ע

רב אחד לפני ארבע שנים יצא ד"ר פיטר סקוט־מורגן (62) מהאמבטיה ושלף מגבת לייבש את גופו. תוך כדי ההתנגבות הוא שם לב שקשה לו להזיז את כף הרגל. תחת הרושם של החוויה המבהילה הוא פנה לרופאיו ואחרי שנה שלמה של בדיקות הגיעה האבחנה, שהיתה איומה במיוחד: לסקוט־מורגן יש ALS, מחלת ניוון שרירים קשה ואכזרית, נטולת מרפא, שבתהליך הידרדרות והתנוונות איטי משתקת את כל חלקי הגוף, איבר אחרי איבר, חוץ מהמוח, שממשיך לפעול כרגיל ו"נכלא" בתוך הגוף עד שהוא מת. הרופאים פסקו שנותרו לו שנתיים בלבד לחיות.

אדם סביר היה מקבל בהכנעה את ברירת המחדל הנוראית, אבל לא פיטר סקוט־מורגן — מתמטיקאי עילוי, מומחה עולמי לרובוטיקה ולניתוח מערכות מורכבות, שלימד בכמה מהאוניברסיטאות המובילות בעולם ועסק גם בייעוץ לממשלות ולחברות ענק. כמומחה לרובוטיקה סקוט־מורגן החליט להתמודד עם המצב החדש שנכפה עליו ולשמור על עצמו בחיים באמצעות הפיכה לרובוט. ליתר דיוק, סקוט־מורגן הופך את עצמו לסייבורג — חצי אדם, חצי מכונה. או כפי שתיאר זאת בראיון ל"דיילי טלגרף": "בחרתי להיות שפן ניסיונות אנושי כדי לראות כמה רחוק נוכל להגיע בהפיכת מדע בדיוני למציאות".

מתוך התבוננות מדעית קרה, סקוט־מורגן מבין שאבריו החיים מאבדים אט־אט כל יכולת להביא לו תועלת, והוא מייצר להם תחליפים. בסדרה של ניתוחים מורכבים, שמשלבים טכנולוגיות מהשדה הרפואי ומתחום המחשוב, הוא מחליף בהדרגה באמצעים מלאכותיים כל יכולת שהגוף איבד. את מסע ההיחלצות שלו ממגבלות הגוף החל פיטר 1.0 — גרסאתו המקורית והאנושית של סקוט־מורגן — ב־2018, חודשים אחדים לאחר האבחון שלו. הוא עבר ניתוח מסובך, שבו השתילו בגופו שלושה צינורות: אחד שמוליך מזון ונוזלים לקיבה, ושניים שמנקזים שתן וצואה מגופו. זה היה ניתוח שכמותו בוצעו רק מעטים בהיסטוריה, מה שדרש אישורים מיוחדים מרשויות הרפואה הבריטיות. באותה נקודת זמן סקוט־מורגן עוד היה יכול לאכול בצורה המקובלת, דרך הפה, אולם הוא כבר נערך לשלב הבא בירידת התפקוד שלו, שבו יהיה חייב להשתמש במשאבות שיותקנו בכסא הגלגלים שלו, יזרימו אליו מזון ובמקביל ינקזו ואת שאריותיו החוצה מגופו דרך הצינורות שהושתלו בגופו. "כל בעיה יכולה להיפתר בקלות אם אתה מספיק פיקח, מספיק אמיץ ויש לך גישה לטכנולוגיה ממש־ממש מגניבה", הוא אומר בסרט הדוקומנטרי "Peter: The Human Cyborg" של ערוץ 4 הבריטי, ששודר לראשונה לפני כשבועיים. וזה היה רק השלב הראשון.

איך משמרים את הקול ליום שבו ייגמרו המילים?

הסיפור של סקוט־מורגן מזכיר במידה רבה את זה של חולה ה־ALS המפורסם מכולם, האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג, שהיה מדען כמותו ובריטי כמותו. הוקינג ניצל את מעמדו הרם בקהילה המדעית כדי לעורר מודעות למחלה ולקדם פתרונות טכנולוגיים שישפרו את חיי החולים ויאפשרו להם עצמאות רבה יותר. סקוט־מורגן מציין אותו כמקור ההשראה: "הוקינג אמר 'תתמקד במה שאתה מסוגל לעשות ולא במה שאינך מסוגל'. אם תיכנס לתסכול ותתאבל זה יהיה הרסני מבחינה פסיכולוגית", הוא אומר בסרט. הוקינג הצליח לשרוד יותר מ־50 שנה עם המחלה. סקוט־מורגן כבר הספיק לחיות 50% יותר מכפי שקצבו לו.

