"

הציונות של להפריח את הנגב כנראה נגמרה", אומר יזם התיירות סמי אלקרינאוי. "מכתש רמון הוא אחד המקומות היפים בעולם, אבל המדינה לא רואה אותו ואותנו מהעיניים של בן־גוריון, היא לא מסתכלת על המקום 50 שנה קדימה אלא מחלקת תקציבים לפי ההשתייכות הפוליטית של ראשי הרשויות. זה כואב כי התיירות פה יכולה להיות אחרת. מקום כזה יכול להיות 'מיני־דובאי', אבל היום אין בו אפילו בית קולנוע. התקשרתי לאחד השרים ואמרתי לו: 'תתביישו. לא משקיעים במצפה כי אין פה מספיק מתפקדים? קצת ציונות. בושה שלא מרימים את המקום הזה".

אלקרינאוי (50) הוא דמות מורכבת, מפתיעה ומלאת סתירות, שאינה עונה על אף סטריאוטיפ, מיקרוקוסמוס של כל נקודות החיכוך בחברה הישראלית, שמתגלמות באדם אחד: הוא בדואי שגדל בתל ערד וחי היום בין יהודים במצפה רמון; הוא החל את הקריירה שלו כמתדלק בעבדת והפך ליזם שחולש על אימפריית תיירות במצפה רמון ובסביבתה; הוא מוסלמי אבל גם ציוני, שמעריץ את בן־גוריון וחולם שבנו ישרת כטייס בצה"ל; הוא חבר מפלגת הליכוד שמתנגד לרפורמה המשפטית ולחבירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקיצונים המשיחיים; הוא שמרן שתומך בזכויות להט"ב ובפלורליזם; והוא מעריץ של נופי המדבר ומכתש רמון, שמרגיז את ארגוני הסביבה בתנופת הבינוי שהוא מקדם.

אנחנו יוצאים לשיטוט משכונת הווילות של מצפה רמון, שבה הוא גר עם אשתו וארבעת ילדיהם. השעה 18:30 והטיילת של מצפה, שאיש אינו מגיע אליה במהלך היום בגלל החום המדברי הלוהט, מתמלאת בבת אחת. תושבים יוצאים להליכה, לריצת ערב או לתרגול יוגה מול הנוף המהמם של המכתש, שנצבע בוורוד־שקיעה. "זה 'רחוב הירקון' שלנו", נוקב אלקרינאוי בשמו של הרחוב התל־אביבי שאיבד מזוהרו.

החושים העסקיים שלו נותרו חדים במשך השנים. בראשית דרכו העסקית הוא לקח מבנה עירוני מוזנח בכניסה למצפה רמון והפך אותו למלון. כשרשת ישרוטל הקימה את מלון היוקרה בראשית על סף המכתש, הוא הקים ביישוב מלון למגורי העובדים. בהמשך הקים את מסעדת זרקא הסמוכה לבראשית וצופה גם היא אל המכתש. הוא הפך גם לבעליה של וילת אירוח ובנה צימרים ברובע הבשמים הבוהמייני ביישוב. כשזיהה את הגידול בתנועת התיירים דרומה, השכיר שטח לקבוצת פז בעבדת להקמת מתחם מזון. אחר כך פינה מזבלה מקומית ענקית, והקים בשטח אתר גלמפינג (אוהלי יוקרה) טרנדי ומלון שמתפעלת רשת סלינה.

ההתייחסות שלו לשרי הממשלה, ובעיקר לשרי התיירות לדורותיהם, כמעט פמיליארית. "כל שרי התיירות עד היום באו אליי למצפה רמון", אומר אלקרינאוי, "אבל השר הנוכחי חיים כץ לא סופר אותנו. אמרתי לראש הממשלה 'תעשו פה ישיבת ממשלה יום אחד'. למה לא מושכים את הכביש החד סטרי מעיר הבה"דים עד מצפה רמון? אם בכל חורף נחל פארן, שבאפריל מתו בו שני אנשים, מציף את כביש 40 בשיטפונות, למה לחסום אותו בכל פעם? מה הבעיה להקים מעליו גשר וגם להציל חיים? בשומרון אפשר לסלול כביש במיליארדי שקלים, כי יש שם מספיק מתפקדים לימין — אבל את אזרחי ישראל שגרים במצפה רמון לוקחים כמובן מאליו.

