‍14 ביולי 2022 לא היה אמור להיות יום מיוחד. בבוקר עוד התלבטתי אם לנסוע לעבודה או לעבוד מהבית, ולבסוף החלטתי לנסוע כי רציתי לפגוש כמה אנשים. בצהריים ישבתי לאכול עם חברה וקיטרתי לה שקשה לי עם העבודה ונמאס לי ממנה ואני לא בטוח מה לעשות. שעתיים אחר כך שלחתי הודעה לאשתי: "אני הולך להתפטר, זה בסדר מבחינתך?". היא ענתה שברור. זה לא נחת עליה משום מקום, כי דיברנו על האופציה הזאת כבר כמה חודשים. פשוט עד אותה הנקודה לא הצלחתי לאזור אומץ לעזוב בלי שיש לי שום חלופה ביד. "אנחנו נסתדר, זה יהיה בסדר", היא תמיד אמרה לי.

חיכיתי שהבוסית שלי תחזור מפגישה אחרת, מקווה שהאומץ שלי לא יעזוב אותי, וביקשתי ממנה לשבת באיזה חדר. האומץ לא עזב. שבועיים אחר כך החזרתי את הדברים שלי, הבאתי עוגה ונפרדתי מהחברים. מאז אני בבית, כבר קצת יותר משנה.

באוקטובר אהיה בן 48. דור ה־X, שאליו אני משתייך, לא זוכה ליותר מדי הד תקשורתי בימינו, בטח בהשוואה למילניאלז או לדור ה־Z. אף אחד כבר לא מדבר על המאפיינים של הדור שלנו, על הרצונות שלו. גם לא על למה הוא דפוק. והוא דפוק, רק באופן שונה מהאחרים.

נכון, בניגוד לדורות שאחרינו, הדור שלי זכה להיכנס לעולם עבודה שבו מחירי הדירות היו שפויים וחיסכון ממשכורת סבירה איפשר לך לקנות בית, כך שאנחנו לא סובלים מהייאוש הכלכלי של הצעירים מאיתנו. אבל מנטלית אנחנו תקועים באמצע: בין הדור של ההורים שלנו, שהנחיל לנו אתוס שלפיו העבודה היא כל החיים ולכן צריך להתחיל מוקדם ככל האפשר ולהספיק כמה שיותר — לדור של הילדים שלנו, שכבר מבין שהעבודה יכולה להיות רק אמצעי ולא מטרה.

קולגה מתחת לגיל 30 ביקשה מהעבודה חל"ת של חודשיים כי היא מרגישה שאחרי שנתיים בתפקיד היא לא יכולה יותר. אני כבר יותר מ־20 שנה בתחום, ובשום שלב לא לקחתי הפסקה ארוכה. לא הכרתי כלל את הקונספט של להפסיק. אבל הדור של הוריי כן הכיר אותו: חנויות היו נסגרות בצהריים ואנשים היו הולכים לנוח

לפני יותר מעשור הייתי חזק בקטע של ריצה, ואפילו רצתי כמה מרתונים. כשאתה רץ מרתון אתה לומד שהדבר הכי מסוכן הוא לפתוח חזק מדי. אתה מגיע למרוץ אחרי אימונים מאומצים ומנוחה של שבועיים־שלושה, אז בהתחלה הגוף מרגיש טוב. הפיתוי להעלות את הקצב מעבר למה שתכננת גדול מאוד. אלא שהתשלום על זה מגיע בחלק השני של המרוץ. אם אתה חושב: "מקסימום אני ארוץ קצת יותר לאט בחצי השני", אתה יכול לשכוח מזה. הגוף פשוט מסרב להמשיך. כילית את האנרגיה שלך ואין לך יותר כלום.

כך הרגשתי כשהתפטרתי. הייתי חסר אנרגיות לגמרי. אם נסתכל על החצי הראשון של החיים שלי כאדם בוגר, אפשר להגיד שפתחתי חזק מדי. התחלתי ללמוד חמישה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא, והתחלתי לעבוד כבר בשנת הלימודים השנייה שלי. מאז עבדתי כל הזמן, עד לפני שנה. בלי טיול גדול למזרח בהתחלה או באמצע, בלי שום הפסקה, כלום. נותרתי בלי אנרגיות.

