ב

תוך המחלוקות העזות שקורעות כעת את החברה הישראלית, נדמה שיש דבר אחד שכולם מסכימים עליו: הוויכוח אינו על עילת הסבירות, על הוועדה למינוי שופטים או על חוק הגיוס. מדובר בקרע עמוק בהרבה, שעוסק במהות החברה, בכיוון שאליו הולכת המדינה, בשאלה אם עדיין יש לנו מכנה משותף. הקלישאה של החצי שנה האחרונה היא ש"מתפוצצים עכשיו המון דברים שהיו רדומים שנים", והיא לגמרי נכונה. אז השאלה כעת היא מה עושים. הקרב, מבחינת כל הצדדים, הוא לא על החוק הזה או על הקדנציה הנוכחית. הוא על העתיד. והמחנות השונים מדמיינים את העתיד באופן שונה מאוד. ביניהם, בין הזרמים המרכזיים המוכרים, יש גם מי שמדמיינים מדינה שמתבססת על מבנים אחרים מאלה שישראל מתבססת עליהם כיום. בין שהיא תתחלק לשתי מדינות; בין שיקומו בה עוד בתי נבחרים; ובין שהיא פשוט תישען על חוקה או על חוקי יסוד חדשים והכרחיים, שינוי עומד לבוא.

העניין הוא שלא כל היפרדות חייבת להיות כזאת. התנועה החדשה לא צמחה בריק אלא בתוך מרחב רעיוני ותיק ועמוק שלפיו אחת הדרכים היעילות לניהול קונפליקטים חברתיים הוא ביזור הסמכויות. החלשת השלטון המרכזי וחיזוק השלטון המקומי הם הכלי הבסיסי ביותר בסל הפתרונות הזה, הוא נגיש יחסית, הוא למעשה תהליך שכבר מתרחש בשנים האחרונות, והוא זוכה לתמיכה ציבורית נרחבת (ראינו את זה למשל במחאה נגד קרן הארנונה). וישנו הרעיון של פדרציה, של מדינה המורכבת מחלקים נפרדים אך שותפים, ועדיין לא שתי מדינות.

זה הכיוון שמקדם הפורום הפדרלי, יוזמה של עמותת אתגר, שנולדה ב־2010 כדי לקדם פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני ולצמצם את השסעים בתוך החברה הישראלית. את העמותה והפורום מוביל מריו שכטמן, שעמד בעבר בראש יוזמות ציבוריות־חברתיות נוספות, והוא מגדיר את עצמו "מומחה בהתמודדות עם קונפליקטים". להבדיל מתנועת ההיפרדות, הפורום הפדרלי עדיין לא עוסק בפרטי הפרטים. "אנחנו רוצים לקדם שינוי תפיסה", מסביר שכטמן, "והפורום מרכז תחתיו כמה תנועות וארגונים, שכל אחד מהם פיתח מודל ספציפי איך ליישם בישראל מחשבה פדרלית".

באתר הפורום מופיעות שבע תוכניות פדרליות שונות. אחת למשל מציגה פדרציה של 16 מדינות (states), מחציתן ערביות ומחציתן יהודיות, עם בית נבחרים עליון שבו לכל קבוצה אתנית יש ייצוג שווה. אחרת היא "ארצות הברית של ירושלים", שבה עשר מדינות, ארבע עם רוב יהודי, ארבע עם רוב ערבי ושתיים יותר פלואידיות. תוכנית שלישית מבקשת להפוך דווקא את הדת לגורם המאחד כאן, למה שישכין שלום ויאפשר חיים של שתי מדינות, יהודית ופלסטינית, שינוהלו תחת משטר מרכזי ברוח אברהם אבינו. כל ההצעות כוללות גם פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, וכולן מאמינות באפשרות לחבר בין אוכלוסיות שונות מאוד תחת מדינת־גג אחת. מטבע הדברים, בחברה הנוכחית ההצעות האלה זוכות לפחות תהודה מהרעיון להיפרד לגמרי, בבת אחת, גם מהשמרנים וגם מהפלסטינים.

איך הגעתם לחשוב על פדרציות?