"כשישראל כ"ץ היה שר התחבורה פניתי אליו כמה פעמים בעניין שדה התעופה הקטן שקק"ל החלה לסלול לפני 18 שנה בצמוד לבה"ד 1. חשבנו שסוף סוף תהיה לנו תיירות מטיסות צ'רטרים, אבל זה לא עניין אותו בכלל. הוא רק שאל 'כמה מתפקדים יש פה?'. התשובות שאתה מקבל מהשרים האלה, אתה לא מאמין. כולם נהנים ללגום יין בחוות החקלאיות באזור, לטייל ולהגיד כמה שהנוף יפה, ואז הם חוזרים למדינת תל אביב ושוכחים את מצפה".

כ"ץ בתגובה: "הדברים אינם נכונים. מעולם לא ניהלתי עם מר אלקרנאווי שיח בנושא. רעיון השלמת והקמת שדה התעופה במצפה רמון, שבו צידדתי כשר תחבורה, נבחן לעומק בידי הגורמים המקצועיים  והמשרדים השונים, בשיתוף עם המנהיגות המקומית במצפה, ולא הגיע לכלל היתכנות כלכלית לביצוע".

סמי, אולי הבעיה של מצפה רמון היא לא מספר המתפקדים לימין, אלא הגודל שלה.

"הגיע הזמן להתעורר ולשנות את התפיסה הזו. מנסים בכל הכוח לבלום יציאה של תיירות לסיני ולירדן, אבל הכל זה 'אילת, אילת, אילת' או מקסימום ים המלח. בהם משקיעים מיליארדים, אבל גם פה במצפה רמון יש פנינת תיירות, ומגיע לה שיתחילו להתייחס אליה. יכולתי לעשות עסקים בכל מקום, אבל בוער בי לעשות אותם כאן. לכל השרים אני אומר: 'דוד בן־גוריון מתהפך בקברו. הוא הקים את המדינה מכאן, אבל אתכם זה לא מעניין'. ואני לא מדבר רק על הממשלה הזאת, שקיימת רק כמה חודשים, אלא על כל ממשלות ישראל".

מפתיע לראות בדואי שמצטט את בן־גוריון.

"אני בדואי מישראל שאוהב את המדינה ומדבר בשמה יותר טוב מיהודים. אני משווק את ישראל הכי טוב בעולם, מדבר עם אנשים שרואים רק אלג'זירה, והופך להם את החשיבה. תשלחי אותי לסעודיה — יהיה שלום. תשלחי אותי לחמאס בעזה — אני מחזיר את גופות החיילים. כי אני יודע לדבר איתם, מדבר בשפה שלהם ויודע לחשוב יצירתי על מה באמת יכול לעזור".

כל ניסיון לסחוט מאלקרינאוי ביקורת מכלילה על הישראלים או המדינה, על היחס לפלסטינים או אפילו על הגזענות שהוא מודה בקיומה, נתקל בחומה בצורה. "אנשים חיים כאן יחד, זה מה שאני אוהב במדינה. אירחתי בעסקים שלי יותר ממיליון ישראלים, חלקם הפכו לחברים שלי, אני טס איתם לחו"ל, עושה איתם שבתות. גזענים ועבריינים יש בכל עדה, אבל הרוב מתורבתים. אני אוהב את הישראלים, הם ראויים למדינה הזו. הבעיה היא שהפסיקו לתת לרוב השפוי לחיות כאן, ורואים את זה ברחובות. אני רוצה שיחזור להיות פה טוב כמו פעם. אני מקווה שלמרות הפוליטיקה, במקום להתעסק ב'רפורמה רפורמה רפורמה' יחזרו לעבוד לטובת הכלל. חבר אמר לי: 'היהודים השתגעו', והוא צודק".

למה "היהודים השתגעו"?