בעודו מתאושש מהניתוח יוצא הדופן, התפנה סקוט־מורגן לפן הטכנולוגי יותר של מסעו. מעבדת קול מיוחדת בסקוטלנד נרתמה כדי לשמר את קולו המקורי גם לימים שבהם כבר לא יוכל לדבר. במשך כמה שבועות הוא התייצב באולפן ההקלטות והקריא טקסטים שלמים ומילים בודדות בכמעט כל אינטונציה אפשרית. המטרה היתה לייצר מסד נתונים קולי רחב ומגוון ככל הניתן של רגשות ומצבי רוח, שיאפשר לסנתז קול מלאכותי שיישמע זהה ככל הניתן לקולו המקורי, ולא רובוטי כמו ה"קול" המפורסם של הוקינג.

במטרה לשמר גם דמיון פיזי, פניו של סקוט־מורגן עברו סריקה תלת־ממדית, כדי לעצב לו אווטאר בן דמותו. האווטאר יוקרן על גבי מסך מחשב שיוצמד לכיסא הגלגלים שלו, בסמוך לחזה, ובכל פעם שסקוט־מורגן "ידבר", מערכת בינה מלאכותית תתאים את תנועת השפתיים והמימיקה של האווטאר לתוכן דבריו ולמצבו הרגשי.

במקביל, בעודו מאבד לחלוטין כל יכולת שליטה בפלג גופו התחתון, הותאם עבור סקוט־מורגן כיסא גלגלים ממונע מיוחד, שמאפשר לו להתרומם ולהסתובב במצב של עמידה. הכיסא הזה היה אמור להוות תשתית לאחד הפיצ'רים הבולטים למערכת שתכנן עבור עצמו, ה"אקסקלטון" (שלד חיצוני): מתקן מכני מונחה מחשב שיותקן על זרועותיו, יפענח אותות חשמליים מהמוח ויתרגם אותם לתנועה כמעט מלאה של הגפיים העליונות. יחד עם יכולת הכיסא לנוע באופן חופשי על גלגליו ובמקביל גם להתרומם ולהתיישב, המערכת המלאה היתה אמורה לספק לסקוט־מורגן יכולת התניידות ושליטה במרחב כמעט כמו זו של אדם בריא. אלא שלמרבה הצער, ההידרדרות במצבו היתה מהירה מהמצופה, והאקסקלטון נגנז בטרם הושלם פיתוחו.

מה מתרחש במוח כשאנחנו מדמיינים הגייה של מילה?

אבל השלב המסובך והנועז מכולם בתהליך היה הניסיון של סקוט־מורגן למצוא פתרון להתנוונות המוח, ולפתח יכולת "להעביר" גם את האיבר החשוב מכולם לסייבורג שהולך ונוצר. כאן היה צריך לבנות מערכת ממוחשבת רבת עוצמה, שתאפשר לסקוט־מורגן להעביר את מחשבותיו ולבטא אותן בחופשיות גם בשלב הסופי של המחלה, שבו יהיה כלוא משותק בתוך גופו.

למשימה המורכבת נבחרה מערכת ACAT של חברת אינטל (Assistive Context-Aware Toolkit), אותה המערכת ששימשה גם את הוקינג ונוהלה ממחשב נייד שהוצב על כסא הגלגלים שלו ותופעל על ידי מד־קירבה שהותקן על משקפיו. אחד השרירים האחרונים שהוקינג עוד היה יכול לשלוט בו היה שריר הלחי. מד הקירבה קלט את תזוזת לחיו הימנית והעביר את הנתונים אל המחשב, מה שאפשר לו לגלוש באינטרנט, לכתוב ספרים ומאמרים, ללמד סטודנטים, לשחק שחמט וכמובן גם להפיק את ה"קול" המתכתי המזוהה איתו. "הוא רצה שליטה מוחלטת בכל דבר קטן, בכל אות, בכל מילה", אומרת בשיחה ל"מוסף כלכליסט" לאמה נחמן, מנהלת הבינה מלאכותית במעבדות המחקר של אינטל, שעיצבה את המערכת עבור הוקינג ועבדה איתו צמוד בשנותיו האחרונות. "זה משהו שהטכנולוגיה אז וגם היום לא מאפשרת לאנשים במצבו, וחלק גדול מהשיחות שלנו נסובו סביב התסכול שלו מהמצב הזה".