"ממחשבה בכלל על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כלומר מרעיון פדרלי מרחיב, לא מצמצם", מסביר שכטמן. "השתמשנו בכלים של ניתוח קונפליקטים כדי להבין איך עוד לא פתרו פה את הסכסוך, והבנו שמתעלמים מהעובדה שעבור שני העמים כל הארץ היא מולדת היסטורית ותרבותית. ולכן חיפשנו פתרונות שמתבססים על שיתוף ולא על הפרדה. בעולם יש הרבה מדינות שמצליחות להתנהל היטב אף שהן מורכבות מאוכלוסיות שונות, קבוצות זהות שונות — שווייץ, בלגיה, קנדה. ובכולן יש שיטת משטר פדרלית. אז זה נכון גם לנו, לפלסטינים ולישראלים, על המתחים הפנימיים אצלנו".

זה נשמע כמו היפרדות, אבל בעצם זה לא.

"לא ברור אם תוכניות החלוקה של החברה הישראלית צצו כדי להתמודד עם הסכסוכים הפנימיים — או כדי לברוח מהם. התפיסה שלנו היא שסכסוכים הם חלק מהחיים שלנו, ואם נדע להתמודד איתם נכון הם יכולים להפוך ממקור לסבל למקור לצמיחה. אז יש הפרדה אצלנו, אנחנו מדברים על יצירת יחידות נפרדות, אבל היא נועדה לייצר איזונים טובים יותר בין קבוצות זהות, וכל חברה תוכל לבטא את עצמה טוב יותר".

מריו שכטמן, הפורום הפדרלי: "לא ברור אם תוכניות החלוקה של החברה הישראלית לשתי מדינות צצו כדי להתמודד עם הסכסוכים הפנימיים - או כדי לברוח מהם. התפיסה שלנו היא שסכסוכים הם חלק מהחיים ואפשר לצמוח מהם. יהיו יחידות נפרדות, אבל הן ייצרו איזונים טובים יותר בין קבוצות זהות, כך שכל חברה תוכל לבטא את עצמה טוב יותר"

2.

חוקה:

אנורקטית, רזה או שמנה?

בעוד תומכי ההיפרדות וגם תומכי הפדרציה מבקשים להעניק עצמאות או יותר אוטונומיה לקבוצות השונות, כלומר לאפשר ביטוי טוב יותר לשוני, גישה אחרת מבקשת לחזק את המשותף, לקדם הסכמות רחבות, חוזה חברתי חדש. הגביע הקדוש הוא כמובן חוקה, אותו בסיס משפטי שעליו נשענות אומות שלמות.

ואם בצד אחד של הסקאלה נמצאים אנשים שסבורים שאפשר להקים כאן מדינה חדשה, בצד האחר נמצאים אלה שמנמיכים ציפיות, שלא מבקשים הרבה. כן, הם מספיק אופטימיים כדי לחשוב עכשיו על חוקה, אבל מסתפקים ב"חוקה רזה". בואו נסכים על משהו, כלשהו, ולא נבקש יותר מזה. הקולות הבולטים בכיוון הזה כרגע הם פרופ' ידידיה שטרן, לשעבר דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, ועו"ד רז נזרי, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שבעבר גם גיבשו יחד מתווה פשרה למחלוקת סביב עילת הסבירות. "המחשבה שניתן להגיע כיום להסכמה רחבה בשאלות של זהות וערכים היא בגדר אשליה, ולכן הצבתה כיעד פוליטי היא התנהלות חסרת אחריות", כתב שטרן ב"הארץ" ביוני. במאמר שפרסמו השניים ב"ידיעות אחרונות" בסוף יולי הם כתבו כי "אנשי הקצוות מצויים לא רק במאה שערים אלא גם בפרברי תל אביב", וקראו ל"פעולה סבלנית ונחושה שעשויה לגייס ברית מתונים משני צדי הקשת הפוליטית". מה ברית המתונים הזאת תוכל לעשות? לא הרבה. גם שטרן ונזרי סבורים שבעיקר אפשר להסכים בערך רק על כללי המשחק, באמצעות גיבוש של חוק יסוד: החקיקה.