במרתון הראשון שלי היו פייסרים — אנשים שתפקידם להכתיב קצב ריצה לפי דרגות קושי. אני נצמדתי לפייסר אחד, אבל תוך כדי הריצה גיליתי שיש לו שיטה משונה: במשך חצי שעה הוא רץ מהר מכפי שתכננתי, ואז עובר להליכה איטית למשך חמש דקות, וחוזר חלילה. לא הבנתי את זה — אתה כבר בקצב מסוים, אז למה לעצור ואז להתחיל שוב? אני רגיל לרוץ בלי הפסקה.

בדיעבד, הבנתי שיש בשיטה הזאת הרבה היגיון, ודאי בחיים. כשהודעתי שאני עוזב את העבודה, קולגה מתחת לגיל 30 סיפרה לי שהיא ביקשה מהעבודה חל"ת של חודשיים כי היא מרגישה שהיא לא יכולה יותר. היא סיימה את הלימודים ארבע שנים קודם לכן, ועבדה אצלנו קצת יותר משנתיים. אני עבדתי בתחום כבר יותר מ־20 שנה, ובשום שלב לא לקחתי הפסקה של יותר מחודש. לא הכרתי כלל את הקונספט של להפסיק.

באופן משונה, דווקא הדור של הוריי כן הכיר אותו. כשהייתי ילד חנויות היו נסגרות בצהריים ואנשים היו הולכים לנוח. אשתי מספרת שאביה הרוקח היה חוזר הביתה מבית המרקחת, אוכל איתם ארוחת צהריים וישן שעה־שעתיים. בבניין שבו גדלתי ידענו שאסור לשחק בכדור בין 2 ל־4 כי אלה שעות המנוחה. אצל המורים, שמאוגדים בארגונים כביכול מיושנים, יש אפילו שבתון — הפסקה של שנה שלמה, אחת לשבע שנים, שבה יש זמן ללמוד, להתעדכן, וגם לנוח. היתה הבנה חברתית עמוקה שעובדים זקוקים להפסקות. אבל עכשיו כולנו עובדים כל הזמן, כל היום. האנרגיה נגמרת.

ובכל זאת המעבר לאבטלה היה קשה, אולי בגלל ההרגל לעבוד נון־סטופ. מתברר שנורא קשה לא לעשות כלום. אומנם יש כל מיני משימות (כהורה לשלושה תמיד יש משימות) אבל במשך פרקים לא קצרים במשך היום אתה חופשי לעשות מה שתרצה. לכאורה — גן עדן. אפשר לקרוא ספר, להשלים צפייה בסדרות טלוויזיה, לנסוע לים, לכתוב או סתם לגלול בטלפון. אבל למישהו כמוני הכלום הזה היה נוראי בהתחלה.

ב"על הילד" של ניק הורנבי הגיבור הוא בחור מובטל שחי על תמלוגים משיר שאביו כתב. כדי להעביר את הזמן הוא מחלק את היום שלו למקטעים של חצי שעה. החלטתי לנסות את זה: במשך שעה לראות סדרה, ואז חצי שעה לצאת לטיול עם הכלבה, חצי שעה לסדר את הבית, חצי שעה להכין אוכל לילדים. היום עובר די מהר ככה, והצלחתי לסיים אותו בתחושת הישג מסוימת: עשיתי דברים! אבל יש ימים שבהם באמת אין לי כלום, אני מבלה שעתיים־שלוש מול הטלוויזיה ובסוף היום מרגיש ריקנות גדולה. לא עשיתי כלום.

במשך שנים הגדרתי את עצמי באמצעות הדברים שאני עושה. זה לא מקרי. לא רק ההורים שלנו חינכו אותנו שהעבודה היא חיינו, כל העולם סביבנו מעוצב כך, בייחוד בהייטק, ענף שרוצה שתרגיש בבית גם במקום העבודה. הרי יש לך מטבחון מפנק וחדר אוכל שופע יותר מהמטבח בבית. יש חברות כגון אינטל, שבה עבדתי במשך 13 שנה, שמספקות לך גם חדר כושר ואפילו שירותי כביסה. הרבה מאוד חברות מגדירות את עצמן "משפחה". לפחות עד הרגע שבו הן נדרשות לקצץ, ומפטרות אותך באופן לא משפחתי בעליל.