"המדינה צריכה להתעורר על עצמה. בתקופה האחרונה זה נהיה ממש מפחיד. יש טרור פנימי, והמון שנאה — בין שמאל לימין, בין אשכנזים למזרחים, בין דתיים לחילונים. היהודים מחריבים לעצמם את הבית. אומרים על המוחים שהם אנרכיסטים, אבל וואלק, האנרכיסט הזה מטיס אפאצ'י, השני היה ראש שב"כ, השלישי ראש ממשלה. מי שהיה רמטכ"ל, עכשיו יורקים עליו ומקללים אותו. משהו השתבש".

מה לדעתך צריך לעשות עכשיו?

"לעצור את הרפורמה, את כל הפוליטיקה הקטנה, לחשוב על הילדים, על המדינה, על הצבא. אם חצי מהעם יוצא נגד הרפורמה — צריך לעשות סטופ, להרגיע ולהחזיר את האהבה בין כולם. גם אם צריך רפורמה, לא צריך בתוך כמה חודשים להפוך את העולם. אם זה יוצר טינה בעם, זה מגעיל ולא נסבל. לכן הרבה אנשים נורמלים עוזבים את ישראל ומשקיעים לא רוצים להשקיע שקל. איפה השכל הישר? יש אויבים לישראל והם מקבלים פה ממתק עם קצפת מעל בחינם. העם מפולג ואנחנו על סף מלחמה. אתם השתגעתם? תחשבו על המדינה ולא על אינטרסים אישיים".

איך נתניהו יכול שלא לחשוב על אינטרסים אישיים? אם ייסוג מהרפורמה, הקואליציה תתפרק.

"אני לא מאשים רק אותו. גם בני גנץ ויאיר לפיד היו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה כדי להעיף את כל הקיצונים מהממשלה. נתניהו באמת רוצה להיות בקואליציה עם איתמר בן גביר? זו חתונה מאונס וכולם יודעים את זה. נכון שגנץ נכווה כי הפוליטיקה היתה מסריחה, אבל אני בטוח שהעם מעדיף קואליציה מתונה יותר. ושרי הליכוד לא אומרים מה שיש להם בלב כי הם מפחדים על הכיסאות שלהם".

"צריך לעצור את הרפורמה המשפטית. הרבה אנשים נורמלים עוזבים ומשקיעים לא רוצים להשקיע. איפה השכל הישר? יש אויבים לישראל והם מקבלים פה ממתק עם קצפת מעל בחינם. העם מפולג ואנחנו על סף מלחמה. אתם השתגעתם?"

"המצב בנגב גדול על בן גביר"

מביתו של אלקרינאוי במצפה רמון אפשר לראות את הר גמל, שפסגתו נדמית ליצור עצום שרובץ מול הרי המדבר. מפעם לפעם חולפות במקום להקות יעלים, מראה שכיח בנוף המקומי. יותר משהוא מושקע כלכלית במצפה רמון, נדמה כי אלקרינאוי מאוהב ביישוב. "זה המקום עם האנרגיות הכי טובות בעולם", הוא אומר. "התמכרתי לאוויר הזה, זה כמו סמים. הייתי בניו יורק ובתוך שבוע ברחתי בחזרה לפה. הייתי חייב לחזור לנוף, לשקט, לרוגע, ללכת על המצוק".

הוא חבר ליכוד כבר 30 שנה. אביו המנוח סולימאן היה שייח מוכר ברהט, ששמר על קשר קרוב עם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. ממנו למד אלקרינאוי את חשיבות טיפוח הקשרים במסדרונות השלטון. "האם אני מסכים עם כל מה שעושים בליכוד? לא. אבל הם מכבדים את הדעות שלי כי אני לא מחפש ג'וב אצל אף אחד. אם כבר, אחרים יכולים לחפש אצלי", הוא אומר. "אולי אין ברירה וכדי להזיז משהו במצפה רמון צריך להיות בפוליטיקה, לפחות כחבר מועצה. היום אני משפיע דרך עתידנא (קואליציית ערבים ואנשי ימין יהודים שפועלת לשילוב ערבים בחברה, דב"נ), ומכון ריפמן שעובד עם הבדואים בנגב".