"כבר לפני שנים אמרתי שפסקת התגברות היא לא מילה גסה כחלק מחוק יסוד: החקיקה, אבל זה מסוכן ולא נכון לחוקק אותה בלי להסדיר את כל מערכת היחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת", מסביר נזרי. "זה שנים שמערכת היחסים הזו צולעת וזקוקה בדחיפות לטיפול שורש ולהסדרה. לכן אנחנו זקוקים לחוק יסוד: החקיקה".

מה יעשה חוק יסוד כזה?

"הוא יבהיר מה יכולים להיחשב חוקי יסוד, מה מעמדם, איך מחוקקים אותם. והוא גם יקבע שלבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים בהרכב מיוחד וברוב מיוחד, ומנגד הוא יקבע שיהיה אפשר להתגבר על בית משפט, במקרים מסוימים, ברוב של 70-65 ח"כים או עם רכיבים מהאופוזיציה. זו לא הצעה מושלמת, אבל היא הבסיס החיוני לקביעת כללי משחק ומניעת כאוס, כמו זה שאנחנו רואים מתפתח כעת".

פרופ' יניב רוזנאי, מיוזמי החוקה הרזה: "בהסתפקות בחוק יסוד: החקיקה אין מענה לבעיה של הבטחת החירות של האזרח הקטן מפני שרירות השלטון וכוחו הבלתי מוגבל. עיגון השוויון בחוק הוא הבסיס לכל - בלי שוויון אין דמוקרטיה"

זו לא סתם חוקה רזה, זו חוקה ממש ממש רזה; כל כך רזה שהיא מורכבת מחוק יסוד אחד. דרגה אחת מעל שטרן ונזרי נמצאים שניים עם רזומה דומה — פרופ' יניב רוזנאי מבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן ועו"ד דינה זילבר, שהיתה גם היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הם מקדמים "חוקה רזה אך לא אנרוקטית", כדברי רוזנאי. "חוקה רזה ופרוצדורלית היא לא פתרון שיבריא אותנו", הוא מסביר. "אין בה מענה הכרחי לבעיה של הבטחת החירות של האזרח הקטן מפני שרירות השלטון וכוחו הבלתי מוגבל". לכן הם סבורים שלצד חוק יסוד: החקיקה יש צורך גם בחוק יסוד שיקבע את המעמד העקרוני של מגילת העצמאות, ובחוק יסוד שיעגן את הזכות לשוויון, שבגלל התנגדות השמרנים לא שולבה אפילו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושהותירה את בתי המשפט לגזור את עיקרון השוויון כפרשנות לחוק. אלא שדי ברור שאותם גורמים שמרנים שהתנגדו לשוויון אז יתנגדו לו ביתר שאת עכשיו. "אבל זה הבסיס לכל — בלי שוויון אין דמוקרטיה", אומר רוזנאי.

ועם התובנה הזאת, יש מי ששואפים לחוקה רחבה הרבה יותר. "אני רוצה חוקה שמנה, אני לא רוצה לוותר על הערכים", מסביר עו"ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון. "זה שלא הסדרנו את השוויון ודחינו את זה הביא לכך שטיפלנו בכל הבעיות בפלסטרים במקום בכימותרפיה".

לא מצליחים להסכים כאן על חוק יסוד אחד, איך יסכימו על חוקה שמנה?

"ובכל זאת, זאת ההזדמנות. בהיסטוריה משברים גדולים מובילים לחוקות — בדרום אפריקה למשל היא נחקקה אחרי קריסת האפרטהייד. כרגע בנימין נתניהו מנסה, באמצעות מכונות רעל וחומצה, ליצור ויכוח תיאולוגי שטותי ומטומטם בין שמרנים לליברלים, כשבעצם המאבק הוא בין משפחת פשע לאנשים שומרי חוק. במצב כזה, פתרונות של היפרדות הם ניצחון לפוליטיקאים מושחתים. כרגע יש שחיתות מערכתית קולוסאלית, חסרת תקדים, והיא פוגעת בביטחון שלנו, הלאומי והחברתי והמשטרי. אבל מחוץ לשחיתות הזאת, אפשר להגיע להסכמות רחבות".

ומה יהיה בחוקה השמנה שלך?