נחמן היא גם מי שעיצבה את המערכת שמשמשת כיום את סקוט־מורגן. בשנים האחרונות עבר תחום למידת המכונה, חוד החנית של עולם הבינה המלאכותית, כברת דרך עצומה. זו אפשרה לנחמן ולצוות המהנדסים של אינטל לשכלל את ה־ACAT ולקרב את סקוט־מורגן עוד יותר להיות סייבורג אמיתי, מכונה ואדם שחד־הם, בלי שהמכונה תפגום באנושיות ובלי שהאדם ירסן את המכונה.

המערכת מאפשרת לחולי ALS לנהל שיחה בעזרת מעין עכבר מחשב וירטואלי, שבו העין מחליפה את תפקידה של היד המשותקת. חיישן שמתחבר למחשב מתרגם את תנועת האישונים להזזת סמן על המסך — בדיוק כמו שקרן הלייזר של העכבר הסטנדרטי עושה על השולחן — ומאפשר לחולה לבחור מילים. בשלב הבא מערכת מבוססת בינה מלאכותית מציעה לחולה השלמות מילים קולית אוטומטיות, בדומה להשלמה האוטומטית במקלדות של סמארטפונים. התוצאה אמנם אינה מדויקת לחלוטין, אך היא מאפשרת לבצע שיחה קולחת, פחות או יותר.

"אם פיטר ירצה לכתוב ספר, יהיה לו כל הזמן שבעולם לכתוב בעצמו כל מילה ולהיות בשליטה מלאה", אומרת נחמן. "אבל כשאתה מנהל שיחה, החיבור החברתי והיכולת להביא ספונטניות לשיחה הם חשובים הרבה יותר. זה דבר שחסר לאנשים עם ALS. המערכת אולי פחות מדויקת בשיקוף הכוונות של פיטר, אבל היא מאפשרת לו לנהל שיחה כמו כל אדם אחר".

כשאתה מגביל אדם לאוצר מילים מצומצם כל כך אתה מעוות את הרצון האמיתי שלו.

"ברגע שיש בחירה באפשרויות מסוימות רק משום שהן מהירות יותר, המערכת תתעוות עם הזמן ותלך לכיוון שונה מזה שאתה רוצה בו. לכן אנחנו עובדים עכשיו על ממשק המערכת, כך שהוא יאפשר לפיטר לדרג את הבחירות שלו. אם הוא נאלץ מתוך שיקולי מהירות לבחור בחירה לא אופטימלית, הוא יוכל מיד לסמן אותה. המידע הזה ייקלט במערכת, ובהמשך, אחרי שהשיחה שלו עם אותו אדם תסתיים ויהיה לו מספיק זמן, הוא יוכל לעשות מעין 'בקרת נזקים' ולתת משוב על האופן שבו המערכת ניהלה את השיחה. כך המערכת תוכל ללמוד אותו טוב יותר. הוא יוכל גם לכתוב למחשב 'אני במקומך לא הייתי מגיב כך וכך', ואז לכתוב לו איך הוא היה מגיב באותה סיטואציה אם הזמן היה מאפשר לו. עם הזמן המערכת תלמד איתו יותר ותוכל גם לשקף באופן מדויק יותר את מי שהוא".

האם אי פעם יגיע היום שבו המערכת תוכל לשקף לחלוטין את האדם שמפעיל אותה?

"זה תלוי במידת הנכונות שלך לפולשנות. המערכת שלנו לא מבוססת על ניטור פעילות מוחית ועל חדירה לתוך הגולגולת. אבל יש גם הרבה חדשנות בכל הקשור להדמיה מוחית, למשל קידוד פעילות חשמלית במוח במכשיר fMRI כדי לפענח על מה האדם חושב באותו רגע: מראים לו תמונה של חתול, למשל, ואז ממפים איזה חלק במוח 'נדלק'. ואז מראים לו תמונה של עז ומחפשים חלק אחר במוח. כך יהיה ניתן לשלב בעתיד מערכות בינה מלאכותית עם מערכות הדמיה. יש הרבה עבודה מחקרית בנושא הזה, אבל אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלקרוא מחשבות".