קשה להיות חבר ליכוד עם ראש ממשלה שמזהיר מפני "הערבים שנוהרים לקלפיות" וקואליציה שחלק מחבריה הורשעו בהסתה לגזענות ובתמיכה בטרור יהודי?

"אני חבר ליכוד עוד מאז הקשר של אבא שלי עם שמיר ובגין, ונשארתי. זו לא היתה הפוליטיקה של היום. כל דבר כמובן יכול להשתנות".

אזרח בדואי יכול להיבחר לראשות מועצה של יישוב יהודי בישראל?

"כשחשבתי להתמודד לראשות מועצת מצפה רמון חברים אמרו לי: 'לא כדאי. אתה איש עסקים שכולם אוהבים היום. אם תתמודד, הגזענות תצוף ואתה תיפגע'. אז ירדתי מזה. אם הייתי נבחר זה היה יכול להיות שואו לכל העולם המוסלמי, דוגמה לליברליות אמיתית, כמו בלונדון שבה יש ראש עיר מוסלמי. אבל פה לא חושבים מחוץ לקופסה, ולצערי עדיין יש גזענות".

מה אתה חושב על הפשיעה הבדואית בנגב? ב־2021 מספר המעצרים בגין אלימות ואיומים במחוז הדרום היה הגבוה בשבעת המחוזות.

"מאז 1948, כשבדואים רבים ברחו לירדן ולסיני ונשארו פה 10,000 מהם, היה צריך לטפל בהם נכון. לבנות להם חממות חקלאיות מוסדרות בגבולות המדינה. הבדואים פעם היו כמו פלסטלינה, מה שהממשלה היה קובעת היה מתקבל. לצערי הם הוזנחו שנים רבות, ויש הברחות, פרוטקשנים. כשנותנים תקציבים חשוב שיהיה עליהם פיקוח, יש רשויות עם שחיתות. המדינה צריכה לפתור את זה ולא משנה איך. נתנו לציבור הזה לאסוף נשק, הזניחו את החינוך, הכניסו את הראש לחול כמו בת יענה, ועכשיו מופתעים שיש פשע. איפה הייתם 30־40 שנה?"

איתמר בן גביר הבטיח משילות.

"זה גדול על בן גביר. שב"כ צריך להיכנס לתמונה ולפתור את הבעיה מהשורש. זה כואב לי לא רק כבדואי, אלא כאדם שומר חוק, כמו שזה כואב לכל האוכלוסייה. ביישובים הערביים הורגים אחד את השני וזה הפך להיות דבר נורמלי".

"גוויות של חתולים ונרקומנים"

אנחנו יורדים לאתר הנופש סלינה, שאותו אלקרינאוי שוכר מחברת מבני תעשייה ומשכיר לרשת האירוח. במתחם יש חדרי אירוח פשוטים לצד מפוארים יותר, ג'קוזי, בריכה, חלל עבודה סוריאליסטי למראה, הכולל שולחנות כתיבה המיועדים למחשבים ניידים, אינטרנט אלחוטי וחיבור לחשמל באוהלים בלב המדבר. במהלך השיחה בינינו אלקרינאוי משקה את הצמחייה במקום.

מה זה אומר לגדול כילד ביישוב בדואי?

"גדלתי בתל ערד, שזו הפזורה הבדואית סביב ערד, עם תשעה אחים. עד כיתה ד' גרתי באוהל וכל יום רכבתי חמישה קילומטרים על חמור ללימודים בכסייפה. כשהגעתי לכיתה ד' עברנו לרהט, ואחרי שסיימתי י"ב, בגיל 17 וחצי, הלכתי לעבוד בעבדת ומצפה רמון. גדלתי כמעט בלי כלום, וכשאין תמיכה כספית מההורים אתה מעריך כל דבר. הילדים שלי נמצאים כמעט כל היום מול המחשב בחדר. אני בגיל 17 וחצי כבר עבדתי 24 שעות ביממה. הבנתי שבמדינה הזאת צריך לעבוד ולעבוד, לא להבריח ולהבריח. מלשבת על נרגילה, לישון ביום ולהתעורר בלילה אי אפשר להצליח. ועד היום אני לא יכול להפסיק לעבוד".

