות שיחקה תפקיד מפתח.  

כי בלוס אנג'לס ספיבק פגש את קלייב דיוויס, המפיק המוזיקלי האגדי שעבד עם אריתה פרנקלין, ברוס ספרינגסטין, פינק פלויד, ג'ניס ג'ופלין, בילי ג'ואל, וויטני יוסטון ועוד. אף שדיוויס מבוגר מספיבק ב־50 שנה, "הוא נהפך להיות חבר ומנטור. עשינו חגים יחד, הלכתי איתו לטקס הגראמי, שמעתי אלבומים עוד לפני שיצאו. עוד לא היתה לי עבודה במוזיקה, אבל כבר הייתי עמוק בעולם הזה". ספיבק החליט להישאר בלוס אנג'לס, ויתר על ברקלי והלך ללמוד מזרחנות ב־UCLA, ובכל זאת התפרנס ממוזיקה. "גיליתי שיש מקצוע שנקרא 'פיאנו מאן' — אתה יושב ליד פסנתר במועדון או מסעדה או ספינת תענוגות, מבקשים ממך שירים, ואתה מנגן משמיעה או זיכרון. זו היתה פרנסה לא רעה".

באחד הגיגים האלה הוא פגש את מאט ווקר, שהציג את עצמו כמפיק בכיר בדיסני. "חשבתי שזה עוד אחד מאלה בלוס אנג'לס שאומרים שהם מפיקים", נזכר ספיבק, "אבל אז הוא סיפר שהוא היה אחראי למוזיקה במיליון סרטים, כולל 'טיטאניק', והבנתי שהוא ליגה אחרת לגמרי".

שנה אחר כך ווקר התקשר לספיבק ואמר לו שהוא צריך מישהו לעבודה זמנית, "שיגיש קפה ויארגן לו"ז, נטו פקידות", מספר ספיבק. "לקחתי את זה, אבל כל הזמן חיפשתי איך להגדיל ראש. בתור המזכיר של מאט קיבלתי את כל האימיילים שלו. התחלתי להקשיב לקבצים ששלחו לו, תעדפתי אותם וכתבתי הערות, נשארתי מאוחר ובאתי מוקדם. מדי פעם הוא היה שואל לדעת האנשים על שיר כזה או אחר, וכולם תמיד אמרו 'מדהים מדהים מדהים'. אני הייתי אומר 'זה נחמד, אבל הייתי משנה פה ופה'".

חוצפה ישראלית.

"כן, אבל הוא התחיל לשאול אותי יותר שאלות, ואת האחרים פחות. הוא אהב שבאתי אליו עם פתרונות. אז לפני ארבע שנים הוא פיטר אותי מהתפקיד של פקיד ושכר אותי כמפיק מוזיקלי. כשפתחנו את הפארק בשנגחאי הוא נסע לשם, המון אנשים חיפשו אותו ולא הצלחתי להשיג אותו. אז פשוט אמרתי להם את דעתי והוספתי ש'זה מה שמאט אומר'".

ממש חוצפה.

"כשהצלחתי סוף־סוף להשיג אותו וסיפרתי לו על זה, היתה שתיקה בצד השני של הקו וראיתי את הפיטורים מגיעים, ואז הוא אמר: 'ירון, איי פאקינג לאב איט!'".

התפקיד הלא־פקידותי הראשון של ספיבק היה כמפיק מוזיקלי ומשגיח מוזיקלי בפארקים של דיסני, אחרי שנה הוא קודם לעמדת מפיק בכיר ועכשיו כאמור הוא אחראי לכל השאר, כשווקר הוא הבוס הישיר שלו.

מהעמדה הזו, יכול ספיבק גם לספק עבודה למוזיקאים ישראלים, והשנה הוא גם ישמש מנטור לתלמידי רימון שבו למד (ראו מסגרת). "קוראים לי כאן שגריר ישראל בדיסני, אבל אני מביא אותם לא כי הם ישראלים, אלא כי אני מכיר אותם כמוזיקאים מדהימים. יש לנו המון יוצרים מהמזרח התיכון, אסייתים, אפרו־אמריקאים, היתה לנו טרנסג'נדרית. מוזיקה נושמת בזכות גיוונים, אני לא יודע אחרת. אני חצי מרוקאי חצי ארגנטינאי, באתי מהמזרח התיכון ועכשיו אני באמצע המיינסטרים האמריקאי".

גם בתוך החלום הזה, אתה עדיין עובד באחד התאגידים הגדולים בעולם. חייב להרגיש קצת לחץ.

"עבודה זו עבודה. נכון שזה שונה לעשות מוזיקה בתאגיד, אבל הגודל של הדבר הזה, האמצעים, החומר שיש לך לעבוד איתו והקהל שאתה מגיע אליו — אין לזה מקבילה. בשיא הקורונה כתבתי מין שיר עידוד שהעלינו לאינסטגרם, ובין אלה ששרו אותו היו קרמיט ומיס פיגי. זה העיף לי את המוח. אני, ירון מכפר סבא, כתבתי שיר לקרמיט ומיס פיגי".