א

ם הייתם צריכים להמר מי יהיה הסלב הבא שתרבות הביטול תצא נגדו — ליזו כנראה היתה בתחתית טבלת ההימורים. בכל זאת לא מדובר בגבר לבן, אלא באשה שחורה, שהתפרסמה בזכות שירי העצמה נשית ודימוי גוף חיובי. אבל זה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר, לאחר שהוגשה תביעה נגדה ונגד קפטנית צוות הרקדנים שלה וחברת ההפקה על יצירת סביבת עבודה עוינת, הטרדה מינית והטרדה על בסיס דת וגזע. ליזו אינה האשה הראשונה שהופכת להיות אויב הציבור, אבל מועדון ה"מבוטלות" כולל מעט מאוד חברות, ומבט מעמיק בהן מגלה שיש להן מכנה משותף: בניגוד לגברים ה"מבוטלים", שיכולים לפגוע בבנות זוג, מעריצות, עובדות, בנות משפחה או סתם נשים שנקרו בדרכם, הנשים המבוטלות הן לרוב מנהלות, והקורבנות שלהן הם הכפופים להן.

במקרה של ליזו התובעות הן רקדניות שלה, שטוענות, בין היתר, כי ליזו העירה להן על עלייה במשקל; לקחה אותן בלי ידיעתן למועדון חשפנות; הפעילה עליהן לחץ לגעת בחשפניות ודרשה שאחד המאבטחים שלה יעלה לבמה ויופשט; הפכה חזרות של שמונה שעות ל"אודישן פתע", שמי שלא תעמוד בו תפוטר; והשליטה טרור בחזרות, שהתארכו עוד ועוד, עד כדי כך שאחת הרקדניות פחדה ללכת לשירותים והשתינה על עצמה. בתמורה היא קיבלה ממחלקת התלבושות מכנסיים שקופים ללא תחתונים, ונאלצה להמשיך לרקוד חשופה ומושפלת.

ליזו כמובן מכחישה את הנאמר מכל וכל, וטוענת שמדובר ב"האשמות שווא שלא ייאמנו, ולכן שערורייתיות מכדי לא לקבל התייחסות". ומכיוון שהיא אייקון של העצמה נשית, זה גם הכיוון שנוקט עורך הדין שלה מאטי סינגר, באומרו שההאשמות פשוט לא הגיוניות. כך למשל הוא הגיב לסרטון וידיאו מאפריל, שבו אחת מהתובעות מהללת את ליזו על הזכייה שלה בפרס האמי על הריאליטי "Watch Out for the Big Grrrls", וטען כי "היא לא נראית כמו מישהי שהוטרדה או עברה אפליה".

כשגבר סורח מאשימים את מוסד הגבריות, אבל כשאשה פמיניסטית סורחת, נוטים להאשים את הקידמה בכללותה. כאילו הבעיה אינה במי שהכוח עלה לה לראש, אלא ב"טרלול הפרוגרסיבי" שנחשף בזיופו

נשים שעברו תקיפה בידי גברים תמיד נאלצו להתמודד עם טענות מסוג "למה פשוט לא אמרת 'לא'", או "למה פשוט לא קמת והלכת" — טענות שלא מכירות בעוצמה המשתקת שמופעלת ביחסי כוח. אבל כשהתוקף הוא תוקפת, הטענות הללו מקבלות מעמד של כמעט עובדה מדעית: הרי איך ייתכן שהזמרת האהובה — שהפכה להיות כוכבת פופ אפילו שהיא מבוגרת (יחסית) ושמנה, שלפחות חצי משיריה הם וריאציה על המשפט "את מושלמת כמו שאת" — תהיה רעילה?  

ובכן, ייתכן. קחו למשל את אלן דג'נרס, הכוכבת שהיתה הראשונה לצאת מהארון כלסבית בטלוויזיה בשנות התשעים, נהפכה לאייקון של אדיבות ודאגה לזולת, וזכתה בפרסים על תרומתה החברתית. אותה דג'נרס עלתה לכותרות ב־2020 בעקבות שורה של תלונות ותביעות על התנהלות רעילה ובריונית מאחורי הקלעים של תוכנית הראיונות המצליחה שלה. בין השאר טענה עובדת לשעבר שנאסר עליה להסתכל לדג'נרס בעיניים; אחרת כמעט פוטרה בגלל מראה מוזנח של לק על ציפורניה; עובדים פוטרו כי לקחו חופשת מחלה; והכוכבת אף הואשמה בכך שסביבת העבודה שיצרה אפשרה הטרדות מיניות והערות גזעניות. דג'נרס התנצלה, הבטיחה שינוי כולל באנשי הצוות, אבל הנזק לתדמית כבר נעשה: הרייטינג הלך וצנח, ובתוך שנתיים התוכנית בוטלה אחרי 19 עונות.

