"

אנשים אומרים עליי 'הוא בטח גיי'. ההורים שלי התגרשו כשהייתי נער, כשהיה פחות מקובל להתגרש. אולי זה תירוץ אבל משהו במוסד הנישואים התערער לי כבר אז, כי הם היו לכאורה זוג מאושר. הייתי אז בן 17 ומאוד משפחתי. לא הבנתי למה אנשים מתגרשים, ועוד בצורה כזו. התשובה שלי בעשור האחרון למי שמתעניין בחיי האהבה שלי היא שאני נשוי לאשה בת 101, לגבעתיים".

הרווקות הופכת להרגל?

"זה אולי לא יישמע טוב, אבל כשאתה חי לבד כל כך הרבה שנים יש לזה יתרונות ואתה מתרגל, למרות שאני אדם מאוד משפחתי ואוהב ילדים. אין ספק שזו נקודה עצובה. אנשים אומרים לי: 'הצלחת בחיים, היית ספורטאי מצטיין, אלוף ישראל, אתה ראש עיר, אוהבים אותך'. אז כן, יש דברים שפחות הצלחתי בהם מנקודת המבט של הציבור".

התפקיד משאיר מקום למערכת יחסים?

"אני יכול להחזיק מערכת יחסים, אבל לא בכל מחיר. בגיל 30 הייתי די קרוב להתחתן. גרתי עם בת זוג שנה והיא אמרה לי: 'או שמתחתנים או שנפרדים'. לשמחתי, לא התחתנו בסוף. בגיל 30 עוד הרגשתי ילד. אני יוצא בבוקר וחוזר בלילה, ואתרי היכרויות זה לא כל כך אני. אבל הקושי שלי היום הוא יותר למצוא את הזוגיות. מדי פעם אנשים טובים מארגנים לי שידוכים, אבל כשאתה בא לפגישה וזו מישהי שגרה בגבעתיים, זו בכלל בעיה. דייט של ראש העיר עם תושבת העיר זה לא כל כך נעים. אז בתפקיד שלי זה קשה, וצריך זמן, צריך להשקיע בקשר. הזוגיות שלי, אם וכאשר תבוא, תגיע מאינטראקציה לאורך זמן ואז זה בסוף ייתפס".

וילדים?

"תמיד רציתי ילדים, ועשיתי גם כל מיני ניסיונות בעניין, היום אני כבר לא בטוח שאני רוצה. פעם, כשאמרתי שאפשר לחיות בנפרד ולהביא ילדים זה נשמע הזוי, היום אפשר למצוא את כל הצורות האפשריות. יש לי איזו דאגה לגבי להזדקן לבד ושלא יהיו לי ילדים אבל אולי עוד יהיו, לא ויתרתי לגמרי, אם כי במצב של היום אני פחות להוט להביא ילדים לעולם ואפילו קצת מפחד מזה. בתקופה האחרונה אני אומר לעצמי: 'וואלה, מזל שאין לי ילדים', כי אני מודאג ממה שקורה פה — לאן הולכים, מה יהיה עם המדינה. אתה אפילו לא בטוח כמה אנשים יישארו בישראל. יש גם דאגות פולניות ברמת חינוך, אלימות וסכנות מהסוג הזה. נכון שאין דבר יותר מדהים בעולם מילדים, אבל לפעמים אני אומר לעצמי: 'מזל שאתה צריך לדאוג רק לעצמך'".

ממה אתה מוטרד ברמה הארצית?

"מזה שמיעוט קיצוני השתלט על המדינה ומקדם חוקים שלא מתאימים לרוב הליברלי, וזה הוציא את המדינה מאיזון. אבל אולי מעז ייצא מתוק. אני מקווה שייווצר גוש ליברלי שהוא הרוב, כי שמאל־ימין זה כבר חארטה, אין יותר קשר לביטחון. אולי הדור הבא של ראשי הממשלה ייוולד מתוך ראשי הערים, אבל זה יוכל לקרות רק אחרי עידן נתניהו. יש לו זכויות, ואני מקווה שהמדינה תחזיק מעמד עד אז. ממשלת אחדות רחבה וגדולה אחרי עידן נתניהו תביא את הקץ לטרלול. לפעמים צריך להיות מאוד רע כדי שיהיה טוב. הרפורמה היתה רק טריגר לדברים שרחשו מתחת לפני השטח, הגפרור שהצית את הכל".

טענת ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' מנסה למנוע ממך מינוי כי אתה מבקר את קרן הארנונה שהוא מקדם.

