חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// השולמנים מזיקים לכולם /// סופטבנק מייצרת סערות /// גבעת המטוס תישאר ריקה /// החברות הירוקות שמונפקות מעוררות אופטימיות

הפגנת השולמנים

הצטרפו למדכאים

השולמנים — התארגנות העצמאים שהובילה מחאה עוד לפני הקורונה וביתר שאת מתחילת המגפה — עוררו לרגע תקווה שהם יכולים לצמוח להיות גוף משמעותי במשק, מקביל להסתדרות, כזה שנלחם כמו שצריך למען מה שמגיע לעצמאים. עם הזמן התחושה הזאת התמסמסה, והשבוע היא נקברה סופית, כשהם הגיעו להפגין נגד ההסתדרות. הם הציגו אוסף טענות ארוך נגד ארגון העובדים הענקי; חלק מהן מוצדקות, אבל מה לשולמנים ולזה? למה בדיוק הם נאבקים בעובדים אחרים, במקום להיאבק בממשלה שמקשה עליהם? ההפגנה הזאת עוררה תחושה שהשולמנים בכלל משחקים משחק אחר. במקום להיאבק במדינה, הם מתגייסים כחיילים של שר אוצר בריון במאבק שלו נגד ההסתדרות, מוכנים להיות מוסתים נגד מגזרים אחרים, פיונים במשחק ההפרד ומשול הגדול שמוביל ראש הממשלה. כך כולם מפסידים, ובעיקר העצמאים. בהחלט מגיע להם ייצוג טוב יותר.

/// עמרי מילמן

צילום: יריב כץ

גבעת המטוס

קלף משומש וריק מדירות

בפברואר, שבועיים לפני הבחירות לכנסת, ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על שיווק קרקעות לאלפי דירות בשכונת גבעת המטוס שבמזרח ירושלים. הוא דיבר בפאתוס על "בשורה ענקית", על "הסרת מגבלות וחיבור ירושלים", על כך ש"הם מדברים ואנחנו עושים", וכמובן השמיט את העובדה שהתוכנית הזאת אושרה כבר ב־2012, ולא יצאה לפועל מאז. ארבעה ימים אחר כך פורסם המכרז לרכישת קרקעות להקמת 1,077 דירות בגבעת המטוס, עם דדליין ב־22 ביוני. ב־8 ביוני המכרז נדחה ללא הסבר ל־7 בספטמבר. השבוע, שבו חל 7 בספטמבר, יצאה הודעה לקונית על עוד דחייה, ל־7 בדצמבר. מעניין מה יקרה אז. אגב, פרטי המכרז עצמו עדיין לא פורסמו, למעט הבטחה מאז פברואר ש"בקרוב תפורסם חוברת". אף אחד לא יסתכן בהימור מתי יגיע החלק של "אנחנו עושים", ומתי יהיו דיירים חדשים בגבעת המטוס. כי הגבעה הזאת היא כמו E1, השטח שבין מעלה אדומים לבין ירושלים — לא באמת פוטנציאל מגורים ממשי, רק קלף קבוע ששולפים לבייס הימני לפני בחירות, תוך קריצה לאמריקאים, לאירופים ועכשיו גם לחברים החדשים באיחוד האמירויות, שיודעים ששום מנוף לא יוצב שם בקרוב.

/// דרור מרמור

סופטבנק

כשהלווייתן מכה גלים

השקעות סופר־מתוחכמות, טיפשות לשמה או מניפולציה — יש כל מיני דרכים להבין את פעילותה של ענקית ההשקעות היפנית סופטבנק. הקרן והעומד בראשה, מסיושי סאן, פיזרו בשנים האחרונות מאות מיליארדי דולרים. אולם השבוע התברר היטב איך הכסף הזה ניפח בועה. סופטבנק קנתה אופציות של ענקיות הטכנולוגיה, הציבור נהר בעקבותיה, ופתאום האוויר התחיל לצאת ומניות החברות האלה התחילו לרדת. עכשיו מדברים על סופטבנק כעל "לווייתן" — גוף ענקי שמשייט לו באוקיינוס הפיננסי כביכול בלי להזיק לאף אחד, אבל מעצם גודלו מייצר גלים שיכולים לסכן את כל מי שבסביבה. והקרן עושה את זה לא רק עם חברות ציבוריות. גם כשהיא שפכה סכומי עתק על סטארט־אפים, היא בעצם ניפחה אותם בסטרואידים באופן שלא היה בר־קיימא, וכשהחברות האלה כבר היו אחרי הגידול המהיר שלהן; WeWork היא כמובן הדוגמה הבולטת. במילים אחרות, כשסופטבנק מפזרת כסף היא פוגעת במשקיעים קטנים בכל העולם, שמפסידים כשהאוויר יוצא מהבועה (ועל הדרך גם מזיקה לעובדים ולענפים שלמים). אז כן, יש דבר כזה, יותר מדי כסף.