גם את אתגרי החיים שלנו למדנו לחפש דרך העבודה. הרי זה המקום שבו אנחנו מבלים את רוב שעות הערות שלנו, כך שהגיוני שדרכו נחפש מה ללמוד, לאן להתקדם, ואיך לאתגר את עצמנו. וכך, בלי ששמת לב, העבודה נהפכת לחלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלך, שאין לך מושג איך להגדיר את עצמך בלעדיה. גם אם יש לך תחביבים מחוץ לעבודה, גם אם יש לך משפחה — העבודה היא ה־דבר שדרכו קל לך להגדיר את עצמך.

כשעזבתי את העבודה האחרונה הגעתי לשיא המקצועי שלי — משהו שעבדתי קשה מאוד להשיג. הנה משהו שהייתי טוב בו. ממש טוב בו. קל מאוד למצוא את עצמך מזדהה עם המקצוע באופן מושלם. ופתאום, זה לא שם. ויותר משאתה צריך למצוא דרך למלא את הזמן הפנוי, אתה בעיקר צריך למצוא משמעות חדשה לעצמך.

לקח לי כמעט חצי שנה למצוא משמעות לחיים מחוץ לעבודה. בהתחלה הייתי בטוח שמהר מאוד אני אבין מה אני רוצה לעשות. כשזה לא קרה, התחלתי להילחץ. יצאנו לחופשה בסקוטלנד, שתוכננה הרבה לפני ההתפטרות, ולא הצלחתי ליהנות ממנה, כי היה לי ברור שאחרי החגים אתחיל לעבוד, כנראה באותו המקצוע, רק כפרילאנס. אבל לא הייתי מסוגל.

עברו חודשיים, שבהם קיבלתי הצעות לעבודות ומסמסתי אותן אחת אחרי השנייה, עד שהבנתי שזה גדול ממני — אני תקוע בין העבר לעתיד, לא מצליח להשתחרר ממה שהייתי מקודם. עברו עוד חודשיים של אבטלה עד שהצלחתי להכיר בזה שהחלק הזה בחיי נגמר, לפחות בינתיים. התחלתי לקרוא לעצמי "הייטקיסט לשעבר" וזה השתחרר. כבר לא חשבתי על מה אני אעשה, אלא פשוט עשיתי. כולם אומרים לך לחיות את הרגע, אבל זה לא עוזר עד שאתה חי אותו באמת.

רק בפברואר, שבעה חודשים אחרי ההתפטרות, חתמתי לראשונה אבטלה. רשמית, חיכיתי כי בהתחלה הייתי חייב לחכות שלושה חודשים עד שיכולתי לחתום, ואחריהם עוד קיבלתי משכורת קטנטנה מהאוניברסיטה על קורס שלימדתי. אבל בתכל'ס חיכיתי כי חששתי מהמילה הזאת, "מובטל". אי אפשר שלא לחשוש מהדימוי שנלווה לה, של גבר לא מגולח ומכריס בגופיית סבא מוכתמת, יושב עם החברים שלו על כוס קפה שחור בתחנת לוטו.

כשהתלוננתי פעם אחת בטוויטר על כמה מטומטמת שיטת החתימה בלשכה, שמחייבת אותי אחת לשבוע לבזבז שעת נסיעה כדי להעביר אצבע במכשיר אוטומטי ולחזור הביתה, אנשים ענו שזה כדי שאנשים לא "ינצלו" את האבטלה כדי לעבור לגור על חוף בתאילנד. כי בציבוריות הישראלית מובטל היא מישהו שמעיק על הציבור. עול. משהו פסול, לא ראוי. לא משנה ששילמתי ביטוח לאומי במשך יותר מ־20 שנה, ועכשיו אני מקבל רק חלקיק של חלקיק מהכסף הזה בחזרה. הרי גם אני הרגשתי ככה. לקח לי מלא זמן להצליח להגיד לאנשים באופן ברור — "אני מובטל".

הנה רשימה חלקית של דברים שעשיתי בשנת האבטלה שלי: לימדתי קורס באוניברסיטה; למדתי ארבעה קורסים במדעי הרוח; סיימתי לכתוב את הרומן שלי; כתבתי כמה כתבות ל"מוסף כלכליסט"; הייתי מנטור לכיתת רובוטיקה; והתחלתי פודקאסט שהקלטתי בו כבר יותר מ־20 פרקים. נוסף על כך בישלתי באופן קבוע ארוחת צהריים עם הילדים שלי, וישבתי לאכול אותה איתם; הלכתי לים פעם בשבוע ופגשתי מלא חברים.