"הבנתי שסמוטריץ' החליט לסגור איתי חשבון או לעכב לי את המינוי לנציג השלטון המקומי במועצה הלאומית לספורט כי אני מבקר את הממשלה. יעלה על הדעת שראש עיר, למשל, יגיד שהוא לא חותם לאזרח על רישיון עסק כי הוא נגדו? זה הזוי שסמוטריץ' מנצל את סמכותו כשר שאמור לחתום טכנית על מינוי, ואני מאמין שהשלטון המקומי יידע לפתור את זה גם ללא התערבות בג"ץ".

קרן הארנונה היתה אמורה לאזן בין העושר התל אביבי לנחשלות הפריפריה.

"זה פתרון מפלג ומסכסך שהרבה ערים סובלות ממנו אבל הוא בא בעיקר לפגוע בתל אביב. תל אביב, בזכות עבודה נכונה, הצליחה לייצר מקורות הכנסה והיא לא אשמה בכך. אם יש יישובים שצריכים עזרה, תואיל בטובה מדינת ישראל, שיודעת לחלק מיליארדים בהסכמים הקואליציוניים, ולעזור להם. תעשו מבאר שבע לאס וגאס, שאנשים לא ירצו לצאת ממנה לתל אביב. תל אביב עובדת נכון אז צריך להעניש אותה? טבריה, למשל, היתה צריכה להיות עיר ברמת ניס וקאן. מבחינת מזג אוויר, ההקשר התיירותי והאגם. אבל מפחדים לעשות קזינו, בתי חולים, להשקיע בהייטק. זו רשלנות".

התחלת לנגן באקורדיון בגיל 34, איך זה קרה?

"זו אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים. לנגן היה חלום. אקורדיון הוא כלי שתמיד נמשכתי אליו, אולי בגלגול הקודם הייתי פלמ"חניק, יש לי שריטה של היסטוריה, רטרו, שירי ארץ ישראל הישנה — במוסיקה אני לא זז קדימה בעשורים. התירוץ הרשמי הוא שאין לי זמן להתעדכן. כשהלכתי עם ידידה לערבי שירה בציבור, היא שרה ואני הסתכלתי על האקורדיוניסט וחלמתי לנגן כמוהו. יום אחד ראיתי מודעה 'מורה לאקורדיון', והבנתי שזה סימן. למדתי אצלה שש שנים. מאז אני מנגן לשורדי שואה במחלקה סיעודית שירים של פעם ביידיש וברוסית, וזה מביא אותם לכדי בכי. תמיד ריתק אותי להבין מה הם עברו, וזה נותן לי פרופורציה כשאני נתקל בקשיים. אני קצת נשמה זקנה, מחובר לילדים, אבל יש בי את הקטע של שירים וגעגוע לפעם".

מתי התעוררה בך אמביציה להיות ראש העירייה?

"למדתי מינהל עסקים ועד גיל 30 הייתי ספורטאי תחרותי בטניס שולחן. הייתי שחקן נבחרת ישראל, אלוף ישראל ובהמשך יו"ר האיגוד. פוליטיקה נראתה לי דבר מגעיל, אבל לקראת גיל 40 התעורר בי איזה חיידק רדום, לא פוליטי אלא ציבורי. רציתי לשנות, להשפיע, הפריע לי המקום שגבעתיים היתה בו. בהשוואה לתל אביב, היא נראתה לי מיותרת, עיר שינה שהמפא"יניקים ניהלו בלי לעשות יותר מדי. רצתי למועצת העיר אבל הבנתי שמי שקובע הוא רק ראש העיר. כשאנשים מתחום ספורט תחרותי מתבייתים על מטרה, הם ישיגו אותה. עזבתי את תפקיד מנהל מחלקת הספורט בעירייה, והקדשתי ארבע שנים למשימה של להיבחר לראשות העיר. העובדה שאני רווק בלי ילדים אפשרה לי לעשות את זה. אם הייתי נכשל הייתי יושב היום עם אקורדיון באיזו פינת רחוב".

זה נכון שאתה עונה בעצמך לתושבים ברשתות החברתיות?

"כן, אני עונה לכל אחד בעצמי, גם לכאלה שמכפישים. אף אחד לא עונה או כותב משהו בשמי. קשה לי כשאנשים מדברים בצורה החלטית על דברים שהם לא מבינים בהם, אני תמיד מרגיש שאני חייב לענות. ברוב המקרים אני שומר על פאסון ויכולת הכלה. לפעמים אני מאבד את הסבלנות, ובמקרים בודדים אני עונה לאנשים תשובות שאני יודע שהם ייעלבו מהן, יכעסו או לא יבחרו בי, אבל לא אכפת לי. קשה לי להתפשר כשאני מרגיש צודק".