"

אני בדרך כלל אדם מתון", אומר הרב יובל שרלו, ממנהיגי ארגון רבני צהר, "אבל ביחס לרעיון ההיפרדות לשתי מדינות אני אומר בקיצוניות מאוד גדולה: אל"ף, לא רוצה. ובי"ת, אלה סתם חלומות באספמיה. זה לא מדאיג כי אין היתכנות טכנית, אבל ההיפרדות בלב קיימת והיא מטרידה מאוד. זה רע שיש בני אדם שהיו מעוניינים ליישם את הרעיון אילו היה אפשרי". עצם הדיבור על היפרדות מרתיח גם את נילי ארד, נשיאת בית הדין הארצי לעבודה לשעבר. "זה הרס מוחלט של כל הרעיון הציוני של ישראל, זה נורא. מה, אנחנו בימי שלמה ושאול? זה הזוי ולא הייתי נותנת שום גב או אמינות לעניין".

התנגדות גורפת מגיעה גם מצדה של אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי מההתנחלות תקוע: "אנחנו עם אחד, הגענו מכל התפוצות כדי להקים כאן משהו יחד וזו העוצמה שלנו. אם נתחיל להיפרד כמו אמבות, זה לא יסתיים ביהודה וישראל אלא נתפצל ל־12 שבטים, שלכל אחד מהם יש צבא ומערכות בריאות וחינוך. לחילונים שהתייאשו ומבקשים להיפרד אני קוראת להילחם כמוני ולא להיבהל מהנבואות הדמוגרפיות. צריך לחזק את המרכז הישראלי, את כל מי שהשיתוף בין אזרחי ישראל יקר ללבו, ויכולים לעשות את זה בענק".

היפרדות זה רק בפייסבוק

"תנועת ההיפרדות" היא בשלב זה תנועת רשתות חברתיות קלאסית — רעיון קוסם לרגע שמקדם איש שוק ההון ניצן עמית, באמצעות דף פייסבוק שצבר כבר יותר מ־40 אלף לייקים. בציבור הרחב הרעיון בינתיים לא כובש את הלבבות, אבל גם לא נדחה באופן גורף. 14% מהמשיבים בסקר מכון קנטאר ל"כאן11" אמרו שהם בעד פתרון של היפרדות לשתי מדינות יהודיות, בעוד 72% התנגדו. התמיכה היתה גבוהה יותר בקרב מצביעי האופוזיציה (23%) ונמוכה בקרב מצביעי הקואליציה (6%). ההיענות המהוססת לא מרתיעה אותו, ולדבריו התנועה שהקים נערכת למיסוד, הקמת ארגון רשמי וגיוס כספים.

בקרב אנשי רוח וציבור משני קצוות הקשת הפוליטית, כאלה שהיו שותפים לעשייה הציבורית בישראל, הרעיון בינתיים נדחה על הסף: בראש ובראשונה מנימוקים אידאולוגיים, אחר כך מנימוקים טכניים. "זה מחריד, זה לא ייאמן, איזה מטורללים", אומרת שרת המשפטים והפנים לשעבר אילת שקד, שמרנית חילונית שבעבר הלא רחוק עוד סימנה נקודת קיצון מאיימת מבחינת הציבור הליברלי. "אני מהאנשים הבודדים שחיים בין שני העולמות, הסביבה שלי ליברלית אבל העולם הפוליטי שלי הוא מחנה הימין והציונות הדתית, ואני בטוחה שהמשבר הנוכחי ייפתר בעוד שלוש־ארבע שנים, כשמהכנסת הבאה יהיו ממשלות הרבה יותר רחבות".

מאיר הירשמן, עמית מחקר במכון החרדי למחקרי מדיניות וממלא מקום מנכ"ל עיריית בית"ר עלית לשעבר, סבור שגם ברחוב החרדי הרעיון יעורר התנגדות "כי זה שבר. התפיסה שלנו היא שכל היהודים אחים, ולמרות כל המריבות אנחנו רוצים לשבת ליד שולחן אחד". ועדיין, הוא מודה, מבחינת החרדים "מדינת ישראל היא במקרה הטוב מכשיר ובמקרה הרע תקלה".