בסמסטר האחרון לקחתי קורס על קולנוע צרפתי אצל האיש והאגדה עמנואל הלפרין. פעם בשבוע הייתי יושב בכיתה וחושב לעצמי "אלוהים, כמה מזל יש לי שאני יכול להרשות לעצמי לשבת וליהנות ממאגר הידע האינסופי הזה". מסביבי הכיתה היתה כמעט ריקה. באולם של יותר מ־200 מקומות ישיבה היו אולי 30 סטודנטים, רובם המוחלט פנסיונרים, היתר צעירים. אפילו לא אחד בגילי. כי זה מה שאנחנו עושים בגילנו — מחכים לפנסיה כדי שנוכל להרשות לעצמנו להרחיב אופקים. כאילו הרחבת אופקים משמעה לא לעבוד, וזה הרי דבר רע.

אין לי אשליות פה. ברור לי שאני נהנה מפריבילגיה עצומה שאפשרה לי לשבת במשך שנה בבית. יש לי בת זוג נפלאה ותומכת שעובדת קשה בהייטק, יש לנו חסכונות שעליהם עבדנו קשה במשך שנים, והיה לי המזל לגדול במקום ובזמן שאפשרו לי לחסוך ככה. קל להטיף לצאת לשנה של לימודים והרחבה של הנפש אבל הרוב המוחלט של הישראלים לא יכול לעשות את זה פה. הכל פה יקר מדי.

ולא רק שהשוק הישראלי לא מבין את זה, הבעיה בו, כך נראה, רק הולכת ומחריפה: מספר ימי החופשה שאנחנו זכאים להם קטן מדי, וגם מה שיש לא מסונכרן עם חופשות בתי הספר; הדרישה לעבוד שעות רבות עדיין קיימת; ויוקר המחיה פשוט לא מאפשר לאנשים לקחת את ההפסקות הכל כך נחוצות להם. וכל זה עוד לפני שמדברים על גיל היציאה לפנסיה, שרק עתיד לעלות בגלל העלייה בתוחלת החיים.

לא סתם משכנעים אותנו שהעבודה היא הבית שלנו. אחרת, ניכנס לדיכאון כשנגלה שזה כל מה שיש לנו — פשוט כי לא יהיו לנו האמצעים להשיג שום דבר אחר.

באוקטובר אני אחזור לעבוד. אני הולך להתחיל תפקיד חדש בתחום חדש, משהו שחיכיתי לו וקיוויתי לו תקופה ממושכת. זה מלחיץ, כי אני אזדקק להכשרה חדשה ואצטרך להפגין כישורים שאני אפילו לא בטוח שיש לי. אבל זה גם מרגש, כי מדובר באתגר, ויש מעט מקומות בחיים שיכולים לאתגר אותך כמו עבודה. השאיפה שלי היא שההפסקה שלקחתי מילאה לי את המצברים כדי לחזור לעבוד, הפעם אולי עם הבנה של כמה חשוב לעשות הפסקות מדי פעם, ולא לרוץ מהר קדימה במלוא הכוח כל הזמן.

ישראלים אוהבים להגיד שיש כאן תחושה שבכל פעם שאתה יוצא מהבית אתה יוצא למלחמה. זה קשור למזג האוויר, לאגרסיות ברחוב ועל הכביש, ליוקר המחיה, למצב הביטחוני — ובעיקר לתחושה שכולנו נאלצים להילחם על השפיות שלנו כל הזמן. ואיך בן אדם אמור להישאר שפוי אם הוא עובד בלי הפסקה כל חייו, תקוע שעות בפקקים בדרך לעבודה וממנה, ובכל זאת הכסף והזמן פשוט נוזלים לו מתוך האצבעות.

אני יכולתי להרשות לעצמי הפסקה ממושכת באמצע החיים, אבל מרבית הישראלים לא יכולים להרשות זאת לעצמם. אף אחד בהנהגה לא חושב שזו בעיה שמצריכה טיפול, אף שכולנו עייפים, עצבניים, מותשים וכועסים. מתישהו סיר הלחץ הזה יתפוצץ וכולם ידברו על המצב הביטחוני, הכלכלי, החברתי, אף אחד לא ידבר על זה שאנחנו פשוט שחוקים לגמרי. אולי הגיע הזמן שנלמד מהצרפתים ושגם על זה נצא לרחובות.