"

הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא זה שבו אמא שלי אומרת לי שלא הייתי צריכה להיוולד", סיפרה בעבר הזמרת שינייד אוקונור, שמתה בשבוע שעבר בגיל 56. "היא היתה מלבישה אותי כמו בן, מקצצת את שערי, ובכל פעם שהכתה אותי, מה שקרה על בסיס יומי, הייתי צריכה להיות עירומה". אוקונור נולדה למציאות שאילצה אותה להשיב מלחמה. אחרי שאמה נהרגה בתאונה, היא קצצה את שערה בעצמה ולמדה להשתמש בקולה כדי לכעוס. "באותה תקופה באירלנד נשים לא הורשו לכעוס", סיפרה בסרט התיעודי "Nothing Compares". "אני חושבת שאולי זה היה קשה לחלק מהן, כי הן בילו את כל חייהן בלומר לעצמן לא".

ואוקונור ידעה לכעוס. הזיכרון המיידי שקופץ לראש לגביה הוא ההופעה שלה בשיא הצלחתה המסחרית, בשידור חי בפריים טיים של הטלוויזיה האמריקאית, כשהיא קורעת את תמונת האפיפיור לגזרים במחאה על השתקת התופעה הנרחבת של כמרים פדופילים. אבל זה היה רק קצה הקרחון בקריירת מחאה של כ־40 שנה, ביצירה ובחיים: כך למשל, ב־1989 היא מחתה על ההדרה של ראפרים מטקס הגראמי, ועלתה לבמה עם הלוגו של להקת פאבליק אנמי מעטר את צד ראשה; באותו אירוע היא גם קשרה בגד גוף של תינוק למותניה, כהתרסה נגד חברת התקליטים שרצתה שתעבור הפלה; ב־1990 היא סירבה להופיע באולם שבו רצו לנגן את המנון ארצות הברית; וב־1997, כשאיתמר בן גביר טרפד הופעה שלה בישראל, היא כתבה לו מכתב פומבי, שאותו חתמה במילים "נשמתך נכשלה".

מעט הכוכבות שמפגינות אקטיביזם בימינו עושות זאת במסרים נוחים לעיכול ובגישה חיובית. מליזו, דרך טיילור סוויפט ועד בילי אייליש, כולן ממוקדות יותר בהעצמת המוחלשים מאשר בתקיפת המדכאים

האם יש לאוקונור ממשיכת דרך בקרב כוכבות המיינסטרים? נראה שלא. זמרות פופולריות לא מעזות לזעום בימינו. אולם לזעם הקדוש של אוקונור היה תפקיד חשוב, מעבר למחאה — זו היתה דרכה לגאול את עצמה מעברה המצולק ומפצעים שנותרו פתוחים. העצב העמוק שסחבה היתרגם והיתמר אצלה לכדי כעס יוקד וזעקה שלא היתה שנייה לה — וזה היה המאפיין המרגש ביותר שלה.

כמי שסבלה מפוסט־טראומה מורכבת מצעירותה ואובחנה רק בשלב מאוחר יחסית, בין היתר, כדו־קוטבית, אפשר לזהות ביטוי להתמודדות הנפש שלה כבר בשירים מתחילת דרכה, ואחר כך גם בשיא הצלחתה ובדעיכתה. למעשה כבר ב"Troy", השיר הראשון שהוציאה, היא כתבה על אמה המתעללת, ואף שהשיר לא חושף את מושאו באופן מילולי וישיר, הזעם שבו חורך את הנשמה לא פחות משהוא משלהב ומעצים. היא הסבירה שלא היה טעם לכתוב ולבצע את "Troy", לולא היה מגיע הרגע שבו לא היה בא לה לשיר אותו יותר. הזעם של אוקונור היה תרפויטי.

אמריקה לא ידעה איך להכיל את הזעם של אוקונור. אומנם אלבום הבכורה שלה הצליח באירופה, אך לא עשה קרוסאובר לשוק השמרני בארצות הברית. הפריצה מעבר לים הגיעה רק באלבומה השני, שהיה אישי יותר, ועדיין מחאתי. המסרים נותרו חריפים, אבל אוקונור נשמעת כמעט שלווה: האלבום נפתח במילות "תפילת השלווה", שמזוהה עם קבוצות תמיכה של מכורים אנונימיים; ובשיר "Black Boys on Mopeds" שעוסק ישירות באפליית שחורים, אוקונור, אז כבר אמא צעירה, שרה מנקודת מבט אמהית וחומלת.