שירת בצבא?

"הגישה של הצבא היתה מטומטמת. רציתי לשרת, אבל לבדואים נתנו אז רק להיות גששים. אמרתי 'לא רוצה להיות גשש, אני רוצה לשרת כמו היהודים'. אז הלכתי לעבוד ועזרתי לממן את האחים שלי, ששירתו ביחידות סיור. היום כבר פותחים לבדואים גם יחידות אחרות, אבל אתה עדיין לא יכול להיות בחיל האוויר, בגבעתי, בסיירת מטכ"ל. בעיניי זו טעות. החלום שלי הוא שבני, שעכשיו בכיתה י"א, יהיה טייס בצה"ל".

איך הגעת לעסקים?

"בגיל 18 התחלתי לעבוד כמתדלק בפז עבדת. ביום עבדתי במסעדה ובלילה ישנתי בתחנה ותדלקתי. אם מישהו לא בא למשמרת, אני החלפתי אותו. בלילה העירו אותי אמבולנסים שלקחו יולדות לבית החולים. דרך תחנת הדלק התחברתי לכל העולם, מהאדם הכי פשוט עד לרמטכ"ל, שמגיע לבה"ד 1 לתדלק. אחרי שנתיים התחלתי לעבוד בתחנת הדלק במצפה רמון. ב־1991, כשראיתי את המכתש בפעם הראשונה, אמרתי: 'ואוו!' הלב נפתח והתאהבתי. ארבע שנים רק ראיתי זריחות ושקיעות, אבל לא נכנסתי למכתש, כל הזמן עבדתי.

"אחרי ארבע שנים ירדתי בפעם הראשונה למכתש, וכשראיתי את הקמפינג של חניון בארות, 15 קילומטר לתוך המכתש, עפתי. בשלב הזה כבר רציתי צ'אנס להיות עצמאי, לעשות תיירות ולהתקדם. זה מקום שאף אחד לא הצליח להרים, כולם ברחו ממנו. בלב אמרתי לעצמי: 'זה שלי'. ישבתי עם רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים ושכנעתי שייתנו לי לפתח את המקום. שישה אנשים לפניי פשטו פה רגל וברחו. הייתי בן 22 וצחקו עליי, אמרו לי: 'הכי קשוחים לא הצליחו פה. ניתן לך צ'אנס חודשיים, לא תחזיק מעמד'".

מאיפה היה לך כסף?

"חסכתי 13 אלף שקל וחבר הלווה לי עוד 5,000. פירקתי את האוהל שהיה על הפנים, הקמתי אוהל יפה וגדול ובשלוש השנים הראשונות קיבלתי קבוצות, הבאתי קייטרינג כדי שיאכלו ארוחת בוקר במדבר, עשיתי את השיווק וניקיתי בעצמי את השירותים. לאט לאט התחלתי להעסיק עוד עובדים וזה הפך להיות מותג. הגיעו הרבה אנשים, מבתי ספר ועד ראשי ממשלה. בשנה הרביעית והחמישית כבר היו לילות שבהם ישנו אצלי באוהל 1,200 חניכים מבני עקיבא.

"בהמשך נכנסתי לקטע של חתונות וטיולים במדבר. הלכתי עם תיירים שבוע וחצי ברגל לאילת, דאגתי לאוהלים ולאוכל, אנשים עפו על זה. אבל אחרי שבע שנים מיציתי והעברתי את הניהול לאחי. החלום שלי היה לחזור לעבדת, לתחנת הדלק הישנה והחשוכה על כביש 40, ולהרים אותה. אחרי שהרווחתי מחניון בארות קיבלתי הלוואה מהבנק וקניתי את המסעדה בעבדת. הלכתי למנכ"ל פז מודי בן־ש"ך ושכנעתי אותו לשכור את המסעדה, להקים במקומה מותג Yellow ולפתוח ארומה ומקדונלד'ס. עכשיו כל העולם עוצר שם והמקום מפרנס 70־80 איש. מודי אמר לי: 'וואלה סמי, שיחוק. כל הכבוד שהערת אותי".