"יש לנו כבר 14 פרקים, 48 עמודים, שגובשו בצוות שכולל בין היתר את השופטים בדימוס אילה פרוקצ'יה ומני מזוז, המשפטן פרופ' ברק מדינה, ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, שר החינוך לשעבר הרב שי פירון ואחרים. הצעת החוקה שלנו כוללת, לצד חוק יסוד: החקיקה, רשימת זכויות אדם רחבה, הגדרת תנאי כשירות לכהונת שרים וראשי ממשלה, עיגון עצמאות היועץ המשפטי, חיזוק הכנסת, הוראות הנוגעות לשעת חירום ולחתימה על אמנות בינלאומיות ועוד".

3.

גופים שלטוניים חדשים:

האם אפשר להסכים רק על הפרוצדורה?

כשחיים בדירה מתפוררת, יותר קל לנסח כללים חדשים לשותפים, או אפילו לעבור דירה, מלעשות שיפוץ. לכן לא פלא שההצעות הנוגעות לשינויים במבנה השלטון בישראל זוכות לפחות תשומת לב מתוכנית החלוקה או מקריאות לחוקה. אבל יש גם לא מעט תוכניות כאלה. היו גם לא מעט הצעות כאלה בעבר, זה נכון (כולל ההמלצה של ועדת מגידור, שבה ישבו 70 אנשי ציבור, לעבור לבחירות אזוריות ולחזק את המקצועיות של הכנסת, וכולל קריאה של פרופ' רוזנאי לפני חודשים אחדים להגדלת הכנסת והוספת בית על בסיס אזורי). אבל אולי עכשיו משהו בציבור הבשיל מספיק לשינוי במבנה השלטון?

עו"ד מוטי ארליך משוכנע שכן. הוא גדל במשפחה מרובת ילדים בחסידות גור, וכיום מגדיר עצמו "בתווך שבין הציונות הדתית לעולם החרדי", עוסק בתביעות אזרחיות, ועד לפני חודשים אחדים היה תומך נלהב בשינויים במערכת המשפט. "עד שראיתי את המחיר החברתי של הקידום של הרפורמה, ואני לא מוכן לשלם אותו", הוא אומר. "הבנתי שהדרך כשלה, וכדאי שנעשה חשבון נפש".

מה חשבון הנפש שלך העלה?

"הבנתי שהשיטה הפוליטית בישראל היא שהמנצח לוקח הכל, ולכן צריך לבנות פתרון פוליטי שייתן כוח למיעוט גדול שלא הצליח להתברג בשלטון".

על מה חשבת?

"על בית נבחרים נוסף לכנסת, מועצת העם, שתוכל להציע הצעות חוק, להחזיר הצעות לקריאה רביעית בכנסת, לפקח על הממשלה, לזמן פקידים לשימוע, וגם להתגבר על בית המשפט, אם הוא פסל חוק ומועצת העם תומכת בו. בעצם אני לוקח סמכויות מבית המשפט אבל לא נותן אותן לכנסת, אלא לגוף אחר. זה מייצר עוד בלם. ואפשר אפילו לעשות זאת כבית זמני, למשל ל־25 שנה, כדי להעניק ייצוג למי שמרגיש מיוצג כרגע רק דרך בית המשפט, הפקידות וכוחות אחרים".

מי יוכל לבחור ולהיבחר לגוף הזה?

"רק מי ששותף למאמץ הביטחוני והכלכלי של ישראל, לדוגמה, רק מי שעשה שירות צבאי מלא ומשלם מס הכנסה במדרגה השנייה ומעלה".

בלי ערבים, בלי חרדים, בלי עניים. איך זה "מועצת העם"?

"קצת כמו מועצת העם ההיסטורית. חרדים וערבים שקושרים את גורלם עם המדינה הציונית יהיו חלק ממנה".

הניסוח של ארליך מתחמק בכוונה, כי הוא מודע לכך שבנקודת זמן זו הייצוג של הקבוצות הללו במועצת העם שהוא מציע יהיה זניח, אך מבחינתו זה בעצם מכוון: "זה נכון שמועצת העם נותנת יותר כוח לצד השמאלי של המפה, אבל אני כאיש שמרן רוצה שינויים בקצב מדוד, לא מהפכות, וכשהאליטה תשתנה זה ישתקף גם במועצת העם".