/// סופי שולמן

הירוקות מונפקות

לא רק טרנד

סקטור האנרגיה הירוקה הוא הלהיט התורן של הבורסה. נדמה שדי בהזכרת צמד המילים האלו בהקשר של חברה כלשהי כדי להביא לזינוק משמעותי במניה שלה, וחברות רבות בתחום מחממות מנועים לקראת הנפקה. "כלכליסט" חשף השבוע, למשל, שאקופיה, שמייצרת רובוטים לניקוי הפאנלים הסולאריים, כבר בדרך לבורסה. אבל בניגוד לבאזוורדס קודמות, קנאביס למשל, הפעם לא מדובר בעיקר באוויר חם. יש כאן בום של מוצרים ממשיים עם מודלים עסקיים ברורים, ויותר מכך, באופן מרענן יחסית לחלק מהחברות המצליחות, יש כאן ערך מוסף של אחריות אקולוגית.

ועוד משהו: אופן הפעולה של השוק — ריבוי שחקנים חזקים שמתחרים במכרזים ממשלתיים שבהם המחיר המשולם עבור החשמל ידוע מראש — מעורר תקווה שלא תיווצר כאן חברה בעלת כוח מפלצתי שתוכל לכופף את ידי הממשלה כדי להבטיח לעצמה רווחי עתק. או במילים אחרות, לא נמצא את עצמנו שוב בסרט של מתווה הגז.

/// ירדן רוז'נסקי

מילת השבוע

//

דור סער־מן

אי אפשר יותר לאיים עלינו בסגר. משהו אחר מפחיד אותנו יותר

על פניו, המילה סגר אמורה לשאת משמעות של משהו סגור. הרמטי. אנחנו מדמיינים טנקים ברחובות, במשטר טוטלירי או בעיר בשטחים. עם הפחד הזה הגענו לסגר הקודם, באביב, שבו נאסר עלינו להתרחק מהבית. ומאז שוב ושוב מאיימים עלינו בסגר: אם לא נדבוק בהנחיות, אם מספר הנדבקים לא יירד, לא יהיה מנוס. סגר סגר סגר.
עד שהשבוע הבנו שלא מהסגר אנחנו צריכים לפחד. הוא לא באמת הרמטי, ומתברר שגם כששולפים אותו ומורים להחיל אותו בערים מוכות קורונה, אפשר לבטל אותו בקלות. כי המסורת הישראלית של כיפופי ידיים ולחצים קואליציוניים חזקה מכל מגפה עולמית ומכל שוט שהכרחי לשם הגנה על האוכלוסייה. מתברר שיש פה אוכלוסיות שאי אפשר לסגור. ולא רק מסגר כבר אין מה לפחד, גם ממשטר טוטליטרי לא צריך לחשוש; כדי שיהיה משטר כזה, דרוש מנהיג החלטי שעושה משהו בלי שיש עליו עוררין, כזה שאי אפשר לכופף. כזה שסגור על עצמו.
מה שבאמת צריך לפחד ממנו, אם כך, הוא העובדה שאין כאן מנהיגות, ואין אחריות, ובכל צעד מתגלה עומק הכישלון המחפיר בטיפול במגפה. סגר שלא הוטל קודם לכן, כדי למנוע את רמות התחלואה הנוכחיות, סגר שלא מוטל עכשיו, כדי לנסות לבלום את ההתפשטות. מה שהולך ונסגר באמת הוא התקווה שהמדינה הזאת תנוהל כמו שצריך, לטובת האזרחים. במקום זה תישארו עם עוצר, שנראה פחות כמו כזה שמוטל בחומרה על הפלסטינים, ויותר כמו "קֶרפְיוּ" מסיטקומים אמריקאיים גרועים על בני נוער, שאם הם לא יעמדו בו הם ייכנסו לריתוק. זו רמת המנהיגות, והפעם בלי שום הפי אנד.