רוב הפיתוחים בתחום מבוססים על האלגוריתם P300, שמסייע גם לחולי ALS שמצבם גרוע יותר מזה של סקוט־מורגן, ואינו מאפשר להם להזיז אפילו את האישונים. מסך המחשב שמול עיניהם מציג לוח אותיות, סוג של מקלדת, שבה השורות והעמודות של לוח האותיות מהבהבות בסדר קבוע, בכל פעם שורה או עמודה אחרת. כשהאות שהחולה מעוניין להקליד מהבהבת, נוצרת במוחו תגובה שמהירותה 300 אלפיות השניה (מכאן שם האלגוריתם). האלגוריתם קולט את המידע על ידי אלקטרודות EEG המוצמדות לראש, ויודע לתרגם אותו להקלדה. כך יכול החולה שאיבד כל יכולת תקשורת ותנועה להקליד כמו כל אדם.  

עם השנים התפתחה הטכנולוגיה הזאת לרישום של "דמיון מוטורי" — תיעוד פעילות המוח של החולה כשהוא מדמיין שהוא מזיז את אחת מגפיו או שריר אחר בגופו, את הלשון למשל — ושל "דמיון מנטלי", שבו המחשב מנטר פעילות מוחית של החולה כשהוא מדמיין שהוא מבטא הברה מסוימת. זה הדבר הכי קרוב שיש כיום לקריאת מחשבות. עם זאת, הטכנולוגיה עוד רחוקה מאוד מלאפשר לחולי ALS להניע את גפיהם או לבטא הברות בחופשיות. חוקרי מוח ואנשי מחשוב מכל העולם עובדים במרץ על פיתוח הטכנולוגיות הללו לדרגה יישומית. אחד מהצוותים פועל כאן בארץ, בהובלתו של ד"ר אורן שריקי, ראש המחלקה למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן־גוריון, וכולל חוקרים מרוב האוניברסיטאות בישראל.

איך מפענחים רגשות בעזרת שני פרמטרים פשוטים?

חדשנות היא דרך חיים עבור פיטר סקוט־מורגן. הדוקטורט שלו מהרויאל אימפריאל קולג' היה הראשון שניתן אי פעם בבריטניה בתחום הרובוטיקה. ב־1984, בעודו בן 26 בלבד, הוא פרסם את ספרו הראשון, "The Robotics Revolution", שהיה לאחד הספרים מובילים בשפה האנגלית על תחום הרובוטיקה. הוא יצא מהארון כהומו עוד בנעוריו בשנות השבעים השמרניות בבריטניה, ונמצא במערכת יחסים עם בן־זוגו פרנסיס כבר 40 שנה. ב־2005 השניים נישאו, בדיוק באותו היום שבו התיר החוק הבריטי לראשונה נישואים חד־מיניים. כיום הם מנהלים קרן ציבורית שפועלת לקדם יזמות טכנולוגית שתסייע לבעלי מוגבלויות, לא רק חולי ALS. "המנטרה שלנו היא 'להפוך חסרונות ליתרונות', ומחלות ניוון שרירים אינן יוצאות מהכלל הזה", אמר סקוט־מורגן לערוץ 4 הבריטי.

לפני כשנה עבר סקוט־מורגן את הניתוח האחרון שלו, בינתיים, במסגרת הפיכתו ל"סקוט 2.0", כפי שהוא מכנה זאת. הרקע לכך היה ההידרדרות במצבו — פלג גופו העליון החל להתנוון במהירות, כשהוא מותיר אותו גם ללא יכולת התנועה המינימלית שעוד נותרה לו. באוקטובר 2019, החודש שבו על פי תחזית הרופאים היה אמור למות, הוא נכנס לחדר הניתוח ושם הופרדו זה מזה קנה הנשימה והוושט שלו. צינור נוסף, רביעי במספר, הוחדר לגופו, אל פתח שנפער בגרונו, והוא מאפשר לו מאז לנשום באמצעות מכונת הנשמה. הניתוח גם גזר עליו אילמות זמנית, שהסתיימה אחרי כמה חודשים עם התקנתה של מערכת הדיבור המלאכותית שעל בנייתה ניצחה נחמן.