עו"ד מוטי ארליך, הוגה מועצת העם: "צריך לבנות פתרון פוליטי שנותן כוח למיעוט גדול שלא הצליח להתברג בשלטון. למועצת העם יוכלו לבחור ולהיבחר רק מי ששותפים למאמץ הביטחוני והכלכלי. זה נכון שהיא נותנת יותר כוח לצד השמאלי של המפה, אבל גם אני כשמרן רוצה שינויים איטיים ולא מהפכות"

רעיון פחות רדיקלי להקמת נציגות ציבורית נוספת ומשמעותית נוגע לאספה מכוננת, עוד מונח מימי הקמת המדינה שחוזר לחיינו. הרי במגילת העצמאות נכתב ש"החוקה תיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת". האספה היתה לכנסת, ואף כנסת נבחרת לא קבעה חוקה. כעת פרופ' נטע ברק־קורן, יחד עם אנשי משפט, רוח וציבורים אחרים (ובהם פרופ' חני לרנר, הרבנית ד"ר תרצה קלמן, פרופ' משה הלברטל, ד"ר יהודה מימרן, הרב יוסף קמינר וגדיר האני), מציעה לייסד אספה מכוננת, נפרדת מהכנסת, כדי שסוף סוף נגיע לחוקה.

על פי ההצעה, האספה תורכב מ־100 אנשים: 67 מהם ייבחרו בבחירות ו־33 שתבחר הכנסת; לפחות 40 מהם יהיו גברים ולפחות 40 נשים, ולפחות 25 יהיו צעירים יחסית (מתחת ל־40); ולא יהיה שריון לערבים, חרדים ומיעוטים אחרים. ומה היא תעשה? "אנחנו בכוונה לא מגדירים מה ההיקף של החוקה או הכללים שייקבעו במסגרת האספה המכוננת", מסבירה ברק־קורן. "הניסיון העולמי מלמד שלפעמים אפשר להגיע להסכמות רחבות דווקא על ידי הימנעות מהכרעה בשאלות מסוימות. כלומר הדיון הציבורי נוטה להתרכז בתוכן של ההסכמות העתידיות בין חלקי החברה, אבל אנחנו מבקשים לייצר מסלול אחר — להתחיל דווקא מהמנגנון והשיטה לגיבוש ההסדרים. במקום שבו לא קיימת הסכמה על תוכן, עשויה להתקיים הסכמה על הפרוצדורה".

האספה המכוננת המקורית היתה אמורה להגיע לחוקה בתוך חצי שנה; הפעם, ריאליים יותר, הוגיה מקצים לה שנתיים, כי יש לה יותר עבודה וכי אנחנו כבר מבינים כמה קשה להגיע להסכמות. האספה תהיה מוסמכת לדון בהצעות לגבי כללי המשחק של המדינה ולהציע הצעות כאלה, שנוגעות למשל למערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות, גבולות הסמכות של שלוש הרשויות, הליכי מינוי שופטים, תנאי כשירות למשרות שרים, שיטת הבחירות וכדומה. היא לא תחוקק חוקים רגילים או תעסוק במדיניות קונקרטית, אלא רק בהתוויית הכללים החוקתיים. הכנסת תמשיך להיות בית המחוקקים.

הוגי האספה המכוננת מתארים את פרטיה במסמך של 24 עמודים. הם מפרטים את הרציונל במודל שמשלב בין נבחרי הכנסת לנבחרי הציבור ("בתהליכים חוקתיים יש צורך ליצור שיתוף פעולה בין הכנסת לציבור, ולהקפיד על ייצוגיות רחבה של כל חלקי הציבור"), מסבירים איך ייראו הבחירות הארציות לאספה, עם מועמדים של מפלגות, מדגימים איך המנגנון הזה עובד במדינות אחרות, משרטטים את תהליכי העבודה בתוך האספה ובמגע שלה עם הציבור ומתארים את הכלים להתמודדות עם מחלוקות בתוכה. מעל לכל הפרטים האלה מרחף העיקרון: אי אפשר, ולמעשה לא כדאי להגיע לחוקה מוסכמת או לקבוע כללי משחק "סופיים" בלי מנגנון שמספק ייצוג נרחב ביותר לציבור. ואם כבר מאפשרים לציבור להשתתף באופן פעיל יותר בדיון על כללי המשחק, התוצאות יורגשו גם בבית המחוקקים עצמו: "תהליכי בניית קונצנזוס יכולים לתרום להעמקת השיח הפוליטי בישראל ולהניע שינוי ארוך טווח ביכולת של הכנסת להגיע להסכמות חוצות גושים", כותבים הוגי התוכנית.