ולא רק בן־ש"ך או ישראל כ"ץ. הפמיליאריות והקשרים האישיים מלווים את ההתפתחות של אלקרינאוי. למשל, כשאני שואלת אותו איך התחיל עם עסקי המלונאות ביישוב, הוא עונה: "בעבר יעצתי בהתנדבות לשר השיכון זאב בוים, שהיה מגיע כל הזמן למצפה רמון. הסתובבנו ביישוב, שאז היה בו רק פונדק רמון ומבנה גדול ברחוב נחל מישר 8. הכל היה מוזנח, שבור, היו פה גוויות של חתולים, נרקומנים. בוים שאל אותי על השיכון: 'מה זה?', ואמרתי לו: 'זה שלך, של עמידר'. הוא שאל: 'איך אפשר לפתח פה משהו?', אז אמרתי לו: 'תוציא מכרז ואני אעשה מזה מלון'. עד אז הוציאו פעמיים, ואף אחד לא הסכים לגשת".

והכסף?

"באתי למנהל הבנק וביקשתי כמה מיליונים כדי לרכוש את הבניין. הוא ענה שצריך אישור הנהלה. אמרתי לו 'אודי, סמנכ"ל בנק הפועלים, ישן אצלי בבארות'. דיברתי איתו, אמר לי 'יטופל'. יום למחרת כולם בבנק רצו אליי לתת לי הלוואה וקניתי את המבנה והפכתי אותו למלון". כיום פועל במקום מלון סוויטות רמון בבעלותו, שמופעל על ידי רשת סמארט הוטלס. "אחרי שהקמתי אותו, משכונה חשוכה שאין בה כלום הכל התחיל לפרוח. למועצה לא היה נעים שליד המלון הכל מוזנח, אז פתאום סללו אספלט. בית חב"ד ראה את מה שעשיתי אז ציפו את הבניין שלו באבן. פתאום הציבו תאורה. אחרי זה לקחתי בניין נוסף, שיפצתי אותו והשכרתי אותו לעובדי מלון בראשית".

בהמשך הקים אלקרינאוי את מלון "צוקים" ביישוב ואת אתר הנופש שבו פועלת רשת סלינה. "לפני שנה וחצי המקום הזה היה האנגר עם ערימות זבל מ־50 משאיות. היתה לי פנטזיה להקים פה בריכת שחייה שצופה למדבר, גלמפינג לצד אוהל בדואי, יוגה וסוויטות מפוארות. כשסיימתי את ההקמה, סלינה לקחו את זה לתפעול וגם את המסעדה שעל שפת המכתש. אם אחזיר את הכסף בתוך שבע־שמונה שנים, הרווחתי. הכביש פה היה שבור לגמרי, ובזכות מה שעשיתי ראש המועצה רוני מרום סידר את האספלט יפה מסביב. כשמישהו עושה באופן פרטי, העירייה מצטרפת".

"מצפה רמון צריכה להיות של כולם, חילונים ודתיים. מצעד הגאווה? לא אכפת לי מה כל אחד עושה בבית שלו. מצפה חייבת להיות מקום של 'חיה ותן לחיות'. ומי שיסטה מהמסלול הזה, אני אהיה הכי קשה איתו"

ראש בראש עם מפלגת נעם

מצפה רמון הוא יישוב קטן עם אוכלוסייה מגוונת: משפחות המייסדים, פליטי מרכז הארץ שמאסו בעירוניות, דתיים מתונים, קהילת העבריים, סטודנטים צעירים לאמנות, יוצאי ברית המועצות לשעבר, משפחות קשות יום וכאלו שמצאו לעצמן קהילה במקום. בשנים האחרונות התיישב בעיירה המדברית הגרעין התורני "ועליתם בנגב" בראשות צבי קוסטינר, ממייסדי מפלגת נעם, שמקדמת שמרנות דתית ונאבקת בקהילת הלהט"ב, ובמקום התגלעו קונפליקטים סביב הרעיונות הקיצוניים שהביאו איתם.

