ה

הפיכה המשטרית ייצרה בעם שני מחנות, שכאילו מנוגדים זה לזה. לא, לא מדובר בתומכי ההפיכה מול מתנגדיה, אלא בימנים שקוראים "כולנו אחים", בזמן שהם ממשיכים בקידום חד־צדדי של ההפיכה, לעומת שמאלנים, שדורשים להיפרד מהצד השני, וליצור שתי מדינות ישראל שונות — אחת ליברלית ושנייה שמרנית. שני המחנות הללו מייצגים לכאורה שני הפכים, אך למעשה הם שני הצדדים של אותו המטבע — שניהם מסוכנים, ריקניים, וחותרים תחת מהות הדמוקרטיה הישראלית.

1.

נתחיל בצד ימין. השיח שמבקש להדגיש ש"כולנו אחים" ושלמרות המחלוקות בסופו של דבר "אתה אחי, ואני אחיך" ועוד ציטוטי רוחניות בשקל אינו חדש. בחברה הישראלית אוהבים מאוד לדבר על המונח "אח": המילה "אחי" (וגם המקבילה הנשית "אחותי") נפוצה מאוד ככינוי לחברים טובים, אבל גם לסתם אדם ברחוב ("אחי, אתה יכול לעזור לי להניע את האוטו") או כפנייה כללית לקהל אנונימי (כמו כוכב הרשת סמיון שפונה לעוקביו בתור "אחים שלי"). גם בפוליטיקה השימוש ב"אחים" אינו חדש. כבר לפני עשור נפתלי בנט טבע את המונח "ממשלת האחים" לממשלה שהוקמה עמו ועם יאיר לפיד כשותפים קואליציוניים בכירים. היה בכך כדי לסמן שאף שלפיד בא מהמרכז החילוני ובנט מהימין הדתי־מתנחלי, שניהם בסופו של דבר דומים — שני גברים יהודים, מנהיגים צעירים שפועלים למען הרוב היהודי ויכולים להצליח בכל. אומנם האחים יכולים לריב אבל הכל בסדר בסוף. הרי הם אחים.

אפשר להצביע על התורה בתור המקור לשימוש במושג "אח". ספר ויקרא (י"ט, י"ז) פוסק כי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כלומר כל בני ישראל אחים, ולכן אסור לך לשנוא מישהו מעמך. ואכן בשיח הישראלי האח הוא קודם כל יהודי כמוך. זה בולט בייחוד על רקע הקריאות שיש בתקופה האחרונה: כשהציבור הליברלי הרים את ראשו במחאה על ההפיכה, בימין נבהלו והחלו במתקפת חיבוקים של 800 קמ"ש — אבל רק אחרי שהעבירו את החקיקה לביטול עילת הסבירות. פתאום צצו עוד ועוד חברי ליכוד שהיה חשוב להם להדגיש שכולנו אחים, והכל בסדר, ולא צריך להתרגש כל כך. הגדיל לעשות שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, ממובילי ההפיכה המשפטית, שבתקופת הניסיונות להגיע לפשרה הביע עמדה ניצית שמסרבת לכל פשרה וריכוך. כעת, משהצליח לרשום הישג משמעותי ראשון, הוא יוצא ב"מבצע לקירוב לבבות ואחדות בעם ישראל", ומנהיג מעגלי שיח תחת הכותרת "שיח אחים".

אבל המחנה הליברלי לא בלע את הפיתיון ואפילו הגיב במשטמה שחזרה לימין כמו בומרנג. כל ניסיון לדבר על אחים נתקל בזלזול. אחרי שפוליטיקאים ומובילי דעה ימנים הסיתו במשך חודשים נגד המחאה, קראו למוחים "בוגדים", החריפו את הסנקציות של המשטרה נגדם וסירבו לכל ריכוך ברפורמה — איך אפשר לדבר על אחים? ככה אתם מדברים אל האחים האמיתיים שלכם? הביקורת משמאל מצביעה על הצביעות של הימין: אנחנו אחים רק כל עוד אנחנו מסכימים עם דרככם.

וישנם כמובן גם הערבים, "סך הכל" חמישית מהאוכלוסייה, שלא נכללת בשיחה על "אחים". הרי יהודי לא יגרש יהודי, ויהודי לא ירים יד על יהודי — אבל ערבים הם משהו אחר. כל שיח האחים לא רק מדיר אותם, אלא גם מסמן אותם כמי שדמם מותר. מול יהודים יש גבולות, אבל מול ערבים? קדימה, לסחוט את ההדק. הם לא חלק מהסיפור הקולקטיבי שלנו כעם.