אבל בעצם אתם גם מחלישים את הכנסת.

"ההצעה שלנו לא מבקשת מהכנסת לוותר על כוח שיש לה, אלא יוצרת כוח שאין לה. היום הכנסת יכולה לחוקק חוקי יסוד, אבל לא מסוגלת להתמודד עם השבר החברתי. וברגע שהשאלות החוקתיות יידונו במקום אחר, הכנסת תהיה פטורה מהעיסוק בשבר. העיסוק בחקיקות הספציפיות שנדונות עכשיו מפריע לכנסת לעמוד בשאר המשימות שלה. אם הסוגיות האלה יעברו לשנתיים לאספה המכוננת, זה יקל על הכנסת. זה אינטרס של כל המערכת הפוליטית".

פרופ' נטע ברק־קורן, מיוזמי האספה המכוננת: "ההצעה שלנו, להקים גוף שיעסוק בהגדרת כללי המשחק הדמוקרטיים, לא מבקשת מהכנסת לוותר על כוח שיש לה. השאלות החוקתיות מפריעות לכנסת לעמוד בשאר המשימות שלה. ברגע שהן יידונו במקום אחר יוקל לה. זה אינטרס של כל המערכת הפוליטית"

על הנייר, זה נשמע לא רע. אבל כדי להבין עד כמה קשה להקים כאן עוד גוף שלטוני אפשר להסתכל על ניסיונות להרים גופים משותפים עם הרבה פחות כוח. למשל הסיפור של יוזמת "בראשית — לחידוש החוזה החברתי". זו קבוצה שנולדה במפגשים של טייסים לשעבר עם אנשי הציונות הדתית המתונה, שביקשו למצוא דרך להתגבר על הפערים כדי לגבש יחד חוקה רזה שתהיה מוסכמת על ליברלים ושמרנים גם יחד. בכנס היסוד נשאו דברים הרב יעקב מדן, המשפטן פרופ' רון שפירא, הח"כית לשעבר ד"ר רות קלדרון והטייס לשעבר ישראל (רליק) שפיר, ובאירוע נולדה גם הצהרה משותפת לגבי מטרות היוזמה. אלא שאפילו להצהרה המשותפת הזאת היה קשה להגיע, כפי שמסביר אחד ממוביליה, הרב מאיר נהוראי. אנשי המחנה הליברלי שיקראו את ההצהרה הסופית יוכלו להבין למה. לצד "אנו מחויבים למגילת העצמאות ומזדהים עם ערכיה ועקרונותיה לרבות אלה הקובעים שישראל תקיים שוויון זכויות אזרחי גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין", היא כוללת גם מחויבות "לערכים המשקפים זיקה למורשת ישראל, הכוללת את 'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' של אברהם אבינו, את ברית סיני ואת ערכי הצדק, היושר, החירות והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". איפה זה עומד עכשיו? לפי נהוראי, כרגע הקבוצה פועלת "להקים פורום משותף ומוסכם שיפתח ויפרט את עקרונות היסוד האלו לכדי מצע לחוקה מגילת זכויות בישראל בהסכמה רחבה בלבד".

