*

אריזונה. ג'ורג'יה. מיין. צפון קרוליינה. אוהיו. מישיגן. פנסילבניה. כל אלו ועוד חופן אחרות מוגדרות בבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית "מדינות שדה קרב", כאלו שפעם הולכות ימינה ופעם שמאלה. אבל היכן נמצא המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן? מבלה עם דביבונים וארנבים מדברים ב"אנימל קרוסינג".

הפרק החדש בסדרת המשחקים של נינטנדו, מעין סימולטור של כפר נאיבי, מרגיע ומלא חיות חמודות, יצא במרץ ונהפך לסנסציה — בתוך חצי שנה הוא מכר 22 מיליון עותקים, ונהפך למשחק השני הנמכר ביותר בתולדות הנינטנדו סוויץ'. ולכן בשבוע שעבר השיק ביידן קמפיין בתוך יקום המשחק, שמאפשר לכל טלה או דובון לקשט את מדשאת ביתו בשלטי "ביידן/האריס לבית הלבן". זו "הזדמנות חדשה ומרגשת... לפגוש את המצביעים היכן שהם נמצאים", הסבירו מנהלי הקמפיין.

אבל כצפוי, השלטים של ביידן נהפכו לבדיחה בקרב גיימרים בדומה לכל מנהיג פוליטי קשיש שמזיע ממאמץ לצאת מגניב: מזהבה גלאון רוקדת בחאפלה ועד ברני סנדרס מעמיד פנים שהוא יודע מי זאת הראפרית קארדי בי. זה עובד רק כשהמועמד באמת צעיר יחסית, כמו ברק אובמה והפלייליסטים שלו בספוטיפיי, או כשהשטיקים מגיעים מעולמו האישי, כמו הסקסופון של ביל קלינטון. ובעיקר כשיש להם כריזמה בלתי רגילה.

אבל הקמפיין של ביידן ב"אנימל קרוסינג" גרוע במיוחד כי הוא מקרה חמור של חוסר הבנת קהל היעד. "אנימל קרוסינג" היא סדרה ותיקה, אבל הכותר החדש שלה, שיצא רגע לאחר פרוץ הקורונה, הפך אותה מ"סתם" מצליחה לצייטגייסט: היקום המתקתק והאסקפיסטי שלו היה למפלט בתקופה שבה העולם נסגר; הדגש שלו על חיי קהילה וירטואליים הפכו אותו לתרופת הנגד האידאלית לבדידות ולחרדה עבור מיליוני גיימרים; והעולם הווירטואלי שלו איפשר לשחקנים לקיים בו מפגשים חברתיים, הופעות סטנד־אפ ואפילו חתונות. הדבר האחרון שהצעירים האלה רוצים הוא איזה דוד טרחן שיפוצץ את הבועה הזאת ויכער להם את הדשא בעולם הווירטואלי שאליו ברחו, עם שלטים מהעולם האמיתי והמבאס. זה הדבר הכי לא מגניב שאפשר לעשות להם.