אמריקה נכבשה בקסמיה של אוקונור בזכות הקאבר ללהיט "Nothing Compares 2 U", אבל אוקונור לא נתנה לחיבוק הדוב לבלבל אותה, והמחאות שלה פרצו מהשירים לעולם הממשי — מהגראמיז ועד קריעת תמונת האפיפיור, שעלתה לה בחרמות, השפלות ודימוי של אשה הזויה, שדבק בה גם הרבה אחרי שההאשמות שהטיחה בכנסייה התגלו כנכונות.

מבחינת אוקונור המחיר ששילמה היה קטן לעומת המטרה שקידמה. "אנשים אומרים 'אוי, דפקת את הקריירה שלך', אבל הם מדברים על הקריירה שהם רצו בשבילי", אמרה לפני שנתיים. "מה שדפקתי הוא את בית הקיץ שמנהלי חברת התקליטים תכננו לקנות. את הקריירה שלהם דפקתי, לא את שלי".

אוקונור לא היתה הראשונה לכעוס ובטח שלא המציאה את שירי המחאה. אך כשנינה סימון, לדוגמה, שרה את "Young, Gifted and Black", התנועה לזכויות האזרח כבר היתה בשיאה. וכשג'ואן באאז הפסיקה לשלם מסים וטסה למלחמה בווייטנאם בשם הפציפיזם היא פעלה בתוך גבולות הצייטגייסט של תרבות הנגד. ובעיקר שתיהן לא היו לבד נגד העולם, כפי שאוקונור היתה כשנעמדה לצד ההיפ־הופ או נגד הכנסייה. ולכן, בניגוד אליהן היא נזרקה לכלבים.

מאז העליהום הציבורי על אוקונור, מעטות היו כוכבות הפופ שניסו להשמיע דעה שנויה במחלוקת, ואלו שכן עשו זאת שילמו מחיר כבד. כך למשל, ב־2003, כשחברות להקת דיקסי צ'יקס מחו נגד הפלישה לעיראק, הן קיבלו איומים על חייהן, הוחרמו מתחנות רדיו רבות, והכנסותיהן נפגעו קשות.

זו כנראה הסיבה שרוב הכוכבות שמפגינות אקטיביזם בימינו משתמשות במסרים נוחים לעיכול ובגישה חיובית: מליזו, שמקדמת ערכים של דימוי גוף חיובי, דרך טיילור סוויפט, שהפכה לאייקון פמיניזם ותמיכה בלהט"ב, ועד בילי אייליש, שקידמה לרגע את השיח האקלימי. אלה מסרים מיינסטרימיים למדי, שממוקדים יותר בהעצמת המוחלשים מאשר בתקיפת המדכאים, כך שהכוכבות לא משלמות עליהם מחיר חברתי. להפך — זה רק מועיל להן תדמיתית.

היחידה שאיכשהו הצליחה במחאה זועמת היתה ביונסה - ב־2016 היא הפחידה את השמרנים הלבנים עם השיר "Formation", שתקף חזיתית את המשטרה האלימה כלפי שחורים. אבל ביונסה עשתה זאת מעמדת הכוח של הכוכבת הכי גדולה בעולם, ובעודה תומכת בתנועה החברתית הכי משמעותית של העשור, Black Lives Matter. כך שההימור שלה היה בטוח יחסית.

וזו הסיבה שאין מישהי כמו שינייד בפופ העכשווי: לזעם הקדוש והמפעים כל כך שלה לא היה שני כי היא היחידה שחשה שאין לה מה להפסיד, גם כשכל העולם היה מונח בכף ידה. אין לה יורשת כי מחאה גובה מחירים, שאותם לא כל אחת מוכנה או מסוגלת לשלם. כולן פוחדות להישרף, בעוד שינייד נולדה לתוך האש.