השיח הזה אינו רק כושל פרקטית — הוא גם מנוון מוסרית. באופן אירוני הוא אפילו לא נאמן לציווי מהתורה, שהרי ספר דברים פוסק כי "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כ"ג, ח') — כלומר גם השכן שאינו יהודי הוא אח. ספרו את זה לבן גבירים ולסמוטריצ'ים.

2.

בצד האחר של המתרס עולה שיח שמבקש להיפרד מהמדינה האולטרה־שמרנית שהימין רוצה לכונן — זו שתשתלט על נכסי ערבים, תדיר נשים מהמרחב הציבורי ותפגע בזכויות להט"בים. למה להמשיך לריב? הם אומרים. בואו ניקח את המדינה, ונפצל — אתם שם, אנחנו פה, ושלום על ישראל. שתי מדינות שונות, שכל אחת תנהג לפי שיטתה.

אם נשים בצד את הקשיים העצומים הכרוכים בכינון פתרון כזה, הבעיה הגדולה ביותר ברעיון הפרדת המדינות לפי אג'נדה נעוצה בכשל המוסרי שלו: גם כאן תומכי ההיפרדות בעצם אומרים — אנחנו רוצים להיות רק עם האחים שלנו, כלומר רק עם מי שדומה לנו לגמרי. מי שלא חושב כמוני, אין לי שום קשר איתו יותר. הטעות של הימין היא בסך הכל שהוא הניח שכל היהודים אחים, אבל בעצם כל הליברלים אחים (והרי גם התנועה "אחים לנשק" מחליפה אחווה על בסיס לאום באחווה על בסיס הקרבה משותפת).

השיח על המדינות הנפרדות בסך הכל מבקש להפוך את מועדון האחים לעוד יותר אקסקלוסיבי. באופן הזה הוא גם חותר תחת המטרה המרכזית של הליברליזם, שקורא לקבל את השונה ממך, לא לאהוב אותו או לחשוב שהוא אחיך — צריך פשוט לסבול את קיומו, ולהבין שהוא חלק מהסיפור כמוך.

החלוקה הדיכוטומית בין שמרנות לליברליות גם מבטלת כל הכרה ברצף שקיים בין השתיים — אדם זכאי לקבל החלטות מורכבות. בנושאים מסוימים הוא יכול להיות שמרן ובאחרים ליברל, ויש לו הזכות להחזיק בזיגזג הזה. אבל במקום מורכבות, תומכי ההיפרדות אומרים לכל אדם: תחליט סופית באיזה צד אתה. אפשר לתהות מה יקרה לאותם ליברלים בישראל החדשה כשיגלו שהפלא ופלא יש גם הבדלים רעיוניים בינם לבין עצמם. ואז אולי הם ימשיכו להתפצל עוד ועוד, עד שנגיע למדינות המורכבות כל אחת מאדם אחד שיסבול רק את עצמו.

3.

מילת המפתח שאיתה צריך לפתוח דף חדש בישראל היא שותפות, וליתר דיוק אחריות משותפת. אנחנו לא אחים אחד של השני. אני לא אח של חרדית מבני ברק, ערבי מיפו או חילוני מכפר סבא. יש לי בדיוק אח אחד ואחות אחת, שאותם אני אוהב ולהם אני מוכן לסלוח על הרבה דברים — אבל לכל היתר, עם כל הכבוד, אני לא חייב כל כך הרבה, וגם הם לא חייבים לי. אני גם לא מצפה שכולם יהיו דומים לי או יחשבו כמוני.

במקום שיח על אחים מדומיינים, צריך לעבור לדבר על השותפות שלנו במקום הזה, שנובעת מכך שהנסיבות ההיסטוריות הובילו אותנו לכאן — יהודים דתיים וחילונים משלל ארצות וקהילות, וגם ערבים ושאר מיעוטים בני המקום. כולנו חיים כאן, חולקים את אותה מדינה דמוקרטית, ולכן צריכים גם לחלוק באחריות לה. אפשר להתווכח ולריב על גבולות האחריות הזו — וזה לגמרי חלק מהמשחק הפוליטי — אבל צריך שהאחריות המשותפת תמיד תהיה לנגד עינינו, שזה יהיה המונח שעליו נדבר ועליו נתווכח — לא על מי אח שלי, ומי מספיק אחי כדי לגור לצדי במדינה המדומיינת שלי. אם לא נתעורר מהתפיסה הילדותית הזו, נסתכל למציאות בעיניים ונקבל על עצמנו אחריות משותפת לחיים שלנו כאן, כולנו נגמור יתומים.