ב

עיתונות, לפעמים הגילויים הכי מפתיעים מסתתרים מאחורי השאלות הכי קטנות. כשחסר רעיון לתחקיר מעמיק, לפעמים הדרך לסיפור הגדול היא למצוא שאלה מספיק טיפשית. אז יש לי אחת כזו, שנוגעת למי שקוראים מדורי אוכל. אם אתם כאן אתם בטח סוג של פודיז. כן, המילה מאוסה, אבל קולעת. אתם אוהבים אוכל. לא רק לאכול, אלא את העולם הזה. את מה שהוא מציע מעבר לצורכי הקיום. וזו השאלה: למה אין מילה מקבילה בעולם המשקאות? יין, בירה, ויסקי וקפה הם לא עולם ומלואו? אין להם חסידים? איך זה שפודיז הם תנועה שמגדירה תקופה, ואין אף "דרינקי" אחד?

כשחיפשתי את התשובה גיליתי סיפור על כסף, כוח, חילופי אליטות ואומה חצויה לשבטים. ואולי גם השראה לאיך ליהנות יותר מכמה מהלגימות הבאות בחיים. וזו תמצית התשובה: פודי זה מצב נפשי. חובב משקאות זה מקצוע.

למילה פודי יש תאריך לידה: 2 ביוני 1980, ב"ניו יורק מגזין". מבקרת המסעדות גייל גרין טסה לפריז לסקר סצנה חדשה בעולם המסעדות: שפים צעירים החלו לשבור שיאים של פשטות במנות שלהם, אבל גם של ניסיוניות ויצירתיות. אלה היו מבשרי מסעדות השף של ימינו. בכתבה גרין תיארה את אחת מכוכבות הגל, השפית בת ה־27 של מסעדת אולימְפּ, דומיניק נחמיאס, מחליקה מהמטבח אל חלל המסעדה היוקרתית "ומתחככת בחסידיה, הפודיז הרציניים". זו היתה הפעם הראשונה שבה שם החיבה האגבי הזה נכתב. והוא אומץ בן לילה.

המילה פשוט באה בזמן הנכון — רגע אחרי שנולדנו אנחנו, עם הפודיז, וחיפשנו שם. עצם האהבה לאוכל כמו שאנחנו מכירים אותה, ההתייחסות אליו כאל תחביב, נוצרה לפני רגע, לפחות במונחים היסטוריים. בתחילת המאה ה־19 המהפכה הצרפתית הכחידה את קהל הלקוחות של הבישול העילי, והתרבות שצמחה במשך מאות שנים בטירות וארמונות הגיעה בבת אחת אל בני העיר, טיפוסים עם כסף ופנאי ורצון להישמע חכמים בשיחות. בפריז המהפכנית נולדה המילה גסטרונומיה.

הגסטרונומים הראשונים כונו קוֹנֶסֵרים, אניני טעם, והיו בריות די סנוביות. קונסר היה מי שיכול להרצות שעה על היבטים תזונתיים, בישוליים ואופנתיים של האספרגוס בצלחת שלו, ואף היה עושה את זה, אחרת למה הזמנתם אותו? והתשובה היא כי צריך חבר קונסר, כדי ללכת איתו למסעדה, כי בעבר רק קונסרים ידעו לקרוא תפריטים, ומי שהיה שואל את המלצר מה זה שאטובריאן אה־לה מיראבו היה מסתכן בביוש.

אבל עם השנים העולם הוצף מזון, כסף ותוכניות בישול. השגריר שאטובריאן והרוזן מיראבו נשכחו, אבל סטייק פילה עם סלטון של טרגון, זיתים ואנשובי, ותוספת צ'יפס וסלט גרגיר־נחלים בצד, שמר על מעמדו בלבבות, ובבלוטות הטעם, ובדמיון. וזהו הסיפור הפודי. פודיוּת היא הסקרנות הכנה שמתחת לשמות ולידענות. היא האהבה לצלחת ולמה שנמצא בה. היא יכולה להתבטא בהתמקצעות בשלנית, או בצלילה למדעי המטבח, או בעיסוק באסתטיקה וצִלחות, או בגלילת פידים של תצלומי אוכל באינסטגרם, או בהליכה למסעדות. האהבה אחת, הביטויים רבים.

במשקאות זה להפך. עולמות העניין במשקאות השונים — יין, קפה, בירה, ספיריטס — נותרו במאה ה־19. כדי להבין תפריט יינות צריך השכלה מיוחדת. כדי ליהנות ממה שבחרת, צריך הכשרה. צריך ללמוד איך לחוש בניחוחות, ולהתאמן. צריך להיות קונסר, אחרת נעצרים מוקדם. אבל גם גביע העולם בטעימת יין לא יעזור לבחור פולי קפה למכונה, ולא ילמד להפיק "גוד שוט", או לזהות אחד כשלוגמים אותו. למעשה, הרבה חובבים כבדים של קפה או בירה או מיקסולוגיה לא מתעניינים במשקאות אחרים, או אפילו באוכל. יש להם מספיק עניין. כל אחד מהמשקאות הגדולים של האדם אפוף בתכונות ובאיכויות ייחודיות לו, שנוצרות הרחק מהמטבח, ונסתרות מהעין, ובהתחלה גם מהחך, מאחורי חסמי כניסה מרים־חמוצים־חריפים. זה לא סעיף בעולם האוכל. זה עולם. זה תחביב.

לכולם מותר ליהנות. אהבה ליין, קפה ובירה היא זכות יסוד. אבל אצל הפודיז, היא לחוויה. העניין הוא בלגלות את הטעם שלך ביין, ומשם להתקדם. זני ענבים זה מעניין, ואולי גם ההבדל בין יינות "העולם הישן" מאירופה, שמחויבים למתכון היסטורי מאובן, ליינות "העולם החדש" היצירתיים משאר הגלובוס. אבל אחר כך זה כבר שינון שמות יקבים ושנות בציר ומונחים מקצועיים. חינוך חובה. שם נמצאות ההעמקה וההנאה. כך זה במשקאות.

תפריט יינות פודי היה יכול לתאר כל בקבוק בשלוש מילים: אחת לטעם, שנייה לכובד ושלישית לעפיצות (לדוגמה "טרופי, קליל וחלק" או "תבליני, עשיר ומייבש את הפה"). כמה זה יקל עלינו, הפודיז. אבל אם נשאל חובב יין רציני לדעתו על הרעיון, או אז נראה מה זו מחאה.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"