מי שמפגין שוויון נפש לוויכוחים הפנימיים בקרב היהודים הוא יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי מוחמד ברכה, לשעבר יו"ר חד"ש. "אני לא מתייחס ברצינות רבה לרעיון הזה, כי ממילא האמריקאים לא ירשו פירוד", הוא אומר. "ובכל מקרה, מדינת יהודה ומדינת ישראל אינן חלוקות בעניין מעמד האזרחים הערבים, וההוכחה האחרונה היתה אישור חוק ועדות הקבלה, שמאפשר לקיים אותן כדי לסנן כניסת ערבים גם ביישובים גדולים. הערכים המכוננים של הישראליות הם אנטי־פלסטיניים".

לדברי הפרופפסור לפילוסופיה אסא כשר, "רעיון ההיפרדות פוטר את הוגיו מהסמוטריצ'ים אבל את הפלסטינים, שלפי הדין הבינלאומי אני חייב להגן עליהם, ההיפרדות מפקירה בידיהם. לישראל יש אחריות שאינה יכולה להתנער ממנה, לאפשר קיום של שגרת חיים בשטח שבין הקו הירוק לירדן. אנחנו לא יכולים להפקיר אותה בידי שלטון שרוצה אפליה, גזענות ואולי גם טרנספר".

הפריה הדדית זה חשוב

רעיון ההיפרדות לא נולד במשבר הנוכחי. כבר ב־2007 פרסמה פרופ' רות גביזון, שהיתה מומחית למשפט חוקתי, הצעה לעבור למשטר פדרלי שמבוסס על קנטונים ובהמשך קונפדרציה. רעיון הקנטונים עדיין ראוי מבחינת שר הפנים לשעבר אופיר פינס, המשמש היום יו"ר המכון לחקר השלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב. "אני מתמקד בלבנות פדרליזם בישראל", הוא אומר. "יש לנו בעיה של היעדר חשיבה, תכנון וניהול אזורי. וכאשר האיזונים בין הרשויות התערערו, הכנסת נלקחה בשבי הממשלה ובית משפט מותקף — רובד של שלטון אזורי יכול לחזק מאוד את הבלמים והאיזונים ולנסח מחדש אמירה של חיה ותן לחיות".

פינס מציע לחלק את ישראל לחמישה־שישה אזורים, שלכל אחד מהם יש ממשלה, פרלמנט ובית משפט, בשעה שמדיניות החוץ והצבא יישארו בידי הממשלה המרכזית. "יהיה צורך כמובן לפצות אזורים חלשים כלכלית, אבל אני רואה בזה ריפוי. זה לא יפתור את הבעיות הגדולות, אבל יכול להפחית מתחים ולמנוע שבר גדול".

שרלו, ארד, כשר והירשמן מתנגדים גם לרעיון הפיצול המתון יותר לקנטונים, כל אחד וסיבותיו. גם כי הגודל של מדינת ישראל לא מאפשר זאת, גם כי אזורים עם שיעור ערבים גדול עלולים לבקש להיפרד, וגם כי יש משמעות — כך שרלו — להפריה ההדדית שתאבד: "באזורים אוטונומיים יש איבוד עצמי לדעת, כי אתה מפסיד הפסד נורא של מה שיש בצד השני".

לעומת זאת, סביב הצורך להעביר הרבה יותר אחריות לשלטון המקומי יש הסכמה גורפת למדי. "יותר אוטונומיה לשלטון המקומי תעזור לפתור את הבעיות", אומר פרופ' אמנון רובינשטיין, מומחה למשפט חוקתי ושר החינוך לשעבר. "בשלב ראשון צריך לבטל את הדרישה לאישור של שר הפנים לחוקי עזר עירוניים ולנושאים מקומיים רבים נוספים. בהמשך יש הרבה פונקציות שיכולות לעבור מהממשלה לשלטון המקומי, כולל תחבורה".

גם מהצד החרדי יש הסכמה לרעיון: "ככל שנעביר יותר סמכויות לרשויות המקומיות, כך יהיה מקום לגיוון גדול יותר ולדיאלוג מעניין יותר בין הקבוצות", אומר אלי פלאי, המו"ל לשעבר של "משפחה", השבועון החרדי הנפוץ ביותר. "היום השלטון המרכזי מחזיק בידיו את כל המשאבים והסמכויות, והמצב הזה פוגע ביכולת של רשויות לספק מענה אמיתי. וזה גם מתכתב עם המודל של החברה החרדית, שבה כבר היום אפשר לבחור בית ספר שמשקף את תפיסת העולם של ההורים".