מצעד הגאווה הקטן שהתקיים ביישוב ביוני הבליט חלק מהקונפליקטים הללו, כשברחובות נתלו גם שלטים דוגמת "משפחה יש רק אחת" ו"אמא ואבא = משפחה". אחיזת אנשי הגרעין התורני במועצה ובמערכת החינוך המקומית כבר נותנת את אותותיה, ובעוד כחודשיים יתברר אם הדבר יקבל ביטוי גם בבחירות לראשות המועצה. המתמודד אליה וינטר, גזבר המועצה, שנחשב בעל סיכויי הצלחה גבוהים, הוא אומנם נציג הליכוד אך גם חניך הגרעין התורני, ותושבים במצפה חוששים שבחירה בו תחזק את כוחה של נעם ביישוב.

מצפה רמון נאבק על ציביונו מול אנשי נעם. אתה חושש מהשתלטות דתית על היישוב?

"מצפה רמון צריך להיות של כולם, חילונים, דתיים, העבריים מדימונה. אם המקום ישתנה לרעה, כולם יעזבו. זה חייב להיות מקום של 'חיה ותן לחיות'. לי לא חשוב מי יהיה ראש מועצה, רק שיפתח את מצפה וישאיר אותה תיירותית וחילונית בשביל כל המדינה. מי שיעמוד בזה, אעזור לו. אם הוא יסטה מהמסלול אני אהיה הכי קשה איתו. בשביל זה אני רוצה להיות חבר מועצה".

מה אתה חושב על מצעד הגאווה ביישוב?

"לא אכפת לי מה כל אחד עושה בבית שלו. אני לא נכנסתי לזה אף פעם, מעבר לזה הכל פוליטיקה".

גם ענייני סביבה נהיו טעונים בבחירות. התארגנות תושבים הביאה לעצירת היוזמה של המועצה לבנות אמפי להופעות במחצבה במכתש, מחשש לזיהום של רעש ואור.

"הגיעו למצפה רמון עמותות חדשות ועצרו את הפיתוח בה, אבל תושבי מצפה רמון רעבים לפיתוח הזה. כולנו פה הולכים לפי הוראות רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, הגוף היחיד שמינתה הממשלה שאכפת לו מהמכתש ולא מוותר לאיש. הם גאים שהם הורידו את האמפי מהפרק, אבל אני חושב שחברינו מעמותת קשת (קבוצת תושבים שתומכים בפיתוח בר־קיימא, דב"נ) עשו טעות, בלי להבין שייגרם נזק לתיירות שנים קדימה. זה פרויקט שלא מפריע לאף אחד, מאושר על ידי המדינה, צמוד לכביש 40, שהיה יכול להביא לכאן תרבות, עסקים, פרנסה ותיירים".

היו תלונות גם על סלינה, שלפיהן ערכה מסיבות טבע מזהמות ורועשות בשעות לא מקובלות.

"אין פה מסיבות טבע כבר חודשים. בחבורה שהולכת מתוך עיקרון נגד ראש המועצה ונגד סלינה יש מי שמביאים המוני מטיילים עם טלסקופים ותאורה לראות כוכבים במכתש. זו פרנסה וזה בסדר מבחינתי. הבעיה היא שכשעשו אירוע מרוחק מהיישוב, ליד המכתש, אמרו שזה מפריע לחיות. כשעברו לאזור התעשייה, שבו מותר על פי חוק להשמיע מוזיקה עד 23:00, אמרו זה מרעיש לאנשים. אז בואו נעשה אירועים על הירח וכולם יהיו מרוצים".

בן־גוריון הוא עדיין הדמות הנערצת עליך?

"בטח. הוא גר בשדה בוקר, במדבר, והקים את המדינה משם. אני מעריך את הפשטות והצניעות שלו. אנשים באים לבקר בצריף של בן־גוריון ופולה ואומרים 'מה? בן־גוריון ישן כאן? אשתו ישנה ככה?' היום אפילו בדואים לא מוכנים לישון ככה. הם היו אנשים אמיתיים שהסתפקו במעט, אבל היה אכפת להם מהמדינה באמת. שמיר, רבין, הם חשבו נטו בשביל מדינת ישראל. יש דברים כאלה היום?".