ארבע שנים קודם לכן מדונה, כוכבת העל של הפופ ופורצת דרך בקידום ערכים פמיניסטיים ותמיכה בלהט"ב, עמדה בלב שערורייה דומה. ב־2016 יצא הסרט הדוקומנטרי "Strike a Pose", שהתמקד ברקדנים שליוו בשנת 1990 את הכוכבת בקליפ של "Vogue" ובסיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית". שלושה רקדנים תבעו את הזמרת על כך שהיא כללה תיעוד שלהם בדוקו אחר — "Truth or dare" משנת 1992 — בלי לקבל את אישורם ובלי לשלם להם על כך. בין היתר מדונה כללה בסרטה סצנת נשיקה בין שני גברים, שבפועל הוציאה אחד מהם מהארון בלי ידיעתו ואישורו. בראיונות עם הרקדנים מצטיירת דמותה של מדונה כמי שמאתרת כשרונות צעירים בקהילות מוחלשות (רבים מהרקדנים היו להט"בים שחורים והיספאנים שנאלצו לברוח מבתיהם), מטפחת אותם עד שהעניין שלה בהם מוצה, ואז משליכה אותם. למזלה של מדונה, תרבות הביטול היתה בחיתוליה כשהפרשה התפוצצה, כך שלא נגרם לה ממנה נזק תדמיתי ממשי.

הקו המחבר בין ליזו, מדונה ואלן דג'נרס ברור — שלושתן ייצגו ערכים של פמיניזם, קהילתיות ומתן קול לאוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות, ושלושתן התגלו כמי שמול עובדיהן ועובדותיהן הן מתנהגות באופן הפוך לגמרי מהערכים שלהם הן מטיפות. ולכן האכזבה מהן כואבת פעמיים — פעם אחת בגלל ההתחזות והשימוש בפמיניזם כקליפה ריקה, ופעם נוספת בגלל אימוץ שיטות עבודה בריוניות. ובלי להמעיט לרגע באחריות האישית שלהן למעשיהן, העובדה שרוב הנשים ה"מבוטלות" היו בוסיות רעילות מעידה שהפמיניזם עדיין לא חלחל לעומק ליחסי עובד־מעביד. כי גם אם כיום נשים יכולות להיות בוסיות, הסטנדרט לניהול הוא עודנו גברי־רעיל, כזה שמקדם עבודה בשעות מוגזמות (כי לבית תדאג הרעיה), כוחנות וזלזול ברגשות.  

ובכל זאת צריך להיזהר מלשפוך את התינוק עם המים, כי לביקורות על אותן כוכבות שסרחו תמיד נלווית גם נימה מיזוגינית. כך למשל, לא מעט ידיעות על התביעה נגד ליזו התהדרו בכותרות עם משחקי מילים בטעם רע על גודל ומשקל, כאילו שביוש הגוף שהיא עשתה מתיר לכאורה את דמה ומאפשר ללגלג בחזרה על המשקל שלה, ובעצם לחזור לבזות נשים בכלל.

וזו אולי הסיבה העיקרית שבגללה כל כך מכאיב לשמוע על פמיניסטית גדולה שסרחה. כי כשגבר סורח — אפשר להאשים את מוסד הגבריות כולו, אבל כשאשה פמיניסטית סורחת — נוטים להאשים את הקידמה בכללותה. כאילו הבעיה אינה באשה ספציפית שהכוח עלה לה לראש, אלא ב"טרלול הפרוגרסיבי" שנחשף בזיופו. אלה שטויות במיץ כמובן. צריך להפריד את האשה ומעשיה מהערכים שאותם היא מייצגת, ולתת לה על הראש על מעשיה, בלי לפגוע בערכים החיוביים שקידמה. כי עלי התאנה שבהם התהדרו ליזו, מדונה ודג'נרס, של דימוי גוף חיובי, תמיכה במיעוטים וקהילתיות, הם רק חלק מהעץ החזק של הפמיניזם, ושורשיו לא ייעקרו רק כי כמה נשים נתלו בו כדי להרים את עצמן על חשבון אחרות.