אוקיי, אז הצליחו, איכשהו, להגיע להסכמה על כך שצריך להקים מנגנון, כלשהו. זו לא הקבוצה היחידה שהבינה זאת. גם בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה מנסים לקדם "מנגנון שידון במנגנון". "בהתחלה דיברו על ההסדרים, אחר כך דיברו על כללי המשחק שדרכם ייקבעו ההסדרים המהותיים, ואנחנו מדברים על המנגנון שיקבע את כללי המשחק הללו", מסבירה ד"ר רונית לוין־שנור מאוניברסיטת רייכמן. בדרך למנגנון הפורום מציע שהכנסת תחוקק חוק יסוד: עיצוב ההליך החוקתי, שיוביל להקמת ועדה עם עשרה נציגי קואליציה ועשרה נציגי אופוזיציה, שברוב של שני שלישים תוכל להגדיר מה יהיה המנגנון שבו תחוקק החוקה.

4.

עצם הדיון:

אם יש תקווה, פה היא נעוצה

את העבודה על הכתבה התחלתי סקפטי מאוד, שלא לומר פסימי. בעומק הקרע הנוכחי אף אחד לא מדמיין הסכמות על חוקה, שינויים בשיטת הממשל לא מבטיחים פתרון, גם אם יתממשו, ופדרציה או היפרדות נשמעות ממש כמו פנטזיה. ובכל זאת סיימתי את העבודה על הכתבה הזאת קצת אופטימי. כי השתחררתי מתחושת ה"אין מוצא" שאירועי היומיום הפוליטיים כופים עלינו, שהפוליטיקאים עצמם כופים עלינו. יש עוד הרבה מאוד רעיונות שאפשר להעלות, ניסיונות שאפשר לעשות, פניות רבות שלא לקחנו, מרחבי דיון שעוד לא צללנו לתוכם, שיטות עבודה שלא בדקנו. נפתחו בפניי אופקים חדשים של חשיבה ושל דיונים, ושמחתי לראות כמה אנשים שקועים כרגע בעיצוב מחדש של השיח הפוליטי־חברתי בישראל, בחיפוש מתמיד כדי להרחיב את גבולותיו באופן שיחזק אותו.

הרי גם המרואיינים שלעיל יודעים שהרעיונות שלהם לא יתקבלו כפי שהם. שאלה חומרים לבדיקה, למחשבה, טיוטות למדינה שתשתקם מהשבר. בסלי הפתרונות השונים, שנעים ממבנה מדיני אחר, דרך מבנה משטרי אחר ועד מסגרות חוקתיות שונות, יש לא מעט כיוונים שיכולים לשמש השראה לריפוי. ובלב חלק מהם נמצאים רעיונות לגמרי אפשריים ליישום. החשיבה הפדרלית, למשל, מעודדת חיזוק של השלטון המקומי והאזורי על חשבון השלטון המרכזי, וזהו כלי שהרבה מאוד מומחים בתחומים שונים, ודאי הרבה מאוד אנשים מתוך הרשויות השונות, משוכנעים שהוא הכרחי כאן. חוקה מלאה נראית לא אפשרית, אבל האם אין סיכוי להגיע לשום הסכמה חוקתית? אספה מכוננת כנראה לא תקום, אבל האם לא נכון למצוא דרך לשלב נציגי ציבור נוספים בגיבוש הסכמות שונות הנוגעות לשינוי כללי המשחק הפוליטיים?

ובכל מקרה, כל הרעיונות האלה יצירתיים. וגם זה הכרחי בקיבעון הנוכחי, שבו צד אחד בטוח שהאליטות רודפות אותו והדמוגרפיה תציל אותו, והצד האחר משוכנע שהדמוגרפיה תשמיד אותו ורק האליטות יכולות להציל אותו. גם דמוגרפיה וגם אליטות משתנות, שום דבר לא חקוק בסלע, וחשיבה אחרת היא נקודת המוצא ההכרחית לכל שינוי. ונדמה שכל הצדדים יכולים להסכים גם על זה: מדינת ישראל משוועת לאיזשהו שינוי מבני. אז הגיע הזמן לנתב את כוחות היצירה שלנו, אלה שהצמיחו את אומת הסטארט־אפ וצלחו את הקורונה, כדי ליצור כאן מדינה קצת אחרת. זה לא זמן פיוס, לא זמן אחדות ולא זמן מילים גדולות, אלא זמן להפנים את הסכנות ולפתור את הבעיות. אז אני לא לגמרי אופטימי, אבל גם אין זמן להיות פסימי, יש עבודה לעשות.