העדכון המשמעותי למערכת מאז ימיו של הוקינג היה שבעוד זו של הוקינג ידעה רק "לדברר" את הוקינג עצמו, המערכת של סקוט־מורגן קולטת גם את מה שאומר בן שיחו. באמצעות בינה מלאכותית היא מנתחת את הדברים שנאמרים לו, כדי לדייק עוד יותר את אלגוריתם הדיבור ולהאיץ את קצב השיחה. השלב הבא בהתפתחות המערכת, שעליו עוד עובדים במעבדות של אינטל, קשור לא רק להפקת מילים, אלא גם לקונטקסט הרחב יותר של השיחה. במילים אחרות — הבעת רגשות. גם אם סקוט־מורגן כבר יכול לדבר ולהביע את עצמו פחות או יותר בחופשיות, העולם הרגשי שלו עדיין מתקשה לפרוץ את החומות שמציבה בפניו המחלה.

"כדי לתת פתרון מהיר לבעיה נתנו לפיטר אפשרות לתייג חלק מהתוכן המילולי שהוא מפיק ולשייך אותו לרגשות מסוימים, למפות אותם ולשלב אותם בקול ובאווטאר שמוצג במסך שמחובר לכיסא שלו", מסבירה נחמן. "אם אתה רוצה פשוט לומר באופן כללי: 'עכשיו אני כועס' ולהשתמש במצב הרוח הזה למשך זמן זה, זה קל יחסית. הבעיה היא כשמנסים לרדת לרזולוציה מדויקת יותר. זה צעד משמעותי שאנחנו עוד לא בטוחים לגביו".

‍איך בכלל אפשר למדוד רגשות?

"האמת היא שקל יחסית למדוד רגשות. רגשות נעים על גבי שני צירים: ציר העוררות, שמתייחס לעוצמת הרגש, וציר הערכיות, שמתייחס לערך שמיוחס לרגש, חיובי או שלילי. אם מצליבים את שני הצירים אחד על גבי השני ניתן לזהות היטב את הרגש. הסימנים שבהם משתמשים בדרך כלל הם טון הדיבור, הבעות הפנים ומדדים פיזיולוגיים כמו דופק, אק"ג או המוליכות החשמלית של העור. השניים הראשונים אמנם לא רלבנטיים במקרה של חולי ALS, אבל גם יתר המדדים הפיזיולוגיים יודעים לתת אינדיקציה טובה מאוד לגבי מידת העוררות של הרגש, ואילו הביטוי המילולי מעיד על הערכיות שלו. אם לוקחים את כל הנתונים האלו ומנתחים אותם יחד ניתן להבין מה מצבו הרגשי של אדם.

"הבעיה פה היא לא טכנולוגית, אלא פילוסופית: לא תמיד אנחנו רוצים לבטא את הרגש שאנחנו מרגישים באמת. לפעמים נעדיף להסתיר את הרגש האמיתי ובמקומו לבטא רגש אחר", אומרת נחמן. כך למשל, אנחנו עשויים לכעוס על מישהו, אבל להחליט רציונלית להפגין דווקא שוויון נפש.

לדברי נחמן, "אם נוכל בעתיד לנתח נתונים פיזיולוגיים עם הטקסט שמערכת הבינה המלאכותית מפיקה, הרי שאז תימנע מאתנו היכולת לבחור את הרגש המסוים שאנחנו מעוניינים להביע. יש פה בעיה מוסרית שאנחנו עוד צריכים לפתור".

בינתיים חלפה כמעט שנה מהניתוח האחרון והדרמטי של סקוט־מורגן, ואם לשפוט לפחות לפי תחושותיו — המהלך הושלם בהצלחה: "אני מרגיש מדהים, שזה די מפתיע", סיפר לפני כחודש לערוץ 4. "סטטיסטית כבר הייתי אמור להיות מת — או לפי הסיפור המדכא שכולם מתעקשים לספר על חולי ALS, לפחות לרצות להתאבד. אבל במקום זה, אני מרגיש חי, נלהב ומצפה בקוצר רוח לעתיד. אני נהנה מהחיים! המון מזה אני זוקף כמובן לפרנסיס, המשפחה הקרובה, הצוות שדואג לי ומזלי הטוב. אבל יש עוד משהו מעבר לכל אלה, שהיה עבורי תגלית בעלת חשיבות מכרעת. בניגוד לסיפורי האימה המזוויעים שמספרים על איך זה להיות כלוא בגוף שהוא גווייה חיה, המוח דווקא מתקדם הלאה. הוא מתאבל קצת, ואז, אם תיתן לו הזדמנות, רוב הזמן הוא שוכח. ימים שלמים יכולים לחלוף בלי שאזכור לרגע שפעם יכולתי ללכת, לזוז או אפילו לדבר. המוח שלי הסתגל ל'נורמלי חדש' משל עצמו".